תגובות עד כה: 128 תגובות, ב- 37 דיונים. הוסף תגובה 37.  False-Evidance-Apear-Real     יורם גואטה,  ת-א,    09/06/06 13:41 עובדות שגויות המופיעות כאמיתיות F-E-A-R False-Evidance-Apear-Real הגב לתגובה זו 36.  היי ארז     במבה,    04/05/06 14:49 נהנתי מאוד לקרוא את התגובות שלך, אבל גם סבלתי מאוד :) נהנתי כי אתה כותב יפה לעניין ומצחיק, וגם בגלל שיש לך לפחות שמץ של חוסר ביטחון בדרך שלך וזה הופך את חילופי הדברים לאפשריים. וסבלתי כי בכל זאת נעצרנו ממש בהתחלה ובדיוק בנקודה שהתחלנו ממנה. ההשערה שלך בעניין פגיעה שנפגעתי, היא רק תוצאה של סגנון כתיבה שניסיתי לעשות בו שימוש כאן, והתוצאה מראה שהוא לא היה מוצלח במיוחד. אין לך מה לדאוג, אני בסדר גמור :) כל כך קיוויתי שתחוש איתי במלוא העצמה את הכאב של כל הסתירות בדרכים המקובלות לחיפוש ה''אמת'', כי אם היינו מגיעים באמת לנקודה שבה הכאב היה בלתי נסבל לא היינו מחכים אפילו רגע אחד. היינו מוצאים מיד דרך להיות באמת אור לעצמנו ולחיות בלי שום סתירה. כשהכאב עמום, אפשר לדחות את הטיפול בו ולהשען על התקווה שיום אחד האמת תגיע, תמוטט את הקיר, ותשנה את החיים שלנו. זה לא יקרה אף פעם. אנחנו כל כך נהנים להגדיר את עצמנו בגאווה כמחפשי אמת, אבל אני בכלל לא בטוח שזה מה שאנחנו מחפשים. אם אתה למדת ארבע שנים פילוסופיה בודהיסטית שאומרת שאין אני ואין אלוהים, ואני למדתי ארבע שנים פילוסופיה יהודית שאומרת שיש אני ויש אלוהים, ועכשיו שנינו יוצאים סוף סוף לדרך על מנת לגלות את האמת שלנו באופן מעשי, מי מאתנו מחפש את האמת ? ברור שאף אחד מאתנו לא מחפש את האמת. שנינו מחפשים רק להצדיק את הרעיונות שמעניקים לנו תקווה לאושר. . כדי למצוא כל דבר שהוא, מה שזה לא יהיה, אני חייב לדעת בדיוק מה אני מחפש. אם החיפוש שלי לא מוגדר, סביר להניח שאני אפספס אותו. אבל אם אנחנו באמת מחפשים את האמת, והאמת היא העובדה, הרי שדווקא אם אנחנו יודעים מראש מה אנחנו מחפשים סביר מאוד להניח שנמצא בדיוק את מה שאנחנו מחפשים, ולא את האמת. אם אני ''יודע'' מראש שהאמת היא שאין עצמי, הרי שאם, רק במקרה, יש עצמי, אני לעולם לא אגלה אותו. הוא יחלוף על פניי מבלי שארגיש. כך שאני בעצמי ובמו ידיי בונה את הקיר ששום אמת לעולם לא תצליח למוטט. האמת לא קשורה בכלל להעדפה אישית שלי או שלך, או לאיזושהי דעה קדומה שיש לי, וזה לא משנה אם הדעה הקדומה שלי היא תוצאה של החינוך הכי פרימיטיבי או של הפילוסופיה הגאונית והנעלה ביותר. יותר ויותר נראה לי שאנחנו משתמשים במילה אמת רק מתוך הרגל, אבל מתכוונים למשהו אחר. וקטונתי מלומר אם המשהו האחר הזה אינו עדיף על האמת. בהחלט יכול להיות שהוא עדיף עליה. רק שהשימוש במילה הזו יוצר המון אי הבנות. מה הטעם בכתיבה כשלכל אחד יש את האמת שלו ? מה בכלל משנה עוד אמת אחת בים האמיתות ? יש במדור כאן מאמר של כריסטופר טיטמוס, שלאחר שלושים שנות הוראה של מדיטציה הגיע לוודאות שכל המערך של הרגשות, ההכרה, והאישיות הוא כולו גלים קטנים באוקינוס המוחלט. אבל הוא הרי ידע את זה עוד בנקודת המוצא שלו, לפני שלושים שנה. זה בדיוק מה שהוא יצא לגלות, ולכן לא היה לו שום סיכוי שבעולם למצוא משהו אחר. כל תוצאות החיפוש שלו היו ידועות מראש. אתה לא חייב להסכים אתי, אבל להקדיש חיים שלמים כדי להגיע לתובנה שיכול לספק כל אדם אפאטי או דכאוני, זה בעיניי בזבוז מזעזע של חיים אנושיים. מאחל לך אושר, עושר, אהבה, וחכמה, בסדר שאתה בעצמך תבחר :) הגב לתגובה זו          לבמבה         ארז,    05/05/06 12:28 קודם כל אני שמח שנהנת לקרוא את התשובות שלי, ועוד יותר שמח לשמוע שטעיתי ושאתה בסדר גמור... אני מסכים איתך מאוד בקשר לסכנה שנמצא את מה שנחפש, אבל אני חושב שכל עוד שאנו מוצאים משהו שהוא לא אמיתי הרי שבסופו של דבר, אם נהנה כנים עם עצמנו (וזה לא ברור בכלל...), הרי אנו צפויים לדעת כי עדיין לא הגענו לאן שרצינו להגיע. אנו יכולים לשקר את עצמנו חלק ניכר מהזמן, אבל לא כל הזמן. עמוק בתוכנו קיים חלק אשר יודע אם אנו משקרים והוא יודע לאמלל אותנו כפי שאף אחד אחר בעולם לא יודע (הוא הרי מכיר את כל הנקודות הכי רגישות שלנו... יש לו הרי מידע פנימי...). ייתכן שאתה צודק בקשר למה שאתה אומר ביחס לכריסטופר טיטמוס וייתכן שלא (אני לא יודע מה הוא ידע לפני 30 שנה) אבל חשוב לי לציין כי יכולות להיות רמות שונות של ידיעה. יכול להיות שלפני 30 שנה הוא ידע עובדה זאת מבחינה אינטלקטואלית, אולם היום הוא ''יודע'' אותה מבחינה חוויתית, וזאת לחלוטין לא אותה ידיעה. בכל מקרה, נהנתי מאוד (גם מבחינה אינטלקטואלית וגם מבחינה חוויתית...) מהדיון איתך, ואשמח לשמוע ממך גם בהמשך... מאחל גם לך כל טוב, עם סדר או בלי סדר, העיקר שיהיה בסדר... הגב לתגובה זו 35.  תומר איך אני אמור לענות לך ? מהזיכרון ?  ל"ת      במבה,    01/05/06 19:13 הגב לתגובה זו          נו יופי.         תומר,    02/05/06 11:24 מאסטר יקר, אמנם כתבתי תגובה, אבל לא רציתי שהיא תתפרסם - אחרי שכתבתי אותה הגעתי (שוב) למסקנה שלא תעריך אותה ושלא תהיה פתוח למה שאני מביע בה, ובקיצור, החלטתי לוותר על כל העניין. בגלל תקלה טכנית היא התפרסמה, וביקשתי שיורידו אותה, וכך אכן היה. מסתבר שבכל זאת שמת לב אליה : ) בכל אופן, עכשיו כשזה המצב, אם אתה רוצה אני מוכן לשחזר ולשלוח אותה. יום טוב... הגב לתגובה זו              עכשיו הבנתי!             יוסי. ל,    02/05/06 15:40 יקיר האנונימי זה תומר. הגב לתגובה זו              אין צורך. קיבלת החלטה נכונה.  ל"ת              במבה,    02/05/06 13:21 הגב לתגובה זו              התגובה שלך מסבירה את הקושי של המערכת             במבה,    02/05/06 11:45 להגיע להכרעה, אבל זה לא הוגן שרק התגובה שלך תופיע והתשובה שלי תגווע לה בודדה במרתפי הצנזורה. מה דעתך להרים טלפון ולהסדיר את העניין ? הגב לתגובה זו                  איזו תגובה?                 ג,    02/05/06 12:01 הכל אושר חוץ מהתשובה אלי. הגב לתגובה זו                      גליה                     במבה,    02/05/06 12:28 רק עכשיו שמתי לב שהתגובה הנוכחית של תומר היא לא התגובה המקורית שלו. כך שמישהו גנז גם את התגובה המקורית שלו וגם את התגובה שלי אליה. אם זה מקובל עלייך, אז גם אני איאלץ לחיות עם זה :) הגב לתגובה זו                      היא נשלחה אתמול בערב ולאחר שליחתה                     במבה,    02/05/06 12:20 נעלמה גם התגובה הנוכחית של תומר, שבמקורה הופיעה עוד אתמול בערב, עם תאריך ושעה של אתמול בערב, והוחזרה חזרה רק היום, עם תאריך ושעה של היום, אבל בלי התגובה שלי שלא הופיעה כלל. הכותרת שלה הייתה: תומר, קודם כל, אל תקרא לי מאסטר לפני שאני מחליט אם לקבל אותך כתלמיד שלי :) הגב לתגובה זו                          אין כזו תגובה                         ג,    02/05/06 12:31 בשום מקום. חיפשתי ולא מצאתי. אם זה חשוב שלח שוב. התגובה של תומר אכן הוחלפה. אבל לצורך העניין היא התגובה הנכונה שצריכה להיות מופנית אליך. הגב לתגובה זו 34.  