1. אפשר להפריד, אבל עדיף שלא. ''כל הדיבורים האזוטריים'' מבארים למעשה את התוכן המהותי האמיתי של מה שעומד מאחורי מה שנדמה כפילוסופיה גרידא, והצורות הפילוסופיות הן למעשה מחקר אזוטרי שעוצב למושגים פילוסופיים בדיוק בגלל שנלקחה בחשבון הרתיעה מ''כל הדיבורים האזוטריים''. אם מדברים ספציפית על ''הפילוסופיה של החירות'', אז מעניין ששטיינר עצמו, על אף שראה בו את ספרו החשוב ביותר, הסביר את הנוסח הבלתי-אזוטרי-בעליל שבו נכתב הספר בכך שבזמן פרסום הספר הוא עדיין לא מצא בתוך עצמו את האומץ לדבר בגלוי על התוכן האזוטרי שעמד מאחורי הניסוח הפילוסופי של הספר. כך שאת ההפרדה שהוא עצמו עשה בתחילת דרכו הוא כפה על עצמו מתוקף הנסיבות. זו עובדה שחשוב לקחת בחשבון כשבוחנים הפרדה כזו. כל זה לא בא לטעון שלעבודות הפילוסופיות ''אמת וידע'' ו''הפילוסופיה של החירות'' אין ערך עצום כעבודות פילוסופיות שעומדות בפני עצמן.

2. בשום פנים ואופן אי אפשר להבין משטיינר שאין אני מרכזי שנמצא לפני המודעות. הבנה כזו היא אחת מהטעויות שעלולות לנבוע מההפרדה (המלאכותית) שהוזכרה למעלה.

ה''אני'' נמצא לתפישתו כמהות רוחנית גרעינית לפני הופעת המודעות, אלא שהוא תלוי באינטראקציה עם מה שהוא אינו-אני כדי להיעשות מודע לעצמו.

לכן קולווינד צודק כשהוא אומר ש''שהעד האמיתי יודע על עצמו ועל מה שהוא מאשר בעת ובעונה אחת, מבלי לחוות זאת בשתי פעולות עוקבות''.

צודק, כי האמירה הזו נכונה כתיאור מהימן של חוויית-הסובייקט את תהליכי ההכרה של עצמו (גם אם הטרמינולוגיה שהוא עושה בה שימוש מבטאת יותר את ההשפעות הבודיהסטיות אצלו ופחות את ההשפעות האנתרופוסופיות), אבל לתפישתו של שטיינר לא כאמת אובייקטיבית.

משל למה הדבר דומה ?

אני מתבונן בעץ. כשאני מפנה את מבטי ממנו, העץ נעלם ע-ב-ו-ר-י. זה תיאור מהימן של העובדות החווייתיות-התנסותיות (של חווית הסובייקט את תהליכי ההכרה של עצמו). אני יכול להסיק מכך את המסקנה המוטעית שההתבוננות שלי בעץ היא זו שבוראת את העץ בכל פעם מחדש, יש מאין, בעצם פעולת ההתבוננות שלי, ושלעץ עצמו אין קיום נפרד מפעולת ההתבוננות בו. שהעץ עצמו לא היה קיים ל-פ-נ-י שהתבוננתי בו.

גירסה אחרת של הדוגמא הזו היא ההנחה שאנחנו נבראים בכל בוקר מחדש, יש מאין, כשאנחנו מתעוררים מהשינה ונעשים מודעים לעצמנו, ושכאשר אנחנו ישנים ואיננו מודעים לעצמנו אנחנו פשוט לא קיימים בעולם כיש אובייקטיבי. (על דרך ההשאלה, כביטוי לחווית הסובייקט את עצמו, יכולות להיות לדימוי הזה משמעויות נכונות, אבל לא כתיאור של טבע המציאות).

אנחנו מגחכים למשמע טענות כאלה, אבל מה שנראה לנו מובן מאליו עם העץ, קשה יותר לתפישה עם מהותו הגרעינית של האני. כדי להשיג את אותה הבנה לגבי קיומו הבלתי-תלוי-במודעות של האני יש לפנות אל כל אותם ''הדיבורים האזוטריים''.

