בבית-ספר הייתי תלמידה טובה ומנומסת בגלל זה אף פעם לא היתה סיבה לשלוח אותי לאבחון.
בפועל, תמיד, למרות שהייתי תלמידה טובה הרגשתי שכולם יותר חכמים ממני.
הייתי מרגישה את זה בעיקר בגלל שבכיתה לא הצלחתי לעקוב אחרי המורה אם היתה הפרעה הכי קטנה, אפילו רשרוש.
ומה לעשות שתמיד היו הפרעות.
בגלל ש''לא היה לי תחת'' ללמוד, למדתי תמיד למבחנים רק ברגע האחרון, בלחץ של זמן, שאז, האמת, יש לציין שפתאום נהייתה לי תפוקה מעולה. אינשטיין.
מתפקדת מעולה במצבי לחץ (רק חבל שבלי לחץ זה לא קורה).
בשיחות עם אנשים בנושא שלא כ''כ מעניין אותי, קשה לי להקשיב ולהתרכז.
פשוט בוהה בבן אדם שמדבר ולא מספיקה לקלוט על מה הוא מדבר, למרות שממש מנסה.
ככה פיתחתי מיומנויות של ''לעשות את עצמי כאילו אני בעניינים'' למרות שהרגשתי ממש לא בעניינים.
כמו כן בגלל זה או לא בגלל זה, יש לי גם אופי שטותניקי, יודעת להצחיק אנשים וככה להסב את נושא השיחה לדברים קלילים.
כמו כן יש לי נטייה לחולמנות, הייתי ילדה שמציירת שעות על גבי שעות.
הייתי אומנם ספורטאית טובה אבל מצד שני בקצת לחץ נהייתי קלאמזית, מרושלת, מפילה דברים.
דברים נוספים שמתווספים עם הבגרות: משתעממת מהר, אפס יכולת להתאכז במה שלא מעניין אותי באמת, חסרת חוש כיוון בדרכים.
אני יכולה לנסוע לחברה בפעם החמישית, מצוידת במפה ושוב ללכת לאיבוד.
לפה שלי יש ישות עצמאית, הוא מדבר לפני שאני חושבת כך שאני חסרת טאקט לא מעט פעמים.
אני אימפולסיבית, תכונה שאני מנסה לעבוד עליה כבר כמה שנים.
כמו כן, בגלל שאני כל הזמן שמה לב לכל דבר, אבל כל דבר קטן, אני לא יכולה כאמור להתרכז בדבר אחד כשיש הסחות מסביב.
ברגע שיש הסחה, אפילו רשרוש של עטיפת סוכריה, אני נהיית עצבנית. אבל ממש.
כמו שאתה יכול לתאר לעצמך, יש מסביב הרבה הסחות וככה קשה לי לקרוא, לראות סרט וגם ללמוד למבחן.
חייבת דממת מוות מסביב וגם צריך שהחומר יעניין אותי.
אם החומר לא מעניין אותי, אני יכולה לבהות באותו עמוד חצי שעה, ואז כשאני מסיימת לבהות, אני נהיית עצבנית.
מנסה שוב לקרוא וחוזר חלילה.
הבעיה העיקרית היא בעיקרון חוסר שקט נפשי תמידי. כמו היפראקטיביות, אבל פנימית. אף פעם לא רגועה.
ביחסים בין אישיים הספקתי להתגרש, כך שכנראה גם פה אני לא הצלחתי מי יודע מה.
דבר נוסף במקומות עבודה שמעריכים אותי אני ממש מטאור, במקומות שלא מעריכים אותי אני לא מצליחה לתפקד, מוצאת את עצמי בסוף מפוטרת, כמובן לא בלי טריקת דלת מהדהדת.
לכל התכונות המלבבות האלה, מלווים מן הסתם רגשי נחיתות עזים (למרות שיש לי שני תארים. זה עדיין רק נייר מבחינתי) כי אני תמיד מפחדת שיעלו עלי שאני לא שווה.
זה נשמע אולי מוזר אבל זה משהו שקשה להסביר.
במאמר מוסגר אציין שיש גם יתרונות: אני מאוד יצירתית, יש לי דימיון מטורף, יכולה להעסיק את עצמי שעות במחשבות ובבהייה בקירות וכאמור שמה לב מאוד טוב למכלול פרטים בו זמנית.
זהו בעיקרון.