חלק שביעי (ואחרון בינתיים)     במבה,    01/05/06 14:59 אז איפה אתה עומד עכשיו ארז ? כואב לך כמו שכואב לי, או שלא כואב לך בכלל ? ואם כואב לך איך הכאב משפיע עליך ? אולי אתה רוצה לברוח ומצטער שבכלל התחלנו עם זה ? אם אתה רוצה לברוח לדרך אחרת, להסבר אחר, זו זכותך. עבור רוב האנשים זו יותר מזכות, זו חובתם לברוח ולהדחיק, למען בריאותם הנפשית, הזמנית לפחות. או אולי מתעוררת אצלך תחושה של כורח בוער, תשוקה בוערת, כואבת ממש, להתייצב מול עצמך ולהבין את עצמך אחת ולתמיד, לפרק את עצמך לגורמים ולבדוק כל חלק מחדש ? האם התשוקה הזו יותר חזקה אצלך מהצורך להשתחרר מכל סבל עתידי מדומיין, יותר חזקה מהצורך לגלות את האמת המוחלטת שאין לי שום מושג אם יש כזו בכלל, ויותר חזקה מכל הכאב שגורמת לי ההבנה שלא היה לי שום מושג לאן בכלל הלכתי עד עכשיו ושסתם הסתובבתי במעגלים ? כשאתה קורא את סיפור חייו של הבודהא, האם אתה מצליח לדמיין איזה תשוקה ענקית עומדת מאחרי סיפור חיים שכזה ? האם אתה יכול לדמיין איזו תנופה אדירה ובלתי מתפשרת הייתה שם ? על מה הוא ויתר כדי למצוא תשובות לשאלות שהעסיקו אותו ? הוא הרי היה יכול למות כסגפן אנונימי ביער כשכולו עור ועצמות כפי שמתו אלפים לפניו ואחריו. זה גרם לו לוותר ? זה עניין אותו בכלל ? איזה דחייה, מרד, ושלילה היו שם, של כל מה שכל חכמי כל הדורות לפניו חשבו שהוא נכון ? להיות בודהא ולהיות בודהיסט אלו שני דברים שונים לחלוטין. כדי להיות בודהא צריך להתעורר, וכדי להיות בודהיסט צריך ללכת לישון. ואי אפשר להתעורר אם אין בנו חוסר נחת אדיר, ואם אנחנו רק מחפשים שלווה ושקט נפשי. מה אתה רוצה להיות, בודהא או בודהיסט ? אם אתה רוצה להיות בודהא, אתה לא יכול לסמוך על אף אחד. גם לא על בודהא. ממש כמו שהוא לא סמך על כל הבודהות שהיו לפניו. אם אני לא מסוגל להכיר בעובדות הפשוטות על עצמי כי הן מכאיבות לי, אז אולי האמת המוחלטת היא בכלל לא אושר כזה גדול אלא משהו איום ונורא שימוטט אותי פיסית ונפשית ? למה אני מסתמך בדיצה ברינה ובריצה על העדויות שטוענות שאלוהים נמצא ברווח שבין המחשבות ומתעלם לגמרי מכל העדויות שטוענות שאלוהים יכול להיות משהו איום ונורא אם פוגשים בו ללא הכנה באמצע סמטה חשוכה ? איך אנחנו תמיד עושים את הסינון הזה שמשאיר אותנו רק עם ה''אמיתות'' שהכי מוצאות חן בעינינו ? אז איפה אתה עומד עכשיו ומה אתה חושב ? האם יש איזושהי אמת עובדתית במה שנאמר כאן ? האם שום דבר אינו אמת ? האם רק חלק הוא אמת ? ואם רק חלק, אז איזה חלק בדיוק ? והאם אתה בטוח שאתה עדיין נהנה מכל זה או שזה רק גורם לך סבל ? ותחשוב טוב טוב לפני שאתה עונה כי אם עכשיו אתה סובל, אז הכאב רק ילך ויחריף : ) הגב לתגובה זו          תגובה לחלק 7         ארז,    04/05/06 10:21 האם כואב לי? בוודאי שכן, אבל מקור הכאב, אינו כפי שאני תופס זאת אצלך, העיסוק בתחום הרוח... עיסוק זה הוא דווקא ברכה גדולה עבורי... מדוע אצלך הוא נהפך לקללה? מדוע אתה לא מרשה לעצמך להתבלבל, לא לדעת, לא למצוא את האמת, וכך לא להתבלבל, כן לדעת, וכן למצוא את האמת? איך הכאב משפיע עלי? הוא מדברן אותי... הוא גורם לי לבטא את עצמי בדרכים יצירתיות, לכתוב... ואני חושב שאתה עצמך התברכת בכישרון כתיבה לא מבוטל שהיה מאוד נחמד אם היית מנצל אותו... ככה אולי גם היית מבהיר לעצמך כמה דברים, כמו גם לרבים וטובים אחרים... אני לא חושב שאני בורח, לפחות לא בתחום הרוח... בתחומים אחרים, טוב, כנראה שכן, אבל לא פה... פה אני מנסה לשאול את עצמי את השאלות הכי קשות וגם למצוא להן תשובות... אני גם לא חושב שאתה בורח... ''להיות בודהה ולהיות בודהיסט אלו שני דברים שונים לחלוטין. כדי להיות בודהה צריך להתעורר, וכידי להיות בודהיסט צריך ללכת לישון''... ואוו... מילים למסגר... אם אתה עומד לכתוב כתבות פה באתר, זאת הכתבה הראשונה שאתה צריך לכתוב... בכל מקרה, אני חושב שאתה מאוד צודק, וזאת בדיוק הסיבה, שאני, בדרכי הצנועה, מנסה להיות בודהה, כלומר לא ללכת אחרי האמת של מישהו אחר, לא ללכת ולקבור את עצמי במנזר כלשהו, לפחות כל עוד לא מצאתי את הדרך שלי... ואכן, אני לא סומך על אף אחד... חוץ מעצמי... ''אולי האמת המוחלטת היא משהו איום ונורא שימוטט אותי פיזית ונפשית''? אם אתה מגיע אליה מהר מדי, אז בהחלט זה יכול לקרות... תראה מה קורה בסדנאות ויפאסאנה למשל... אני לא העזתי לעשות קורס ויפאסנה אלא לאחר 4 שנים של לימודי הפילוסופיה הבודהסיטית, ומזל שכך... ''האם יש איזושהי אמת עובדתית במה שנאמר כאן ? האם שום דבר אינו אמת ? האם רק חלק הוא אמת ?'' הכל אמיתי, כולל מה שלא... ''האם אתה עדיין נהנה''? בהחלט כן... תמיד טוב לפגוש אדם שצועד בדרך... אין הרבה כאלו, אתה יודע... הגב לתגובה זו          פחד = דחפ, תשוקה.         שיקשוק,    02/05/06 13:55 התשוקה היא בסיס הסבל. האפשרות הראשונה שחשבו עליה היא לסלק את התשוקה, ובכך לסלק את הסבל. הבעיה היא שזה בלתי אפשרי ולא נחוץ. הניסיון לאי השתוקקות רק מגביר אותה. הפתרון הוא בקבלה. לקבל את ההשתוקקות, הפחד והסבל ככוחות לגיטמיים, ככוחות בלתי נפרדים מהקיום, מהבריאה. הבעיה היא שמלמדים אותנו להילחם בפחד, להדביר אותו, לנצח ולסלק אותו, וכך אנחנו רק מנציחים ומעצימים אותו. ההתנגדות עוצרת ואוחזת בפחד ולא נותנת לו ''ללכת''. לפחד יש ביטוי פיזיולוגי של סגירות. סגירות של הנשימה ושל השרירים. אי אפשר להרגיש פחד כשהנשימה מלאה ומשוחררת והשרירים רפויים. הפחד, התשוקה, לא קשורים להיגיון השכלי, ולכן אין טעם לחפש פתרון דרך ההיגיון הזה. הפחד קשור להיגיון של הלב. הבלבול בין מחשבה של השכל לבין מחשבה של הלב מונע את ההתמודדות הנכונה עם הפחד (הבנת את זה אמתי?) הגב לתגובה זו          אץ קוצץ בן קוצץ         ר''אבק,    02/05/06 13:04 קצוצי לקצץ בדיבור מפוצץ רצוצי לרצץ לץ בבוא ללוצץ פולץ ונתלוצץ כעץ מחצצים לחצץ כנץ על ציפור לנצץ הגב לתגובה זו              מה?  