עצות בהשראת הספר ''איך לדבר כך שילדים יקשיבו ואיך להקשיב כך שילדים ידברו''. בזכות אימפתיה ושיקוף רגשותיו של הפעוט נכחדת כל התנהגות אלימה אצלו. הוא לא מרגיש תסכול מכך שלא מבינים אותו ולכן לא ממשיך בהתקף זעם. בני בן השנתיים וחצי בזכות גישה זו בכלל לא סובל מהתקפי זעם, לא מרביץ, ילד שליו, משתף פעולה. אם פעם או פעמיים היה לו התקף זעם בעבר, אני ובעלי התמודדנו איתו בדיוק כמו שכתוב בכתבה וזה תוך שניה הרגיע אותו. אנחנו מקבלים בלי סוף מחמאות מהורים אחרים ומהגננות שלו על כמה שהוא ילד טוב, שלא מרביץ, רגוע, שמח וחייכן כל כך. גם כשנולדה לו אחות קטנה המשיך להתנהג כמו מלאך כי השתדלנו לתת לו המון תשומת לב שידע שהמקום שלו נשאר חשוב בעיניינו.
הורים רבים לא מבינים שילד אלים, עצבני, זועם, זה ילד במצוקה, מתוסכל, רע לו. אבל אין ילדים רעים. אז במקום לעזור לפעוט להתמודד עם התסכול ולהבין ממה נובע, הם חושבים שאם יתעלמו ממנו, ככה יחנכו אותו... בפועל ההתעלמות הזו רק מגבירה את התסכול של הילד ותחושת הלבד. הוא גדל להיות מבוגר מתוסכל, אומלל ויותר מכך ילד שמרוחק מההורים שלו, שמבקום לחזק אותו, מרחיקים מעצמם.

את עמה בטרוף סלש אתה עמ בטרוף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מספיק כבר עם השטויות האלה שרק צריך להבין את הילד. לא, ממש לא צריך להבין אותו או לעודד אותו אם הוא מכה, מקלל, נושך, גונב.

לא צריך להרביץ לילדים, אבל לפעמים צריך לגעור ולנזוף כהוגן כדי שילד יבין שעשה מעשה לא תקין, אחרת איך ילמד?

אני שמאלני, ליברל, פציפיסט, לא אלים בעליל- ואני אומר לכם- מי שמרחם על אכזרים (גם כשהם בני שנתיים) מתאכזר לרחמנים (כשהילד יגדל להיות פושטק מנוול ואלים).

כשהילד נכנס להתקף זעם להבין אותו? לחבק אותו? זה רק יעודד אותו לעשות את זה שוב!
כשיש התנהגות שרוצים להכחיד באופן מיידי, כמו התפרצות זעם, פשוט מתעלמים והולכים (כמובן לא לנטוש אלא להשאר בקשר עין, אבל להראות לילד שהתתנהגות שלו לא משפיעה על ההתנהגות שלנו). לילד ייקח כמה שניות לקלוט את זה והוא ירוץ אחרי האב או האם.
בפעם הבאה שיכנס להתקף זעם, להזכיר לו בקרירות מה קרה בפעם הקודמת ושוב לחזור על אותה התנהגות.
ומילת המפתח היא עקביות - מה שאתם לא עושים, תתמידו בו, ולאורך זמן תראו תוצאות.
חשוב לציין כי לרוב, השינויים הללו לוקחים זמן, ואנחנו כהורים צריכים להיות סבלניים ושוב - עקביים.