גם אם לא תשתפו-הילדים מרגישים בכאב.

פעם ראשונה שראיתי את אימא שלי בוכה בטירוף,היה כשסבתא שלה ניפטרה.היא בכתה בטירוף ואני כילדה בת 6-7 אני חושבת,הייתי מאוד עצובה בשבילה ואחר כך הבנתי גם,ש''ככה'' היא בכתה כי ''ככה'' הרבה,היא אהבה את סבתא שלה,מעמוק בלב.
אני מאחלת לכולנו שיהייה מי שיבכה ''ככה'' בלויה שלו.

כבר מיזמן לא קראתי מאמר כזה ממצע ואינפורמטיבי על הנושא הכאוב והמסובך הזה.חן חן למעריב על הגשתו למשפחת ההורים ויש ללמוד מזה הרבה כי זה קורה בכל משפחה מתי שהוא בחיים.

הבן שלי היה בן שלוש כאשר אחי - בן 42 נפטר מדום לב על שולחן השבת. כמובן שהוצאנו את כל הילדים. הייתי בוכה המון המון בסתר ובגלוי - היה אובדן קשה. כשבני היה שואל: ''אמא למה את בוכה?'' עניתי: ''אני מתגעגעת לאחי''. בן 3 עונה לי: ''אמא, חבר שלי ואני, ניקח סולם גבוה גבוה, נעלה לשמיים להביא לך את מוטי''. יש לי ילד אחד ואני משתפת אותו בכל (לא מכבידה) והוא גדל לתפארת ברוך השם.