ל"ת              אילדבאות?,    02/05/06 15:40 הגב לתגובה זו          לבמבה         ארז,    02/05/06 13:03 אני חייב לציין שהתעלת אפילו על הדמיונות הכי פרועים שלי... אני כרגע מדפיס את כל מה שכתבת ויקח לי איזה יום-יומיים רק לקרוא את הכל... פעם נוספת, אני מתנצל מראש על הזמן שלוקח לי לענות, אבל כמו שאמרתי לך אני שוהה בחו''ל ואין לי בדירה אינטרנט... חוץ מזה רציתי לומר שגליה גנבה לי את המילים... באמת חשבתי לשאול אותך מדוע אתה בעצמך לא מפרסם את רעיונותיך פה באתר... אחרי הכל אתה מתנסח נהדר... הבעיה הכי גדולה שלך, לדעתי, אם תחליט לכתוב, לא תהיה מלאכת הכתיבה עצמה אלא הצורך להגביל את עצמך למספר נתון של מילים... אם לי זה קשה אני מאמין שלכותב פורה כמוך זה יהיה קשה אפילו יותר... בכל מקרה אשמח לקרוא בקרוב מאמר עליו יהיה חתום ''במבה''... כל טוב, ונשתמע בקרוב... ארז הגב לתגובה זו              להפך             במבה,    02/05/06 13:20 ביקשתי שתחשוב טוב טוב לפני שאתה מגיב. לא הייתי רוצה שתענה מהר וכלאחר יד. כל טוב :) הגב לתגובה זו          במבה, אולי         גליה,    01/05/06 15:24 נעשה מאמר מאיר עיניים מכל שבעת החלקים? מה אתה אומר? לא חבל שרק ארז שמיר ויקיר ייהנו מתבונתך? אנא ענה לי ברצינות. גליה הגב לתגובה זו              אם היית מבינה את התגובות             את חושך בעיינים,    02/05/06 10:56 לא היית שואלת. הגב לתגובה זו 33.  חלק שישי     במבה,    01/05/06 14:40 עכשיו הגיע הזמן להיות לגמרי אישיים. אני לא יודע מה אתך, אבל אני בהלם טוטאלי מעצמי. תבין, גם אני חיפשתי את האמת המוחלטת. גם אני הייתי משוכנע שהיא מחכה לי בסוף הדרך. שאם אני רק אתמיד בה, אהיה זכאי וראוי לקבל את החסד הזה ממי שאחראי על החלוקה הצודקת שלו, כי החלוקה חייבת להיות צודקת. אבל עכשיו אני שואל את עצמי מהי אמת בכלל, ומה אני צריך כדי שבכלל אוכל להבחין בה ? אם הפכתי להיות כל כך חסר רגישות, כל כך קהה, שהצלחתי לחיות בשאננות, בביטחון מוחלט, ובתקווה, בתוך הבלבול שחייתי בו עד עכשיו, אם הפכתי לכל כך אדיש לעובדות ולא הרשתי להן אף פעם להוציא אותי משלוותי מתוך הנחה שהכל חייב להסתדר בסוף הדרך, איך לעזאזל אני אמור בכלל להבחין באמת גם אם היא תנחת מהשמיים ישר על הראש שלי ? האם אני יכול לחיות חיים שיש בהם התעלמות והתחמקות מוחלטת מהעובדות, ופיתוח עקבי של קהות ואדישות כלפיהן, ועדיין למצוא את האמת ? האם יש איזשהו קשר בין היכולת שלי להכיר בעובדות, גם כשהן אינן נעימות לי לבין היכולת שלי למצוא את האמת, או שלאמת המוחלטת אין בכלל קשר ליכולת שלנו להכיר בעובדות ? האם אני יכול למצוא את האמת בסופה של דרך שמבוססת על טעויות או שכדי למצוא אמת אני חייב להקפיד לדבוק באמת בכל צעד ממש מההתחלה ? ואם אני חייב להתחיל מהאמת כדי להגיע לאמת, האם סתירה, כל סתירה, יכולה להיות אמת ? ומהי בכלל אותה אמת מוחלטת, איך אני מדמיין אותה ? איך אני יכול לחפש משהו שאני לא יודע איך הוא נראה או מרגיש ? ומה פירוש מוחלטת, אם כל המורים הגדולים של האנושות עשו תמיד פניה חדה מכל מה שנחשב בתקופתם לאמת הנעלה ביותר ? האם האמת היא דבר קבוע מוחלט ובלתי משתנה ? האם היא אמת פיסית או רוחנית ? ואם היא רוחנית, מהי רוח, ואיך נראית אמת רוחנית ? האם עברת איתי את כל הבלבול הזה, את הכאב, את החקירה, את הבהירות, ואת השחרור מהצורך להשתחרר מסבל ? (לפחות השתחררתי ממשהו : )), או שרק התבוננת על כל ההתפתלויות שלי מהצד ? כי יש לי עוד המון שאלות לשאול אותך, אבל ממש אין בשאלות האלה שום טעם אם לא הגעת יחד איתי לידיעה שאתה לא יודע כלום. שאתה מבולבל בדיוק כמוני ובדיוק כמו יקיר. שכמוני וכמו יקיר לא הלכת עד עכשיו לשום מקום בעצם, שכל התקוות שלי, ושלך, ושל יקיר, שנמצא משהו בדרך שבה הלכנו עד עכשיו הן תקוות שווא. אם אתה איתי בכאב הזה, אז אתה מבין גם את הכאב של יקיר, ואתה מבין את הכעס שלו ואת הפחד שלו. הוא מבולבל ומאוים בדיוק כמוני וכמוך ולא יודע לאן הוא הולך, וכל כיוון החקירה הזה הורס לי ולך ולו את כל התקוות שלנו. אנשים הורגים על הרבה פחות מזה. הגב לתגובה זו          תגובה לחלק 6         ארז,    04/05/06 10:20 ''גם אני חיפשתי את האמת המוחלטת''... אז אני רואה שההשערה שלי לא היתה כל כך רחוקה מהמציאות... ''גם אני הייתי משוכנע שהאמת מחכה לי בסוף הדרך''... היא לא מחכה בסוף הדרך, קודם כל כי היא הדרך עצמה, וחוץ מזה כי לדרך אין סוף... ''עכשיו אני שואל אל עצמי מהי האמת בכלל, ומה אני צריך כדי שבכלל אוכל להבחין בה?'' – האמת היא כל מה שקיים ברגע הזה. כאשר אתה מבחין באמת, אתה מבחין באמת. כאשר אתה לא מבחין באמת, אתה מבחין באמת. רק תשאר ברגע הזה עם מפרשים ולב פתוחים. ''אם הפכתי להיות כל כך חסר רגישות, כל כך קהה, שהצלחתי לחיות בשאננות, בביטחון מוחלט, ובתקווה, בתוך הבלבול שחייתי בו עד עכשיו, אם הפכתי לכל כך אדיש לעובדות ולא הרשתי להן אף פעם להוציא אותי משלוותי מתוך הנחה שהכל חייב להסתדר בסוף הדרך, איך לעזאזל אני אמור בכלל להבחין באמת גם אם היא תנחת מהשמיים ישר על הראש שלי?'' – והנה בא שדה המוקשים... אל תדאג, שהאמת תבוא לבקר היא לא תדפוק בדלת... היא תפיל את הקיר... ואם היא לא תבוא, גם אז היא תבוא... כי גם זאת תהיה האמת... ''האם יש איזשהו קשר בין היכולת שלי להכיר בעובדות, גם כשהן אינן נעימות לי לבין היכולת שלי למצוא את האמת, או שלאמת המוחלטת אין בכלל קשר ליכולת שלנו להכיר בעובדות?'' – עובדות, הן מטבען, מבנים לוגיים מבוססי קונספטואליזציה. האמת לא מדברת בשפה הזאת. העובדה שכל הדברים משתנים היא עובדה, אולם היא אינה השינוי עצמו. הידיות בהן אנו משתמשים על מנת לפתוח את הדלת מונעות מאיתנו מלראות שבכלל מדובר בדלת הזזה. ''האם אני יכול למצוא את האמת בסופה של דרך שמבוססת על טעויות או שכדי למצוא אמת אני חייב להקפיד לדבוק באמת בכל צעד ממש מההתחלה ? '' – אם אתה עושה מספר גדול מספיק של טעויות אז כן, יש לך סיכוי למצוא את האמת בדרך זו... אם במקום לפנות ימינה אתה פונה שמאלה, ושוב שמאלה, ושוב שמאלה, אתה עדיין על הדרך הנכונה... אבל תפסיק לחפש את האמת... תן לה למצוא אותך... תפתח את עצמך לרגע הזה, מעבר לגבולות ולמגבלות של התפיסות שלך ושל התשתית הלוגית שעומדת בבסיסם... ''מהי האמת?'', ''כיצד ניתן לזהות אותה?'' האמת היא כל מה שקיים ברגע זה... כאשר אתה תוהה מהי האמת, זאת האמת... כאשר אתה מגלה מהי האמת, זוהי האמת... כאשר אתה נהפך לאמת, זאת האמת... כאשר אתה מת, זוהי האמת... Take it one step at a time, כמו שאומרים באנגלית, אבל, למען השם, תהיה באותו הצעד בכל כולך... וגם אם לא תהיה, אז תהיה... ''האם עברת איתי את כל הבלבול הזה או שרק התבוננת מהצד'' – עשיתי את מיטב יכולתי לעבור איתך, אבל הזדהות רגשית היא עדיין לא הצד החזק שלי... למרות שאני חייב לציין שדווקא במקרה זה כן הצלחתי לחוש יותר הזדהות מאשר בדרך כלל, אולי כתוצאה מהרקע המשותף שלנו כמחפשים... אתה רואה, גם לי יש עוד דרך ארוכה לעבור... אני עדיין צועד בעיקר בדרך הראש, וקצת בדרך החוויה, אך לא מספיק ב''דרך הלב'' (ספר מצויין אגב, מאוד מומלץ... אם לא קראת, תזמין מיד...)