את מי שנרתע מסיבות שונות מהמחקר האזוטרי אפשר להפנות לשיטות מחקר אחרות. בעמוד הזה ממש מופיע לינק לסקר דעת קהל שערוץ הניו-אייג' ביצע לאחרונה בקרב הקוראים. הרוב קובע: יש אני ! :-)

הגב לתגובה זו

תודה רבה
תם, 31/03/07 15:16

מצוין
אני, 31/03/07 16:55

נדמה לי
איברהים טטליסס, 31/03/07 19:04

חג שמח תם :) ל"ת
אני, 02/04/07 13:11

גם לי היו כמה דברים לומר
תם, 02/04/07 11:42

חג שמח
אני, 02/04/07 10:05

תודה
הרצל, 02/04/07 08:48

לא נורא הרצל. לא קרה שום דבר נורא.
אני, 02/04/07 07:03

גם את הבדיחות שלי לא תמיד מבינים. לפעמים אפילו אני לא מבין אותן. בכל זאת, יהיה מעניין לחקור את הסיבות הקארמתיות לכך שבאופן עקבי ושיטתי אני לא מצליח את הבדיחות שלך : -)

השאלות שאתה מעלה קשות מאוד והתשובות עליהן מורכבות מאוד. לכן צריך לקחת בחשבון שכל תשובה במסגרת הזו תהיה חלקית ביותר.

למרבה האבסורד, במידה רבה הבעיה שלנו בהבחנה בין אמת וטעות בחוויה המיסטית הופכת דווקא לקשה יותר כאשר תיאור של חוויה הוא קונסיסטנטי לתיאור של חוויות מיסטיות אחרות. ולמה ? כי לתיאור של חוויות מיסטיות יש השפעה מהפנטת ומשלהבת על הרגשות ועל הדמיון. העובדה הזו מסבירה בהרבה מקרים את המתאם הגדול בין החוויה ה''מיסטית'' לבין הרקע התרבותי שאליו כבול ה''מיסטיקן''.

עם כל הצער שבדבר, גם פירות חיוביים אינם מהווים עדות לאמיתות החוויה המיסטית, ועלינו לקחת בחשבון את האפשרות שחוויה מיסטית לגמרי אמיתית יכולה להיות דווקא מקור לפירות שליליים. אנחנו יכולים אמנם למצוא נחמה גדולה בפירות החיוביים כשלעצמם, אבל לתפישתי אנחנו לא יכולים לראות בהם הוכחה לאמיתות החוויה.

מה שהופך את כל העניין לעוד יותר מורכב, הוא האפשרות המאוד רווחת להתנסות בחוויה לגמרי אמיתית, ולהבין ולפרש אותה באופן לגמרי מוטעה.

לכן, גם ידיע ''טכני'' על מהות החוויה המיסטית ועל המגוון הגדול של ההתנסויות שיכול להיכנס תחת ההגדרה חוויה-מיסטית יכול לסייע בשיפוט נכון. ידע טכני כזה אפשר למצוא במקורות רבים, אבל בהקשר הזה, עם כל הרצון לא להצטייר כדוגמטי, אני לא מכיר מיסטיקן אחר שחקר בפועל והתייחס לכל המגוון העצום של אפשרויות ההטעייה העצמית בחוויה המיסטית, שהן רבות ומגוונות יותר מאלו שהוזכרו כאן, וגם חקר והתייחס אל כל האפשרויות של חוויות מיסטיות אמיתיות אך חלקיות, שמתחזות לאמת המוחלטת( ומאליו הופכות למטעות), והצליח להעפיל כל כך גבוה מבלי לאבד ולו לרגע את אחיזתו בקרקע המציאות, בעיקר בזכות הערך שהוא ייחס לפיתוח החשיבה וכושר ההבחנה.

זה לא שלא נעשו ניסיונות לגמרי רציניים בתחום הזה לאורך ההיסטוריה בזרמים בודהיסטיים אזוטרים, בקבלה, באלכימיה של ימי הביניים, ובמקומות אחרים. אלא שאל עולם המושגים של אף אחת מהן אנחנו לא יכולים להתייחס בימינו כאל מדעי ושיטתי במובן המודרני של המילה, כפי שאפשר לעשות זאת עם מחקריו של שטיינר. במובן הזה, ההשוואה לשטיינר עושה עוול לא קטן אפילו לחוקרים הרציניים ביותר ומציגה אותם כחובבנים.

