אני יכול להגיד שאני לא מסכים עם 90% ממה שנאמר. אני יכול להמצא מאוד 'בתוך' משחק, אבל הז'אנר משפיע מאוד, טיב המשחק, וכו'. כנראה שליאל מעולם לא שיחק במשחק שאינו לינארי (ישנם המוני משחקי תפקידים פתוחים, חלקם עם מספר רחב של התפתחויות עלילתיות), וחלקם אף אינם בעלי ''מטרה'' כלשהי.
ניתן להביא כדוגמא משחק מאוד פופולרי, בייחוד בישראל, על פני קהילה יחסית גדולה של בני נוער - The Sims.
ל-Sims אין מטרה כלשהי. אתה יכול לשחק שעה. אתה יכול לשחק יום. אתה יכול להקים משפחה ולגדל אותה שנתיים. אתה גם יכול לגרום לזוג להביא תינוק לעולם ולהטביע אותו בבריכה, לשרוף אותו, להרעיב אותו, או לגרום להורים לבגוד אחד בשני ולזנוח אותו. ועוד ועוד ועוד...
המפתחים לא ציפו למעשה מסוים, הם השאירו כמה שיותר אופציות פתוחות, אבל אתה יכול לבחור באחת, בחמש, בכולן, או אפילו באף אחת מהן.

כשאני משחק טטריס, אני לא מתמזג עם שום אישיות של שום בלוק. וגם אחרי 5 שעות משחק, אם יפריעו לי, אני אולי אתעצבן כי אאבד ריכוז, אבל אותו הדבר יקרה אם אקרא ספר.

אני לא חושב שיש קשר כלשהו בין גורם הזמן לבין העומק במשחק. כשמפריעים לי אחרי 200 שעות משחק בקטע לא חשוב וחסר תכלית, זה לא ממש מעניין אותי. להפך, אולי אני אפילו אשמח לעבור למשהו יותר מעניין. אבל אם זה קטע מותח בעלילה, קרב קשה וחשוב כלשהו, או קטע שאני מנסה כבר שבוע לעבור, זה כבר סיפור אחר. ולא, זה לא בגלל שהפכתי ללינק או למריו, וגם לא לריימן. זה פשוט בגלל גורם הריכוז. בדיוק כמו בסרט.
אם אצפה בשר הטבעות ובאמצע קטע מרגש יפריעו לי, אני אזעם. ומעולם לא חשבתי שאני גימלי, אם יורשה לי לומר.

בנוסף, אני מדבר על הדמות כגוף ראשון גם אחרי שניית משחק. כי אני משחק אותה, אז כש''אני זז ימינה'', אני לא מדמיין שיש לי כוחות על או כוכב להציל, זו פשוט דרך התבטאות. ''אני מניע את הג'ויסטיק כך שסנייק (לא הנחש; סוליד) יזוז מעלה'' זה פשוט מגוחך.

ההתמזגות של שני הגופים מתבצעת רק כשמדובר במשחק בו אתה מייצג דמות חייה, בדרך כלל מגוף שלישי. החוויה באה לידי ביטוי בעיצומה בכלל לא במשחקי וידאו, אלא במשחקי תפקידים שולחניים, או לארפים (משחקי תפקידים במציאות). כשאני בונה דמות, כותב לה סיפור רקע, אישיות, תכונות, וכל צעד שהיא עושה אני מחליט - ישנה התמזגות. וזה כיף. זו כל המטרה.

יכול להיות שתוצאות המחקר כ''כ מרחיקות לכת ועקביות בעניין הריתוק למשחק כי עוני המשאל והאנשים עליהם בוצע המחקר הינם ילדים שאינם בוגרים.
אותם ילדים גם ישחקו כדורגל בשכונה ולאחר שיובסו הם עלולים לתקוף את אחד השחקנים ב''מציאות''. אינני רואה משחק כדורגל כקרבה גדולה יותר למציאות מאשר משחק מחשב. באחד אתה משתמש ברגליים, בסיבולת וביוכלת גופנית כללית, ובאחר בקואורדינצית יד-עין.

לסיכום - אני מבלה שעות מול המחשב במשחקים, מז'אנרים שונים, בזמנים שונים, בתקופות שונות, ומעולם לא חוויתי את ההתנסויות עליהן מדבר ליאל. גם כשאני ליסאנדר סילינטר, המתנקש דרגה שלישית, שנמצא במרתפי הכלא של העיר ונס משומרים, כשיצעקו לי שהגיעה הפיצה, אין לי בעיה לעזוב את הכל ולפנות קצת מקום בבטן. והפעם בתור שי.

הגב לתגובה זו

אם המחקר שלו עלוב כמו התגובות שלו לשאלות שנשאלו כאן, אני מעריך שהוא לא מכסה בצורה שאפילו מתקרבת לרצינית את התחום. מהכיוון הכללי שאני קורא פה, אם הייתי בועדה שלו לא הייתי מעביר אותו דוקטורט.
לא משנה כמה הוא טוען שהוא עמוק בתחום, ניכרת מהתשובות אי הבנה מוחלטת של עולם משחקי הוידאו.
מצד שני, אני מניח שהאנשים בועדה עוד פחות מבינים ממנו, אז יצא לנו מהסיפור עוד מסמך אקדמי חסר משמעות.
אין דבר שאני אשמח יותר מלשמוע עכשיו את ליאל מגיב פה ומסביר שהתשובות שלו נערכו והוצאו מהקשרן ע''י הכתבת/עורכים. מעיתונאים אני יכול לצפות לתת רמה כזו, אבל ממחקר אקדמי לא.

הגב לתגובה זו

למה אתם מפרסמים כתבות כ''כ ארוכות?

הגב לתגובה זו

הגב לתגובה זו

המגיהים יצאו לחופשה?

הגב לתגובה זו

הגיע הזמן שמישהו יתן הסבר אקדמי מנומק להורים שנשארו במאה הקודמת ולא מבינים את הילדים שלהם שגדלים בדור של טכנולוגיה. אם זמן המחשב תחת בקרה, יש שליטה סבירה על מה שקורה שם - זה הבידור, לימוד, חוויות של הילדים והנוער. אבל כמה מבוגרים יודעים לשעות משהו במחשב חוץ מקריאת חדשות ולשלוח מייל? (וגןם סה בקושי) .

הגב לתגובה זו