... צר לי לאכזב אותך, אבל אני לא הגעתי להכרה שאני לא יודע כלום... אני יודע שיש הרבה שאני לא יודע, אבל כלום זה יהיה קצת מוגזם לטעון... אחרי הכל אני מקדיש את כל חיי לידיעה... אני כן יודע, לעומת זאת, שלכל מה שאני כן יודע יש חשיבות מוגבלת, כי האמת, בסופו של דבר, אינה מסתתרת בידיעה, אלא מעבר לידיעה... אבל בעצם זה שאני יודע זאת מדובר בידיעה בעלת ערך... מה שכמובן אומר שהיא חסרת ערך... אהה, הבלבול... הוא דווקא יכול להיות נחמד לפעמים לא? ואולי דווקא הוא המורה הכי טוב שלנו? אולי הוא מראה לנו את הצורך ללכת את מעבר לרעיונות, לעובדות, ולקונספטים? הגב לתגובה זו 32.  חלק חמישי     במבה,    01/05/06 14:29 אם אני ער בכל לבי לבלבול ולחוסר הבהירות ולא מנסה לברוח מהם, אז התשוקה לבהירות, תחושת החסר האדירה הזו, היא הכאב היחיד שמעניין אותי לטפל בו עכשיו, ושום רעיון על סבל עתידי לא מעניין אותי בכלל ! לאי הוודאות שהזכרנו, לידיעה שהלכתי עד עכשיו אחר רעיונות שלא הבנתי את מלוא המשמעות הסותרת שלהם, יש ודאות ובהירות משל עצמה. ודאות מלאה בבלבול שלי באי-הנכונות של הדרך שלי, היא הפסקת ההליכה באותה הדרך. גם כשאני עדיין לא יודע לאן ללכת, ואם בכלל יש לי לאן ללכת. אם אני רואה שעצם הרעיון של הקדשת החיים שלי לשחרור מוחלט מסבל מכביד עליי, מגביל את החיים שלי, ודווקא מגדיל את מעגל הסבל, אם אני רואה כמה שאיפה לשחרור כזה מצמצמת את עולמי ומקטינה את חיי, אז אני לא עוסק בה יותר. אני נוטש אותה. אני משוחרר ממנה. אני אטפל כמיטב יכולתי בכל סבל קונקרטי שהחיים יזמנו לי, וברוך השם הם עוד יזמנו לי, אבל אני לא אבלה את חיי בניסיונות להשתחרר מכל סוג של סבל עתידי, מפני שאני רואה שהשאיפה הזו בעצמה הופכת את חיי לבלתי נסבלים, שהיא מבוססת על פחד, מנציחה את הפחד, משלבת את הפחד בכל התנסות שלי, וגורמת לי לחוות כל התנסות רק דרך הפחד העתידי שהיא עשויה לזמן לי. ואם אני מודה במבוכה ובבלבול ולא מחפש מיד לכסות אותם בתשובה מתוחכמת ובדרך חדשה שתגשר על הסתירות והבלבול מה קורה לי עכשיו ? האם תחושת חוסר הודאות, אי הידיעה, חוסר הבהירות, האם היא אינה מביאה אותי להתנגשות עם עצמי, לבחינה של עצמי, של המושגים שלי, של ההשפעות שיצרו אותן, של המטרות שלי, של המניעים שלי ? או שאני מחפש מיד מטרה חדשה ודרך אחרת ? האם לא נוצרה בי, בדרך אגב, מודעות עצמית, מודעות לכוליות הסותרת של עצמי דרך עצם הטלת הספק בדרכי ? כשברור לי שהמקור לכל אי הבהירות הוא הרעיונות והמושגים הסותרים והלא מוגדרים שיש לי, והמחשבות שלא הקפדתי לחשוב עד הסוף, האם ההבנה הזו עצמה לא מציבה אותי מול עצמי ? האם הנוכחות הזו והמודעות לכוליות של עצמנו היא לא מה שחיפשת מלכתחילה ? ואם כן, אז למה לברוח ממנה מיד, באמצעות הסברים, לדרך חדשה או מחודשת ? אולי כי בכלל לא חשוב לנו לאן הדרך מובילה ואם היא בכלל מובילה לאנשהו, אבל העיקר שנהיה בתוך דרך ? אולי כי רק כשאנחנו בתוך דרך אנחנו חשים שיש לנו איזושהי תקווה ? או אולי כי חשבנו שהמודעות לכוליות היא טובה ונעימה והיא פתאום מכאיבה לנו ? אולי טעינו ? אולי היא בעצם רק מכאיבה ? אולי זו הסיבה שאין לנו שום גישה אליה ? ואם היא מכאיבה, למה שנרצה בה בכלל ? איזה מניע, איזו תשוקה יכולה להיות מספיק חזקה כדי להעמיד אותנו מול עצמנו בצורה שתהפוך את הכאב שמתלווה לעמידה כזו ללא רלוונטי בכלל ? הגב לתגובה זו          תגובה לחלק 5         ארז,    04/05/06 10:19 לצערי אני לא מכיר את הרקע שלך, אולם נראה לי, ממה שאתה כותב, כי נפגעת בעבר מהעיסוק בתחום... אם הייתי יכול להעלות השערה, מופרכת לחלוטין ייתכן, אזי הייתי טוען שאם נכנסת לתחום באותה העוצמה (והתשוקה!) בה אתה מבטא את עצמך באמצעות התגובות פה באתר הרי שאין פלא שנפגעת... העולם הרוחני הוא הרי שדה מוקשים בו צריך ללכת בזהירות על קצות האצבעות, ואתה, כך נדמה לי, יצאת לריקוד סלסה באמצע אותו שדה... אם השערתי נכונה, אז זה פלא בכלל (וסימן נוסף לעוצמה הפנימית שלך) שבכלל שרדת... פעם נוספת, מבחינתי העיסוק בחוסר הבהירות אף פעם לא נתפס כעיסוק מרכזי, אז אין לי יותר מידי מה לתרום לדיון מבחינה קונספטואלית, אבל מבחינה מהותית כנראה שדווקא כן כי עובדה שבפועל אני מקדיש את רוב זמני לנסיונות כתיבה אשר מטרתם העיקרית היא לטפל בבעית חוסר הבהירות הקיימת בתחום. אם תקרא שוב את המאמר הראשון שלי שהתפרסם (שאגב, הוא הפרק הראשון מתוך הספר שלי) תגלה עד כמה חשוב לי להגדיר דברים בצורה בהירה ולא להותיר אותם בצורה מעורפלת (במאמר אני מנסה, לדוגמא, ליצוק תוכן במושג ''רוחניות''). ''אולי בכלל לא חשוב לנו לאן הדרך מובילה ואם היא בכלל מובילה לאנשהו, אבל העיקר שנהיה בתוך אותה הדרך? אולי כי רק שאנחנו בתוך הדרך אנחנו חשים שיש לנו איזושהי תקווה?''. אני בהחלט מסכים שלרוב בני האדם יותר חשוב להיות בתוך הדרך, מאשר שהיא תוביל לאן שהוא, מכיוון שבאמצעות הדרך הם מגדירים את עצמם, וללא הדרך, הם חשים אבודים וחסרי הגדרות. כל היופי בדרך הבודהיסטית מבוססת על המורכבות שלה. אנו מגדירים את עצמנו על ידי כך שאנו מוותרים על כל ההגדרות. יחד עם זאת, זאת גם הסיבה שמודבר בשדה מוקשים, מכיוון שמצד אחד אנו מתעסקים עם סוגיה רגשית עדינה (הגדרה עצמית) ומצד שני עם סוגיה פילוסופית עדינה (העדר הגדרה עצמית), והיכולת לשלב ולאזן בין השניים (וגם לדעת להחליף בין השניים כאשר צריך!) היא האומנות האמיתית של ההליכה בדרך. מונח ה''כוליות'' לא מובן לי בצורה מספקת אז קשה לי לענות... אשמח אם תבהיר את מהות המונח... ''איזה מניע, איזו תשוקה יכולה להיות מספיק חזקה כדי להעמיד אותנו מול עצמנו בצורה שתהפוך את הכאב שמתלווה לעמידה כזו ללא רלוונטי בכלל ?'' – רק תשוקה גדולה לאמת... הגב לתגובה זו 31.  