הגב לתגובה זו

להרצל המשך
אני, 02/04/07 06:59

גם אם מאמצים, כפי שלדעתי הכרחי לאמץ, את הלך-הרוח המדעי-ספקני לחקר החוויה המיסטית (את הלך הרוח ולא את השקפת העולם המדעית-חומרנית), הרי שהטכניקות המדעיות עצמן אינן יכולות להיות יעילות כאן באופן ישיר, ובגלל שאנחנו כל כך רגילים לפיסי-מוחשי, במידה רבה של צדק אנחנו מרגישים שהקרקע היציבה הנחוצה לשיפוט נכון נשמטת מתחת לרגליים שלנו, ואז, במקום לחפש אמצעים אחרים לייצב את עצמנו, אנחנו מוותרים בקלות על כל שיפוט ומסתכנים בהפיכה למה שמישהי הגדירה כאן בהקשר אחר, 'זונה רוחנית''' (סליחה על הצרפתית).

לכן הדגש על פיתוח כושר החשיבה, בצורה המיוחדת והשיטתית שבה הוא נרכש בעולם החושים, הוא כל כך חיוני. אם מישהו רוצה להבחין בין אמת ושקר בחוויה המיסטית, רק חשיבה כזו יכולה לשמש לו משענת יציבה. אם אנחנו טועים בחשיבה שלנו בעולם הרגיל, במוקדם או במאוחר העולם יעמיד אותנו על טעותנו. ככזה, העולם הפיסי הוא המחנך של החשיבה שלנו להבחנה בין אמת לטעות. זה לא המקרה כשמדובר בחוויה המיסטית, אבל חשיבה שהתחנכה כהלכה בעולם החושים רוכשת במידה רבה את הכושר לשיפוט אובייקטיבי גם כשמדובר בחוויות סובייקטיביות. זו צריכה להיות אמת המידה הבסיסית ביותר.

את הלך הרוח המדעי-אובייקטיבי הזה אפשר והכרחי לקחת צעד נוסף קדימה כשהאדם לומד להתבונן ולבחון את עצמו באותה אובייקטיביות שבה הוא היה בוחן אדם זר לחלוטין. מי שיכול להשקיף ''מהצד'' על כל ההנחות המוקדמות שלו, על הכמיהות והמניעים האישיים שלו, על הידע שלו, על הדרך בה הידע הזה מעצב את ההתנסות שלו, ולשפוט את כולם כאילו הוא היה מתבונן על אדם אחר, עושה צעד נוסף ביכולת להבחין בין אמת לבין טעות או הטעייה עצמית. פיתוח של היכולת הזו נמצא בבסיסן של כל הגישות הרוחניות שמכבדות את עצמן, כולל אצל שטיינר.

האם הכרחי שכל מיסטיקן יאמץ את אמות המידה של שטיינר ? זה היה יכול להיות נחמד מאוד, אבל זה לא המצב. יחד עם זאת, טוב שיהיו אנשים רבים ככל האפשר שיכירו את אמות המידה הללו וייקחו אותן בחשבון, מסיבה שאבהיר בהמשך.

השאלה האחרונה שלך היא הבעייתית ביותר עבורי אם אני רוצה לענות עליה בכנות. אישית, אני מוצא ערך חיובי, חיוני, וממשי, גם בגישות אחרות. למרבה הבושה, אני מוצא ערך כזה אפילו בגישות הפוכות לזו של שטיינר שמציגות אותו במפורש כהוזה הזיות. אבל אני מצליח למצוא בהן ערך כזה רק בזכותו של שטיינר ובזכות האור שמחקריו רחבי ההיקף מטילים על כל אותן גישות. עד כמה שאמירה כזו יכולה להישמע מתנשאת, ואין בה כוונה כזו, ההתרשמות האישית שלי ממגע עם חסידים רבים של גישות שונות, גם של אלו מהן שאני מעריך ביותר, היא שמי שלא מכיר את שטיינר פשוט מגשש באפלה בחיפוש הרוחני שלו.

אלו תשובותיי החלקיות. אני מקווה שלא חשבת שאתה לא יכול לצאת מכאן פטור בלא כלום. נדמה לי שהניסוח של השאלות שלך עוצב במידה רבה מתוך תשובות שכבר קיימות אצלך, והן כמעט שאלות רטוריות. עניתי כמיטב יכולתי, אבל יש לי יסוד סביר להניח שלא חידשתי לך דבר. לכן מעניין אותי לשמוע גם את התשובות שלך, ממש כאילו שאני עצמי שאלתי אותך את השאלות שהעלית. 'דעתי כדעתך' תיחשב בעיניי לתשובה לא מספקת : -)

הגב לתגובה זו

דעתי כדעתך
הרצל חקק, 01/04/07 16:44

אני חושב שאתה נפגע מהר מדי
אני, 01/04/07 14:31

כולי תקווה
הרצל חקק, 01/04/07 09:46

איברהים
אני, 01/04/07 06:05