גם ללידה היא הביאה לי טונות של שוקולדים. זה לא עושה לי חשק לראות אותה. היא עושה רושם שהיא רוצה רק ברעתי- שאני אוכל הרבה ואשמין (וגם בהריון היא טרחה לציין את זה שאני לא השמנתי מספיק). חוצמיזה- שתתחיל לצחצח שיניים, אחרי זה נדבר על להתקרב לנשק אותי או את התינוק

אני כל כך נהנית מהחופש של אחרי גידול ילדים שממש לא מתכוונת להתעכב על מי אמר למי ולמה.כיף עם הילדים,כיף עם הנכדים והכי כיף כשכולם עוזבים אותנו בשקט ואנחנו חוזרים להיות זוג שמבלה ונח כשבא לו.שתי הכלות שלי מקסימות ואני לרגע לא מרגישה ''נחותה'' כלפי האמא של הכלה.
אולי הבעיה היא בגודל הציפיות...? תהיו שם כשהם צריכים ולא כשאתן רוצות ואל תשכחו אף פעם,אתן הסבתות,לא האמהות.

פרסמתם את אותה כתבה בדיוק לפני כמה חודשים.

אני מודה, אני הייתי בדיוק ככה כלפי חמתי ולא היה בזה שום דבר אישי.

מול משפחת הבעל הכלה רוצה לתת מצג של בית מנוהל היטב, מסודר, אוכל טוב ופתאום היכולת הזו נלקחת ממנה. החודשים הראשונים כל כך מעייפים ומתישים!!! הצעה לעזרה יכולה לעצבן יותר מאשר לעזור כי היא בעצם הודאה בבעיה... וההורמונים לא עוזרים פה. מול הורים, אין מה לעשות, זה אחרת - פחות נורא שיראו את הכביסה המלוכלכת.
גם הנקה: אם יש לי תינוק שהוא הנכד שלך במקרה אז אני חייבת להתערטל בפניך? זה מביך אותי ומביך לא פחות ללכת לחדר צדדי ולעשות פעולה כזו ''ממדרת''.

טיפים בהקשר הזה:
-----------------
1. בבית שלכם תכינו לכלה חדר שבו היא תוכל להניק, אל תגרמו לה לעשות את הצעד וללכת הצידה. תהיו פרו-אקטיבים. שימו שם בקבוק שתיה, כרית נוחה, עיתוני שבת...

2. אל תעירו על בלגן, אם אתם מכינים אוכל או רוצים לעזור תעטפו את זה בחוויות אישיות כמו ''דבר אחד שאני זוכרת מש-X נולד זה שלא היה לי זמן להכין לעצמי אוכל שאני באמת אוהבת, עכשיו כשאני סבתא אני מחפה על זה ומכינה את מה שאז לא עשיתי'' כלומר - הבעיה לא אצלך אלא אצלי, את מאה אחוז, מדהים איך שאת מתמודדת :)

כואב לי על הסבתא שבכתבה. חד וחלק - לא מגיע לה כזה יחס.
זה לא מגיע לנכד, שרוצה כמה שיותר חום ואהבה, ומי אתם שתקצצו לו סבתא.
זה לא מגיע לסבתא, שגידלה את הגבר המדהים שבלעדיו האם הטרייה לא היתה אם טרייה, אלא סתם רווקה בודדה.
זה לא מגיע להורים, לוותר על עזרה (נראה אותם גיבורים עוד שנה, כששניכם יהיו לחוצים בעבודה, ופתאום הגננת מתקשרת שהילד חולה).

ובראש בראשונה יש להשתיק את ''צד ג''' - ה''נשמות הטובות'' שמסכסכות בעניינים לא-להן (מה חשבה לעצמה אותה דודה שהורתה לסבתא ''לפנות את השטח''? למה שהדודה לא תתכבד ותתפנה בעצמה, עדיף למזבלה הקרובה?)