חלק רביעי     במבה,    01/05/06 14:22 האם שמת לב כמה מהר ניסית ליישב את הסתירה הבודהיסטית בעזרת האדואיטה ודאנטה מבית מדרשו של שנקרצ'אריה שעשה במאה התשיעית קריירה מהבסת גדולי-דורו הבודהיסטים בדיונים פילוסופיים והפיכתם לתלמידיו ? כדי ליישב את הסתירות אתה מניח את ההנחה שכוח אחר, שאינו אנחנו עצמנו, הוא זה שמניע את תהליך החיים, ושכל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לשנות את הגישה שלנו וללמוד לקבל את תנועת החיים דרכנו ללא תשוקה. האם זה אפשרי ? ואם כן, מה זה אומר ? הרי אם ההנחה הזו נכונה, אז תנועת החיים דרכנו מתרחשת בדיוק באמצעות ההיסחפות עם התשוקה וללא ההיסחפות היינו בעצם מתנגדים לה ולא מקבלים אותה. כדי שאותה תנועה שהיא אולי מרכיב אינהרנטי של החיים עצמם תניע את הסירה שלנו, המפרשים שלנו צריכים להיות פתוחים, כלומר אנחנו חייבים לחוש את התשוקה כמניע, כמוטיבציה אישית. אם אנחנו רק מתבוננים ברוח כשהמפרשים שלנו סגורים, אנחנו מוציאים את עצמנו החוצה בדיוק מאותה זרימה של החיים שרצינו להיות חלק ממנה. כך שגם על פי המודל הזה לא יכולה להיות תנועה ללא תשוקה. קבלה של כל התשוקות של הרגע הזה וזרימה איתן ללא התנגדות, כולל ארוחות שחיתות, היא רעיון יפה, אבל האם זה רעיון של בודהא ? לדעתי, אתה צריך להודות לאלוהים על כך שבודהא לא יחזור יותר לעולם בגוף פיזי. הוא היה רודף אותך עד סוף היקום : ) ומצד שני, אם זה בכלל אפשרי שנשנה את הגישה הפנימית שלנו לאירועים, זה אומר שכל תנועת החיים נובעת, או לפחות יכולה לנבוע מאתנו עצמנו. הרי כל פעולה שלנו נובעת מגישה פנימית, ועל גישתנו הפנימית מבוססות כל התשוקות שלנו. אם אנחנו יכולים לשלוט בגישה הפנימית אנחנו יכולים לשלוט בכל דבר בתוכנו. כולל בתשוקות. כך שברגע שאמרת שיש לנו את האפשרות לשנות גישה, אמרת גם שאנחנו הגורם שמניע, או שלפחות יכול להניע, את תהליך החיים. האם ההסבר שנתת באמת, אבל באמת, מספק אותך ? האם אתה מצליח באמת להחזיק את המקל בשני קצותיו או שאתה רואה שמשהו כאן לא מתחבר בכלל ? למה התגובה המיידית שלנו היא של טיוח של האמת בגסות או בתחכום מעודן ? ואני לא מדבר עליך אישית. הנטייה הזו היא כלל אנושית והיא הביאה להיווצרות של אינספור זרמים בודהיסטים שסותרים זה את זה. (הבודהיזם הוא רק נקודת המוצא המקרית שלנו כמובן, והיינו יכולים לעבור את כל התהליך הזה גם מנקודות מוצא אחרות). האם הגילוי הזה מכאיב לי עד כדי כך שהוא גורם לי שוב להתחמק ממנו ולא לראות אותו, או שאני כל כך משתוקק לבהירות, עד שהכאב הופך להיות בכלל לא רלוונטי ? כי תשוקה חזקה לכל דבר, לחיים, לידע, לאהבה, לבהירות, לכל דבר, הופכת את הכאב והסבל העתידיים ללא רלוונטיים בכלל. הגב לתגובה זו          תגובה לחלק 4         ארז,    04/05/06 10:19 אני מאוד מודה לך על העדכון בקשר לתורות האדואיטה ודאנטה (ועל קיומו של שנקרצ'אריה). אחת מהתוצאות של העובדה שאני הולך בדרך שאני עצמי סולל היא שאני לא ממש מודע לכל אותו עושר פילוסופי עצום שכבר קיים. מהבחינה הזו אני נאלץ להמציא מחדש את הגלגל, אבל לפחות כאשר הגלגל הזה עובד, אני יודע למה. האם זה אפשרי לקבל את תנועת החיים דרכנו ללא תשוקה אתה שואל? האם זה אפשרי בכל דרך אחרת אני שואל! הרי החיים זורמים דרכנו אם נרצה בכך ואם לא. אם אנו זורמים איתם אז לפחות קל לנו, אם אנו מתנגדים להם אז אנו עדיין נסחפים בזרם שלהם, אבל אז הרבה יותר קשה לנו. תחשוב על עצמך נסחף בנהר אדיר אשר בסופו מפל מיים שוצף ומאיים. אז נכון, אם ממש תתאמץ אתה אולי תוכל לגרום לכך שבסופו של דבר אתה לא תיפול בנקודה X אלא מטר ימינה או מטר שמאלה, אבל ליפול אתה עדיין תיפול. לא עדיף לשכב על הגב ולהנות מהדרך? ואולי דווקא על ידי כך שאנו משקיטים את עצמנו אנו יכולים ללמוד את סודות הנהר? ואולי אז, בכל זאת, יש נמצא דרך להחלץ ממנו? ואולי לא נרצה כלל להחלץ ממנו? אולי נגלה שהנהר הוא אנחנו ואנחנו הם הנהר? ''כדי שאותה תנועה של החיים עצמם תניע את הסירה שלנו המפרשים שלנו צריכים להיות פתוחים''. יופי של ניסוח, אבל אני לא מסכים שפירושו של דבר שאנו צריכים לחוש את התשוקה כמניע. שאנו פותחים מפרשים אנו לא צריכים לחשוב על הרוח. היא כבר עושה את העבודה בעצמה. זה כל היופי. ''קבלה של כל התשוקות של הרגע הזה וזרימה איתן ללא התנגדות, כולל ארוחות שחיתות, היא רעיון יפה, אבל האם זה רעיון של בודהא ? לדעתי, אתה צריך להודות לאלוהים על כך שבודהא לא יחזור יותר לעולם בגוף פיזי. הוא היה רודף אותך עד סוף היקום : )''. קודם כל, אני מלא כבוד, הערכה, ואף תודה אישית לבודהה, אך בשום פנים ואופן לא מקבל את כל תורתו כתורה מסיני. אני חושב שתורתו היא תורה גאונית, אולם לא שלמה, ואינה לוקחת בחשבון חלקים נרחבים של נפש האדם, בכלל זה, ואולי בעיקר, את אותם חלקי תשוקה עליהם דיברת. האם לי יש פתרון יותר טוב? עדיין לא, אבל אני עובד על זה... אגב, לפי מה שידוע לי שהבודהה כן אמור לחזור לעולם... אומנם לא אותו הבודהה, אבל גם הוא היה כבר הבודהה הרביעי, לא הראשון... כך לפחות מספרים... מי יודע, אולי הוא מתהלך עימנו כאן כיום? (בטח עם I-pod באוזן...)... ''ומצד שני, אם זה בכלל אפשרי שנשנה את הגישה הפנימית שלנו לאירועים, זה אומר שכל תנועת החיים נובעת, או לפחות יכולה לנבוע מאתנו עצמנו. הרי כל פעולה שלנו נובעת מגישה פנימית, ועל גישתנו הפנימית מבוססות כל התשוקות שלנו.''. הבעיה היא לא עם מקור התנועה אלא עם ההבחנות שאתה עושה בין ''בפנים'' ובין ''בחוץ''. פעם נוספת, תיך נהט האן מלמד אותנו שהבחנות מסוג זה פשוט אינן נכונות, והן שעומדות בבסיס חווית הסבל שלנו. לא קיים ''בפנים'' הנפרד מה''בחוץ''. כולם הם חלק של אותו המכלול, ונוצרו על ידי אותו המכחול. ''האם ההסבר שנתת באמת, אבל באמת, מספק אותך?''. – לא. הגב לתגובה זו 30.  חלק שלישי     במבה,    01/05/06 14:17 בודהא ראה ב-כ-ל תשוקה מקור לסבל, ובצדק, כפי שלכל נשימה יש תוצרי לוואי הרסניים יש גם לכל תשוקה צד מכאיב. לא רק לתשוקות מסוימות אלא לכל תשוקה, ובעיקר לאם כל התשוקות, עצם הצמא לקיום. ולא רק בגלל יחס הסיבה והתוצאה שתיארת קודם, אלא מפני שכל תשוקה היא בעצמה ובבסיסה חוויה של חסר. וחשוב להבין שבהקשר ה-ז-ה אין שום הבדל בין תשוקה ''גסות'' לכסף ולסקס, לבין תשוקות ''מעודנות'' להארה או להתאחדות עם אלוהים. אז אני רואה את טבעה של התשוקה בכל הרמות כחוויה של חסר שדורש סיפוק. אני גם רואה את טבעה מעניק-החיוניות ונותן-החיים של התשוקה בכל הרמות: הגופנית, הרגשית, והשכלית. התשוקה, כל תשוקה, היא גם סיבת הסבל כחוויה של מחסור, אבל גם סיבת ה-א-ו-ש-ר. אין אושר שאינו תוצאה של סיפוק של חווית מחסור. התנסות שאינה עונה על חוויה של חסר אישי שלי, יכולה או להשאיר אותי אדיש, או להכביד עליי ולגרום לי סבל. אני רואה ששחרור מכל תשוקה הוא שחרור חד משמעי מסבל, אבל גם שחרור חד משמעי מאושר. הוא שחרור מרגש. שחרור מהחיים הרגשיים. אני רואה את היותו של הפחד רגש שולל חיים, שמציב חומה ביני לבין העולם, שגורם לי להתכווצות ולהתכנסות, וכשאני רואה שהשאיפה לשחרור מוחלט מסבל לא רק מושתתת על פחד, אלא בעצמה מגדילה אותו, מחזקת אותו, ומנציחה אותו, אז כל ההתעסקות הזו בתשוקה כסיבת הסבל כבר לא מעניינת אותי כי התשוקה כבר לא מפחידה אותי. מה שמפחיד אותי הוא דווקא חיים ללא תשוקה. אז מה אני עושה עכשיו ? לאן אני הולך מכאן ? האם אני עדיין בודהיסט או שעכשיו אני כבר לבד, בלי קהילה תומכת ובלי מורה שייתן לי תשובות ? האם אתה יכול להתכחש לעובדה שכל המורים הגדולים של האנושות תמיד, אבל תמיד, עשו פניה חדה מכל מה שהוכר בתקופתם כשיא החכמה והשלמות וראו בו משהו שעבר זמנו ? שמת לב לתכונה המוזרה הזו