הבעיה המוצגת כאן היא לא רק בעיית הרשויות המקומיות, הבעיה הזו משפיעה על כל התושבים. אם המדינה הייתה רוצה שהכסף באמת ישמש כמשאב עבור הגדלת המיחזור היא יכלה להקים מנגנון גמיש ופשוט שיוכל לוודא שהכסף יגיע למקומות הנכונים וישרת את המטרות הנ''ל. במקום זאת יצרו מנגנון שמתחיל מהצורך למלא טפסים מפורטים עם המון נתונים לא רלונטיים לצורך השגת המטרה. כל אדם נורמלי שרואה את הטפסים האלה פשוט נבהל. מהר מאד נהיו מומחים למילוי הטפסים שכמובן יעשו זאת בתשלום. לאחר מכן הטפסים עוברים לשיפוט של ועדה שמחליטה על כל פסיק כאילו היא לפחות אלוהים, אחרי זה עושים לך טובה , אתה מבצע ואז כדי לקבל את הכסף זה שוב עובר לידי אלוהים ששוב בוחן את הטפסים בשבע עיניים וחותך עשרות אלפי ש''ח שהשקעת בגלל שטויות.
הגרוע מכל הוא שהכסף הזה נועד מראש רק עבור פרויקטים ורכישות ואי אפשר להשתמש בו לשוטף. הבעיה העיקרית במיחזור היא השוטף, אם היו מאפשרים סיוע לשוטף היה ניתן להעלות את המיחזור בעשרות אחוזים.

אין לי ברירה אלא להגיע למסקנה שהמהלך הזה מכוון בצורה מתוחכמת על מנת לצבור את הכספים ולהשתמש בהם לצרכים אחרים. וזה לא הוגן בעליל.

בכפרי המיעוטים, עקב גרעונות, מצאו דרכים לחסכון. למה שישלמו את ההיטל? זורקים גפרור ואין פסולת. אחר כך ישקיעו הרבה כסף בבתי חולים עקב הזיהום הכבד שיוצא ממשרפות אלו.
אני מציעה למצוא דרך לעודד אותם להביא את הפסולת להטמנה. שיקבלו פרס כספי על כל טון שהגיע למטמנה.
אחר כך שידברו איתם על מיחזור. קודם שיפסיקו לשרוף. זה הזיהום הרעיל ביותר בארץ ואין דרך לנטר אותו. בהמשך אפשר לתת להם גם כספים לעידוד המיחזור. צריך לתקצב מהקרן כספים לרשויות אלו עבור מהלכים הסברתים בנושא פסולת.

וכאשר הם כבר מחליטים הם מובילים מהלכים שפוגעים במעט המיחזור שיש בארץ