בגיל 13 נאלצתי להתבגר מהר משחשבתי. מחלת ההורים וחוסר תפקודם אילץ אותי לקבל אחריות לשני אחי הקטנים ממני ( 10 ו 7 ).
הייתי משכים אותם בבוקר, מכין להם כריכים לבית הספר, שולח אותם ללימודים, בודק להם שיעורי בית, דואג שיתרחצו וילכו לישון בזמן, ובו בעת, מטפל בהורים חולים מאוד - מחלת לב וניוון שרירים. אחד מהורי נפטר כשהייתי בן 15, ונאלצתי לטפל בסידורי ההלויה ואפילו לקבוע את הנוסח על המצבה, כולל תמיכה בסבא ובסבתא.
בו בזמן, הבנתי שאני צריך להראות בית מתפקד למופת. העובדת הסוציאלית הייתה איום, סוג של מלאך מוות בעיני. הופעתה בבית הייתה כדי לבדוק מה לא בסדר כדי לשלוח את אחי לפנימיה. לא נתתי לה את הצ'אנס הזה. הבית תמיד הבריק, היה אוכל במקרר, אפילו דאגתי למלא את מדף הספרים בספרי ילדים ובצעצועים.
הייתי קם בשעה 5:00 בבוקר והולך לישון קרוב לחצות, אחרי שעבדתי באינספור עבודות.
בבית הספר הייתי שקט ונחבא אל הכלים, שלא ישאלו ולא יידעו מה קורה בבית.
זה טוב ? כן. יצאתי מחושל. הקמתי משפחה. בניתי עסק. דאגתי לאחי לכל מחסורם. אינני בוכה על התקופה הזו. אני גאה בעצמי על כך !

היום בת 45 אבל אז ילדה קטנה שמרגישה אחראית למנוע מריבות בבית. אז מה עשיתי? כל השבוע הייתי ילדה טובה ולא ביקשתי הרבה, העיקר לשמור על שקט. דבר שני:כל השבוע ''אספתי'' בדיחות ושמרתי לליל שישי כדי שאוכל לספר והם ישכחו לריב...כל יום שישי כמו הופעה העיקר שיהיה שקט כי המריבות גרמו לי לחרדות ודבר שלישי:תפילות לשלווה בבית. לא תמיד הצלחתי אבל תמיד הייתי בלחץ אם לא היו לקראת ערב שישי סיפורים/בדיחות להסחת דעתם כי חרדתי מהצעקות. עד היום אני דמות ליצן, מפשרת, מגשרת, סולדת מצעקות ועימותים, מחפשת שקט ומתרחקת מצעקות ואלימות. עד היום לא קראתי לזה בשם, עכשיו הבנתי:לקחתי אחריות של מבוגרים על האקלים ההתנהגותי בבית כשמניעה אותי חרדה.

לא שיתפתי אותה, היא רק בת 3, ושעשינו לה השכבה לישון אמרתי לה נכון שאמא מקודם היתה עצובה? היא פתחה את העיניים כאילו היא ממש מגיבה, אז אמרתי לה : ''עכשיו אני כבר מרגישה טוב יותר ולא עצובה יותר, בואי נקרא ספר ביחד'', באותו רגע היא התרכזה בספר ושמרה על מצב רוח גבוה, ולא שאלה יותר, כאילו היתה לה מעין הקלה כזו.
ברור שהעניין עם בעלי לא פתור , אבל פרטים אני לא צריכה לשתף. עצם זה שאני מרגיעה אותה ואומרת שאני מרגישה טוב יותר היא בטח עשתה לה מעין ''סגירה'' בראש והניחה לנושא.
אני באופן כללי משתדלת לא לריב לידה (זה קורה לעיתים די רחוקות), אבל גם אם היא היתה יותר גדולה לא הייתי משתפת אותה בדברים שלא צריך.
אני באתי מבית של אמא חד הורית שהרגישה צורך לשתף אותי בכל צרותיה, ועשתה אותי ילדה חרדתית ומבוגר חרדתי. שמרגישה אחראית לדברים שבכלל אני לא אמורה להיות אחראית עליהם.

עוד כשהייתי בן 13 ( 36) אימי הייתה מגיעה כל לילה למיטתי ובוכה על מר גורלה ואיך היא תצא מהזוגיות עם אבי
מאז אותה תקופה לא נרדמתי בלילות , הפכתי לאוויר והזמן קפא מלכת - הייתי בחרדה אינסופית בבית ומחוצה לו.
בכל פעם שהחלו מריבות הייתי קופא במקום אך נשאר לוודא שכולם בסדר ( אני הקטן מבין 3 )
אחרי כמה שנים כשהתבגרתי - יצאתי מהארון מול אמא שלי - ואז התגובה שהגיע מאוחר יותר הייתה - ''מה אתה עשית לי באותו היום''
הבנתי שלעולם לא אקבל תמיכה מאמא - ואין מה לעשות
חלפו השנים ואני בונה את עצמי לאט אך בטוח - הביטחון שלי מגיע מבפנים..

אצל בעלי חיים. בעולמנו המודרני הופכים כל דבר ועיניין לקורס: קורס לכדורגל, קורס לכדור סל, קורס שחייה, קורס לשפות לגיל הרך וכו. תעשיית כסף שלמה מתנהלת על גבי ההורים שחושבים שבדרך זו ילדיהם יהפכו למחוננים ומצליחנים בגיל בגרות. רבותי בילדותינו (לפני 30-40 שנה) שיחקנו כדורגל, כדור סל ושחינו בבריכה ובים תפשנו גלים בדגל אדום מבלי שנזקקנו לקורס. שתינו מים מהברז ולא מדדו לנו את טמפ' החדר. תנו לילדים להיות ילדים לשחק בחוץ, ליפול, להתלכלך, להתנסות ןלהכיר את עצמם שלא במסגרת קורסים למיניהם שכל מטרתם להעשיר את קופתם.הלו...גידול ילדים זה לא מדע והמין האנושי קיים הרבה לפני המדע.
הטבע לא משקר והתהליך הטבעי הוא הנכון.מעניין שעל פי נתונים שמתפרסמים מעת לעת, אחוז הילדים בבתי ספר הסובלים מקשב וריכוז גבוהים מבעבר. תתרכזו בחיים עצמם ובאהבת ילדיכם כי לעולם לא מאוחר ואין צורך לרדוף אחרי כל מה שמוכרים לכם.

וכל מילה בכתבה נכונה!!!
היום יש בי כעס על הורי - אני מרגישה שנלקחה ממני הילדות ולא היה לי את הזכות הזו להיות ללא אחריות וללא דאגות כמו כל ילד.