שלנו שרואה רק את המכנה המשותף הנמוך ביותר של כל הזרמים הרוחניים ומתעלמת מההבדלים המהותיים ביניהם ? ומה המצב הפנימי שלי כשאני מגלה שאין לי על מי לסמוך ? שאולי כל המורים הגדולים סתם התפלפלו ולא ידעו על מה הם מדברים ? שלא ברור לי בכלל לאן בדיוק הלכתי עד עכשיו ? האם אני בכל זאת ממשיך ללכת ? למרות הכל ? האם אני מחפש מיד תשובה מתוחכמת שתיישב את הסתירה ? האם אני מתחמק מהבעיה באמצעות התשובה שהמציאות מלאה סתירות, כדי שאוכל להמשיך לישון בביטחון ובשאננות ? הגב לתגובה זו          תגובה לחלק 3         ארז,    04/05/06 10:18 אני מסכים איתך על החשיבות של עבודה מושכלת עם תשוקות ועם רגשות, אולם לא מסכים איתך בשום פנים ואופן שאתה אומר ש''אין אושר שאינו תוצאה של סיפוק של חווית מחסור''. אני חושב שהאושר אנו חווים באמצעות המדיטציה הוא דוגמא לאושר שאינו תוצאה של סיפוק חווית מחסור אלא אושר שפשוט נובע מהיכולת לשהות ולקבל את הרגע הזה כפי שהוא. זאת הסיבה שהאושר של המדיטציה הוא כל כך נפלא, כי הוא אינו מותנה. כל עוד האושר שלנו הוא מותנה, כלומר תלוי בתנאים ונסיבות על מנת להתקיים, הוא אושר מוכתם, מכיווון שהוא קשור בטבורו בתחושת הפחד (הפחד שאותם תנאים ונסיבות ישתנו). אושר של מדיטציה, לעומת זאת, הוא אושר שאינו תלוי בכלום, ואינו מבוסס על החוסר או על המילוי של כלום. ''מה שמפחיד אותי הם החיים ללא תשוקה''. אכן, מילים שמגיעות מאדם, שלפי סגנון כתיבתו, יש בו תשוקה גדולה מאוד. האם ייתכן כי הבעיה אינה בתשוקה עצמה, אלא בדרך בה אנו עושים בה שימוש? הרי קיים סיפור זן ידוע בו תלמיד מגיע למורה ואומר לו ''אני רוצה לההפך לתלמיד שלך''. כאשר שואל אותו המורה ''מדוע'' עונה לו התלמיד '' כי אני רוצה למצוא את אלוהים''. בתגובה למילים אלו תופס אותו המורה, גורר אותו לנהר הקרוב, ושם מטביע את ראשו במים. שניה לפני שהתלמיד מאבד את הכרתו משחרר אותו המורה ושואל אותו ''תגיד לי, מה רצית יותר מכך כאשר היית מתחת למים?''. ''אוויר'' עונה לו התלמיד, מתנשם בכבדות. ''יופי'' מוסיף המורה, ''לך הביתה ותחזור אלי רק כאשר תרצה למצוא את אלוהים כפי שרצית לנשום כרגע אוויר''. אם אפילו בזן יש מקום לתשוקה, הבעיה היא כנראה לא בתשוקה עצמה, אלא בשימוש שבה אנו עושים בה, ובאופן בו אנו תופסים אותה (ופוסלים אותה)... ''מה אני עושה עכשיו''? ''לאן אני הולך מכאן''? קודם כל, אני תמיד ממליץ, לפני שאנו חושבים איך ללכת קדימה, לבדוק איך הגענו לכאן, והאם הנחות היסוד שלנו אכן נכונות... שנית, אני לחלוטין לא חושב שקיומו של מורה הוא תנאי לאישור הדרך שלנו, ולעיתים קרובות דווקא ההפך הוא הנכון... לי, לדוגמא, אין אף מורה, מעולם לא הייתי חבר באף מרכז, ודווקא חשוב לי מאוד לעבור את הדרך לבדי כי אני מאמין שאת האמת רק אנחנו יכולים לגלות בעצמנו. כמובן שאנו יכולים להסתייע בעצות של אחרים, אולם, בסופו של דבר, כמו שהבודהה אמר, על כולנו להיות ''המנורות של עצמנו''. ''מה המצב הפנימי שלי שאני מגלה שאין לי על מי לסמוך''? תסמוך על עצמך, תבנה את מערכת התפיסות שלך, אבל תשתדל לתת להן פרסום נרחב ככל הניתן על מנת לחשוף אותם לביקורת של אחרים כדאי לוודא שלא יצרת לעצמך מן משחק פנימי שאתה משחק עם עצמך (שאנו משחקים על עצמנו אין פלא שאנו מנצחים בכל סיבוב...). ''האם אני מחפש מיד תשוקה מתוחכמת שתיישב את הסתירה''? לפעמים אנו לא זקוקים לתשובה מתוחכמת על מנת ליישב את הסתירה, אלא פשוט לסטירה... הגב לתגובה זו 29.  חלק שני     במבה,    01/05/06 14:05 בוא ניקח לדוגמא את אחד מסוגי הסבל הקשים ביותר שהחיים יכולים לזמן לנו. את מותו של אדם אהוב. כשקרבתו של אדם כלשהו הופכת לחלק מהותי ממני, מהחיים שלי, מהאושר שלי, מעצם הקיום שלי, אני נקשר אליו ונאחז בו באופן טבעי ובלתי מורגש. רק עם הליכתו אני חווה כאב קשה מנשוא. גם אם אני נעשה מורגל לקיומו המובן מאליו כמו שאני אדיש לקיומו של החמצן באוויר, רק עם היעדרו אני חווה כאב קשה מנשוא. ההיעדר מגלה לי כמה הוא היה חיוני לקיומי. עכשיו בא הבודהיזם, ומודיע לי שכדי לא לחוות כאב אני צריך להישמר מהיאחזות והיקשרות. שאני צריך להיות מודע לתהליך יצירת התלות ולנקוט באמצעים שיגדעו את היווצרותו מלכתחילה. אני צריך ליצור חומה רגשית כנגד הדחפים הטבעיים שלי כדי להימנע מסבל עתידי. האם לא מדובר כאן בקבלה של שלטון של פחד על החיים הפנימיים שלי ? אני לומד לגשת לכל חוויה על פי מידת הכאב שהיא תגרום לי בעתיד ולכן אני בונה חומה אינטלקטואלית ורגשית כנגד העושר שהחוויות שלי והיחסים שלי עם העולם מזמנים לי. אני נמנע מלהתמסר לחוויה במלואה כדי לא להתייסר בגללה בעתיד. ברמה מסוימת יש בנו מנגנון כזה של זהירות בכל מקרה, אבל האם העצמתו והשלכתו על כל הקיום כולו דרך השקפת עולם שיטתית, אינה מפתחת בנו גישה מסתגרת ומבודדת שמתעלמת מאותה כוליות של הקיום שהזכרת קודם ודוחה אותה ? ואני מתכוון לאותה כוליות לא מנקודת מבטו של המוחלט אלא מנקודת המבט האישית ביותר. הנשימה מחמצנת את הדם ואת כל התאים, ולתהליך הזה יש תוצרי לוואי שנקראים רדיקלים חופשיים. הם הורסים את הגוף שלנו לאט אבל בטוח. האם הפתרון הנכון יהיה לנשום בהדרגה פחות ופחות ? האם כשאפסיק לנשום הגוף שלי יפסיק להיהרס ? מכיר את הסיפור על החמור שמת ממש רגע אחד לפני שהבעלים שלו הצליח לאלף אותו לחיות בלי לאכול ? בכל מה שנוגע לחיים הרגשיים שלנו, האם זה אינו בדיוק הכיוון שאליו מובילה אותנו דרך שהאידיאל הסופי שלה הוא כיבוי התשוקה-לקיום כדי להימנע מסבל ? אם תשאל אדם שאיבד אדם יקר אם היה מעדיף שאותו אדם לא היה נכנס בכלל לחייו, שהטביעה שאותו אדם הטביע בחייו תמחק לחלוטין מחייו, שהעושר והאושר שאותו אדם הביא לחייו יהיו כלא היו, ובלבד שלא יחוש בכאב העצום, היית מקבל תשובה מפתיעה. באמצעות האובססיה לשחרור מוחלט מסבל, ובאמצעות המיקוד שהיא מעניקה לנו רק בצד המכאיב של החיים, זה בהחלט אפשרי להפוך אדם לאטום לחלוטין לעושר ולאפשרויות של החיים. אבל האם אלו אינם בדיוק מהותו, תמציתו, ודרך פעולתו של הפחד ? זה כבר לא הפחד הבסיסי שדיברנו עליו כצידה השני של התשוקה, של העדפת הנעים והרתיעה מהלא נעים. בשאיפה לשחרור מוחלט מסבל, כל החיים שלי הופכים להתעסקות קטנונית בניסיון לסבול בעתיד כמה שפחות. זה כבר פחד שנעשה לאלמנט ששולל את החיים עצמם. את עצם הקיום. הגב לתגובה זו          תגובה לחלק 2         ארז,    04/05/06 10:18 נתת דוגמא מצויינת. מנקודת המבט שלי הבודהיזם אינו תרופה, כפי שהוא מתואר לעיתים, אלא דווקא חיסון, אשר נועד למנוע כאבים עתידיים. כך למשל, אם אני אפגוש מישהו שחווה לאחרונה אובדן של מישהו יקר אני לא אמליץ לו ללכת וללמוד מדיטציה בפעם הראשונה בחייו כי ברור לי שבמצבו הנפשי