מצד שני, גם הסבתות צריכות להראות רגישות (כל הסבתות מכל הצדדים).
אישית החטפתי לשתי הסבתות, לאחר שניסו להתערב ולהגיד לי איך מגדלים תינוק. תניקי, אל תניקי, חם מידי, קר מידי, תני יותר אוכל, תני פחות אוכל..! דיי! תסתמו ותנו לגדל ילדים!

אימהות לבנים, אם תחנכו את בניכן לקחת חלק שווה בגידול הילדים, התופעה הזו תיעלם. האינסטינקט הטבעי ביותר לכל אדם הוא לפנות להוריו שלו. ולכן, כאשר ב-99% ממשקי הבית האם היא שנושאת בעול גידול הילדים, היא קרובה יותר לאמה. ואם הבן שלך עשה ילדים ואז חזר למשרד לעבוד מדי יום עד הערב ולפגוש אותם באמבטיה, במקרה הטוב - גם חלקך בחייהם יקטן בהתאם. נסו להפקיד אבא כאחראי על ילדיו לשלושה אחה''צים בשבוע ולא תאמינו כמה מהר אמא שלו תוזמן להצטרף לחגיגה.

מה שקיבלתי בפרצוף זה, שאני דואגת לה כי היא הרחם. מיותר לומר שנותרתי חסרת מילים ודמעות בעיני.

לא יעזור כלום, אכן הסבתא השניה היא סבתא סוג ב'. ומי שלא התמזל לה מזלה והתברכה בבת, צריכה להפנים, ולאמץ את פרצוף שלושת הקופים.

מיום הלידה של הראשון שלנואשתי מתעבת את אמא שלי, כל מה שאמא שלי עושה לא בסדר, הבגדים שהיא קונה איך שהיא מדברת, הכל, ברמה כזו שהיא גורמת לי לא לרצות ללכת לאמא שלי יותר עם הילדים, אמא שלי לא מפסיקה לעקוץ אותי וליבכות שהיא לא רואה תנכדים והם לא מכירים אותה, ואני קרוע באמצע, נשים תיתאפסו על עצמכן !

ב3 חודשים הראשונים (פחות או יותר) רוב המעמסה על האם, אח"כ אם חינכת את בנך כראויי, זה מתאזן.

אחרי שנגמרת חופשת הלידה, הם ירוצו אחריך ולא להיפך

שתיארת גורמת לכאב הזה לסבתא.

אמא שלי לא עוזרת לי במשך השבוע ונפגשות רק לארוחת שישי. זה מספיק לה. אבל בהחלט נוח לי יותר לקרב אותה מאשר את חמותי. אמא שלי לא מתערבת ולא שופטת אותי ולא רומזת בשיא העדינות ומפקפקת ביכולתי להיות אמא נהדרת.

לחמותי מעט נכדים וכל נכד עולם ומלואו. יש לה גם חסך באמהות. רק שני ילדים בעלי ואחותו.

היא לפעמים שוכחת מי האמא ומה תפקידה של הסבתא. היא היסטרית והערותיה והארותיה מעצבנות כי אנחנו הורים נהדרים ונמאס מלפקפק בנו. היא לא עשתה עבודה טובה יותר בתור אמא!

למעט תקופות מתוחות וכאלו יש כמובן. נורמלי. היא באה אלינו מתי שהיא רוצה בתיאום כמובן (כמו הוריי בתיאום) ורואה את הילדים יותר מאמא שלי. עוזרת יותר ויודעת יותר.

הריחוק שאת מדברת עליו נובע מעצם היותה של האמא (ברוב המקרים) - המנכ"לית של החיים בבית. וברוב המקרים השיחות החמות יותר והאוהבות - עם האמא שלה ולא עם החמות. הקשר של התינוק בהתחלה הוא עם האמא וכל מי שקרוב אליה מן הסתם.

זהו "בקצרה"...
מיכל
מילה של אמא
www.mamysword71.wordpress.com