כמחנכת כתה ותיקה צפיתי (בצער) בהורים רבים שתגובתם פגעה בדימוי העצמי של ילדם ובמוטיבציה שלהם ללימודים בהמשך.כל-כך חשוב ליצור חוויה חיובית במפגש זה,גם דרך היחס של ההורה למורה ,כי זהו המודל של הילד שישפיע על התייחסותו למורים, לביה"ס וללימודים בכלל...
כולם רוצים שיליהם יצליחו בביה"ס אך לא תמיד מודעים לכך שכאשר מזלזלים במורה של ילדם ו/או כועסים/מענישים את הילד בעקבות תפקוד בביה"ס-זהו "גול עצמי"= הקטנת הילד/המורה רק פוגעת ביכולת ההצלחה בביה"ס.

רוית יקרה, מאמר מאיר עיניים, עקרוני, מלמד והכי חשוב יישומי. הורים יכולים ללמוד והרבה על מה כן! ומה לא!
בעיניי אמפאטיה היא המפתח. להיכנס לנעלי הילד, להרגיש אותו, לחזור לנעליים שלנו ולהגיב מתוך רצון כן לדרבן ולהעצים את ילדינו. להיות איתם. זה מה שהם צריכים. זה מה שלפעמים הכי קשה לנו לתת. להיות איתם. את זה הם יזכרו, לרגעים האלה הם יתגעגעו, בזכות הרגעים האלה הם יבואו בשמחה לבקר אותנו (אחרי שיעזבו את הבית), יבואו בשמחה, ישתפו ויתייעצו איך להגיב ומה לעשות כשהמורה של בנם תקרא אותם לסדר:) בהצלחה לנו, עינת גבע, מכון אדלר.

אין כאן שום אמירה משמעותית.
לצד גילויי הבנה לקשיים של הילד יש גם מקום למתן הכוונה ועידוד לעשייה.

כדי להיות שם באמת עבור הילד יש צורך במבוגר משמעותי שמסייע לילד לראות את המטרה, לנסח עימו את הדרך אליה ונמצא שם גם בדרך כדי להזכיר סדרי עדיפויות- כולל נכונות לוותר על תענוגות וריגושים מיידיים - אפשר לראות בבירור שילד מצליח לגייס עצמו למאמץ ולהתקדמות כשיש מי שנמצא שם להאיר לו את הדרך. הלא גם מבוגרים היום מחפשים לעצמם ''מאמנים אישיים'' שיזכירו להם איפה להתמקד. אז מדוע נדמה שמספיק רק להסביר ואת כל היתר הילדים כבר יעשו לבד. האם זה אכן כל כך פשוט?