היכולת שלו לשמור על קשב ממוקד הנה כמעט אפסית. מצד שני, זאת בדיוק הסיבה להתחיל וללמוד מדיטציה עוד בטרם החיים מתחילים להכות בנו, כי אנו אף פעם לא יודעים מתי אותן המכות יבואו. מבחינה יותר מהותית, אני לא חושב שמשמעות הבודהיזם או המדיטציה זה ''ליצור חומה רגשית כנגד הדחפים הטבעיים שלי''. נכון אומנם שפעמים רבות זהו הרושם שעשוי להתקבל, אבל הבעיה היא לא עם הכלי אלא עם השימוש בו. כמו שאתה עצמך מציין לשימוש במדיטציה, ובכלל לכל העיסוק ברוחניות, עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת, ולעיתים אף להוביל לפגיעה קשה מאוד באנשים, עד כדי איבוד חיים. זאת היא לדוגמא הסיבה למה אני, למרות שאני כבר עוסק בתחום בסביבות ה-7 שנים, עדיין לא מעיז ללמד אנשים אחרים מדיטציה (מלבד לתת הנחיות בסיסיות) כי אני חושב שאני עדיין לא מוכן מספיק, לא בוגר מספיק, ולא חוויתי מספיק, על מנת לעשות כן. למרות זאת, אפילו אני מבין כי רוחניות בוגרת לעולם לא תבקש ממך ''ליצור חומה רגשית כנגד הדחפים הטבעיים שלך'' אלא היא תבקש לשנות את נקודת המבט שלך בנוגע למהותם של אותם דחפים, לברר עד כמה הם באמת ''טבעיים'', ולנסות לגלות למה בכלל הכוונה במונח ''שלך''. ''אני נמנע מלהתמסר לחוויה במלואה כדי לא להתייסר בגללה בעתיד''. – פעם נוספת, בהחלט יש בכך משהו, אבל פעם נוספת, זהו, לדעתי, רק סימפטום של רוחניות בוסר. אני מאמין, ומקווה, שעם התבגרותינו (מבחינה רוחנית) כן נהיה מוכנים לקפוץ שוב ראש לתוך בריכת החיים (כמו שעשינו שהיינו ילדים). חוץ מזה, מה לעשות, החיים הם לא מושלמים, וגם שאני מוותר על חתיכת עוגה אני עושה זאת (בתיאוריה כמובן... אני אף פעם לא מוותר על חתיכת עוגה...) על מנת לא להתייסר בגללה בעתיד. הדוגמא שלך על הנשימה היא דוגמא נהדרת. ''האם הפתרון הנכון יהיה להפסיק לנשום''? האם כשאפסיק לנשום הגוף שלי יפסיק להיהרס''?. פעם נוספת, השאלה אינה השאלה הגופנית, אלא השאלה של התפיסות שעומדות מאחורי התופעה הגופנית. מהי המהות של אותו הגוף שנהרס? מהי המהות של אותו האני שמתבונן, וחרד, מתהליך ההרס? מהי המהות של אותו תהליך הרס? האם אכן מדובר רק בתהליך של השמדה או אולי גם בתהליך של יצירה? שאלת אותי אם אני מכיר את הסיפור על החמור אשר אוכל פחות ופחות עד שהוא מפסיק לחיות? כן אני מכיר... אני הייתי פעם החמור הזה... '' באמצעות האובססיה לשחרור מוחלט מסבל, ובאמצעות המיקוד שהיא מעניקה לנו רק בצד המכאיב של החיים, זה בהחלט אפשרי להפוך אדם לאטום לחלוטין לעושר ולאפשרויות של החיים.'' גם לזה אני מסכים לחלוטין. זאת הסיבה שבפילוסופיה האישית שלי אני מקדיש כיום לא פחות זמן לעיסוק באושר מאשר לעיסוק בסבל. בספר שאני כותב, יש פרק שלם שמוקדם למוטיווציה. בעבר המוטיווציה היחידה עליה כתבתי הייתה המוטיווציה ''החיים הם סבל''. כיום, למעלה מחצי מהפרק מוקדש למוטיווציה ''החיים הם אושר''. כמובן שלא מדובר ברעיון פרטי שלי, ולמורה הויאטנמי תיך נהט האן היתה השפעה רבה עלי במובן הזה. הוא טוען, ובזה הוא צודק, שזה לא רק שאנו רוצים לדעת שהאושר קיים, אלא שכבני אדם אנו זקוקים לידיעה הזו על מנת שנוכל לתפקד. כך למשל את האמת של הבודהה לפיה ''החיים הם סבל'' הוא מנסח בתור ''החיים הם אושר'' (כאשר הרעיון הוא שרק הבורות שלנו מונעת מאיתנו מלראות עובדה זו''). הגב לתגובה זו 28.  לארז, חלק ראשון (אולי מתוך 10 ).     במבה,    01/05/06 09:10 שאלת הסוגיה המרכזית שהזכרת היא די מורכבת, כי בעיית התשוקה קשורה לבעיית הפחד, שקשורה לבעיית הסבל, שקשורה לבעיית החשיבה, שקשורה לדרך שבה אנחנו קובעים לעצמנו מטרות רוחניות, שקשורה לשאלת האמת המוחלטת שדיברת עליה. אם נצליח לבודד את בעיית הפחד, נמצא לה פתרון, אבל הוא בהכרח יסתור את הפתרון של בעיית הסבל וייצור בכך בעיה חדשה. אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם כל הבעיות ביחד, אז אנחנו מבודדים את הבעיות ולכל בעיה אנחנו מוצאים פתרון נפרד שסותר את הפתרון של בעיה אחרת. ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות מבולבלים. כדי שנוכל להתקדם בדרך שהתווינו לעצמנו אנחנו חייבים תחושה של ביטחון בדרך. אם היינו רואים שכל פתרון אחד שלנו סותר את כל הפתרונות האחרים, שאנחנו מנסים ללכת גם ימינה וגם שמאלה באותו הזמן, היינו נעשים משותקים ולא היינו יכולים יותר להמשיך בדרך. לבעיית הסתירה יש פתרון קל מאוד וזמין מאוד. פשוט להפסיק לראות אותה. כשאנחנו לא רואים את הסתירות, אנחנו יכולים להמשיך לצעוד בביטחון לעבר המטרה שקבענו לעצמנו, או לפחות לדמיין שאנחנו צועדים. וזה מה שאנחנו עושים. אנחנו בוחרים בפתרון הקל ביותר, ואנחנו מפסיקים לראות את הסתירות. המאמר שלך עוסק בפחד ובשחרור מסבל. האם הרצון להשתחרר מסבל אינו נובע מהפחד ומנציח אותו ? אם לא הייתי פוחד מהסבל, האם הייתי צריך לצעוד בכלל בנתיב רוחני שכל כולו נוצר על מנת להשתחרר מסבל ? יש פחד שאינו פחד מסבל ? אם כך, איך אפשר בכלל שיהיה שחרור מפחד בתוך דרך רוחנית שמבוססת כל כולה על פחד, ושנוצרה על ידי הפחד עצמו ? לא יכול להיות ! כשהמטרה שלנו היא שחרור מוחלט מסבל כרעיון, אנחנו נוטים לראות את עצמנו כאנשים רוחניים שעומדים בראש ההיררכיה החברתית. ואם יש מי שכרגע עדיין לא מכיר בערכנו, אז יום יבוא והוא עוד יכיר. אבל הרתיעה מכאב היא תכונה בסיסית שיש גם לחרקים ולאמבות. היא טבעית, הגיונית, בריאה, וחיונית להישרדות של כל יצור חי. אבל מה בדיוק רוחני בה ? האם מי שמשתוקק לבית אינו מעוניין להשתחרר מהסבל שבלהיות חסר בית ? מי שרוצה כסף אינו מעוניין להשתחרר מהסבל שבלהיות חסר כסף ? השאיפה הרוחנית לשחרור סופי מסבל לא רק מבוססת על הפחד, היא גם מגדילה אותו לממדים מפלצתיים וחסרי פרופורציה, שונים לחלוטין מהממדים הטבעיים והבריאים שלו, ומנציחה ומטביעה אותו באותם ממדים בלתי טבעיים ומפלצתיים בתוך המבנה הפסיכולוגי שלנו. הגב לתגובה זו          תגובה לחלק 1         ארז,    04/05/06 10:17 לבמבה היקר! 1. אני מקווה שלא אכפת לך, אבל החלטתי לענות לכל חלק בנפרד... ככה גם קל לי יותר, וגם ברור לי שגם את תשובתי אני אאלץ לשבור לחלקים, אז למה כבר לא לשמור על הרצף שאתה עצמך יצרת... אני לא מסכים לטענתך שאם ''נפתור את בעיית הפחד בהחלט הדבר יסתור את הפתרון לבעיית הסבל'' וכי כל ''פתרון של בעיה נפרדת סותר פתרון של בעיה אחרת''. אדם החולה, חס וחלילה, באיידס, צפוי לסבול ממספר רב של מחלות אופרטויוניסטיות בו זמנית (מכיוון שהמערכת החיסונית שלו קורסת) וכן, טיפול במחלה אופרטיוניסטית אחת, עשוי אומנם, להשפיע לרעה דווקא על הטיפול במחלה אחרת, אולם אם היינו יכולים לרפא (וצערנו אנו עדיין לא יכולים) לרפא את אותה רעה שעומדת בשורש כל המחלות שלו, כלומר את מחלת האיידס, כן היינו יכולים, לפחות בתיאוריה, למצוא פתרון לכל בעיותיו (הגופניות כמובן...). באופן דומה, אם היינו יכולים, לפחות בתיאוריה, לטפל באותה הרעה החולה העומדת בשורש כל החוליים הנפשיים שלנו (רמז – התפיסה השגויה של מהות האני שלנו) אזי אני חושב שדווקא כן ניתן לפתור את כל הבעיות, או לפחות חלק נכבד מהן, מבלי שפתרון אחד יבוא על חשבון של פתרון אחר. אני מסכים איתך שאחת המוטיווציות העיקריות שלנו היא ליצור וודאות, גם כאשר זאת באה על חשבון האמת. גם בתיאוריה שלי לצורך בתחושת ביטחון מעין זו יש משקל רב, ולמעשה אני טוען שבמובן העמוק ביותר הסיבה שאנו לא מאושרים היא שאנו מעדיפים לבחור בתחושת הביטחון (לדוגמא, הביטחון שמספקת לנו התפיסה המוטעה של מהות האני שלנו) על חשבון הבחירה בתחושת האושר. אני גם מסכים איתך ''שכאשר אנו לא רואים את הסתירות, אנחנו יכולים להמשיך לצעוד בביטחון''. זאת היא אגב בדיוק הסיבה שכיום אני עוסק בכתיבה מרוכזת של תפיסת העולם שלי (במבנה של ספר) מכיוון שברור לי שרק כאשר שאנו יושבים ומנסים לנסח לעצמנו את התפיסות שלנו באופן ברור, רק אז אנו מכריחים את עצמנו להתמודד עם הסתירות העצמיות שלנו. זאת גם הסיבה שאני נהנה כל כך לפרסם את כתבותי במדור, בין השאר על מנת לחשוף את רעיוני לביקורת (הבונה...) של הציבור הרחב. אני לא מסכים להשוואות שאתה עורך בין המונח סבל למונח פחד. מנקודת המבט שלי פחד הוא סוג של סבל, ממש כמו שקנאה או כעס הם סוג של סבל. סבל זה מעין ה-Parent Directory במובן זה. אני גם לא חושב שהדרך הרוחנית שלנו, מבוססת, בהכרח על תחושת פחד. במקרה שלי למשל, למרות שממש לא היו חסרות לי תקופות ואירועים של פחד (אתה לא יכול ליצור בעצמך את המסלול בו אתה הולך בלי לפחד מפעם לפעם) המוטיוויציה המניעה אותי אינה כלל וכלל מוטיווציה של פחד או אפילו של הרצון להתגבר על הסבל. מבחינתי העיסוק ברוחניות הוא פשוט העיסוק השפוי היחידי בו אדם יכול להתעסק. כמי שחווה בעברו חוויה רוחנית מאוד (אבל מאוד) חזקה, חיי העולם הזה, על כל הקסם והיופי שבהם, איבדו קצת מזוהרם, מהסיבה הפשוטה שהם אינם אמיתיים. אני לא יודע אם יצא לך לראות את סרט המטריקס (ואם לא אז מאוד מומלץ) אבל כאשר המטריקס נחשפת בעינך אתה מעדיף לחיות בחור מתחת לאדמה, כי החור הזה הוא אמיתי, מאשר בעולם המושך שעל פניו, מכיוון שהוא לא. כפי שאומרת אחת הדמויות בספרו של אלדוס אקסלי ''עולם חדש מופלא'' (בתגובה לטענה כי בעולם החדש והמופלא שיצרו בני האדם אין צורך בדמעות כי לא קיים הסבל) - ''אבל דמעות אלו יש בהם צורך'' – או במילים אחרות – עדיף משהו אמיתי וכואב ממשהו שאינו אמיתי ואינו כואב. במובן זה ההליכה בדרך הרוחנית עשויה אף ליצור לנו, לעיתים קרובות אפילו, יותר כאב מאשר ההמנעות מאותה הדרך, אולם עדיין זו דרך בה ראוי לצעוד כי היא הדרך האמיתית היחידה. הגב לתגובה זו          חלק שני         במבה,    01/05/06 11:18 בוא ניקח לדוגמא את אחד מסוגי הסבל הקשים ביותר שהחיים יכולים לזמן לנו. את מותו של אדם אהוב. כשקרבתו של אדם כלשהו הופכת לחלק מהותי ממני, מהחיים שלי, מהאושר שלי, מעצם הקיום שלי, אני נקשר אליו ונאחז בו באופן טבעי ובלתי מורגש. רק עם הליכתו אני חווה כאב קשה מנשוא. גם אם אני נעשה מורגל לקיומו המובן מאליו כמו שאני אדיש לקיומו של החמצן באוויר, רק עם היעדרו אני חווה כאב קשה מנשוא. ההיעדר מגלה לי כמה הוא היה חיוני לקיומי. עכשיו בא הבודהיזם, ומודיע לי שכדי לא לחוות כאב אני צריך להישמר מהיאחזות והיקשרות. שאני צריך להיות מודע לתהליך יצירת התלות ולנקוט באמצעים שיגדעו את היווצרותו מלכתחילה. אני צריך ליצור חומה רגשית כנגד הדחפים הטבעיים שלי כדי להימנע מסבל עתידי. האם לא מדובר כאן בקבלה של שלטון של פחד על החיים הפנימיים שלי ? אני לומד לגשת לכל חוויה על פי מידת הכאב שהיא תגרום לי בעתיד ולכן אני בונה חומה אינטלקטואלית ורגשית כנגד העושר שהחוויות שלי והיחסים שלי עם העולם מזמנים לי. אני נמנע מלהתמסר לחוויה במלואה כדי לא להתייסר בגללה בעתיד. ברמה מסוימת יש בנו מנגנון כזה של זהירות בכל מקרה, אבל האם העצמתו והשלכתו על כל הקיום כולו דרך השקפת עולם שיטתית, אינה מפתחת בנו גישה מסתגרת ומבודדת שמתעלמת מאותה כוליות של הקיום שהזכרת קודם ודוחה אותה ? ואני מתכוון לאותה כוליות לא מנקודת מבטו של המוחלט אלא מנקודת המבט האישית ביותר. הנשימה מחמצנת את הדם ואת כל התאים, ולתהליך הזה יש תוצרי לוואי שנקראים רדיקלים חופשיים. הם הורסים את הגוף שלנו לאט אבל בטוח. האם הפתרון הנכון יהיה לנשום בהדרגה פחות ופחות ? האם כשאפסיק לנשום הגוף שלי יפסיק להיהרס ? מכיר את הסיפור על החמור שמת ממש רגע אחד לפני שהבעלים שלו הצליח לאלף אותו לחיות בלי לאכול ? בכל מה שנוגע לחיים הרגשיים שלנו, האם זה אינו בדיוק הכיוון שאליו מובילה אותנו דרך שהאידיאל הסופי שלה הוא כיבוי התשוקה-לקיום כדי להימנע מסבל ? אם תשאל אדם שאיבד אדם יקר אם היה מעדיף שאותו אדם לא היה נכנס בכלל לחייו, שהטביעה שאותו אדם הטביע בחייו תמחק לחלוטין מחייו, שהעושר והאושר שאותו אדם הביא לחייו יהיו כלא היו, ובלבד שלא יחוש בכאב העצום, היית מקבל תשובה מפתיעה. באמצעות האובססיה לשחרור מוחלט מסבל, ובאמצעות המיקוד שהיא מעניקה לנו רק בצד המכאיב של החיים, זה בהחלט אפשרי להפוך אדם לאטום לחלוטין לעושר ולאפשרויות של החיים. אבל האם אלו אינם בדיוק מהותו, תמציתו, ודרך פעולתו של הפחד ? זה כבר לא הפחד הבסיסי שדיברנו עליו כצידה השני של התשוקה, של העדפת הנעים והרתיעה מהלא נעים. בשאיפה לשחרור מוחלט מסבל, כל החיים שלי הופכים להתעסקות קטנונית בניסיון לסבול בעתיד כמה שפחות. זה כבר פחד שנעשה לאלמנט ששולל את החיים עצמם. את עצם הקיום. הגב לתגובה זו 27.  הבירור המשותף (לבמבה)     שי,  תל-אביב,    27/04/06 05:19 האם מה שאנחנו עושים כאן (כל אחד ממניעיו הוא) איננו בירור משותף? האם המציאות יכולה להתקדם באמת ללא ברור משותף או איש של מספר אנשים רב והולך? האם ההגדרה שלך שלפיה ''מבחינה ת-ו-ד-ע-ת-י-ת, עם הוא קבוצת אנשים שמאוחדת סביב המקובל והמובן מאליו, ולא סביב הבירור'' נכונה גם עבור העם שלנו? האם אנחנו, עם ישראל (במובן הנצחי שלו), הוא חיבור של אנשים סביב אינטרסים משותפים, או אולי תוצאה של רעיון רציונלי גדול שאנחנו נבנים לתוכו? ואם כן, הרי שגם אם הגדרתך נכונה למציאות עכשווית כלשהי, היא איננה מתאימה לראייה תהליכית מגמתית של המציאות? הגב לתגובה זו          תנסה לחשוב על זה כמו על סקס         במבה,    27/04/06 08:00 ואני לא מתכוון להעליב. אפשר לבד, אפשר בזוג, אפשר בקבוצה קטנה, אבל אי אפשר שעם יברר לעצמו את דרכו. החל ממספר מסוים של אנשים, וזה לא מדעי ככה שאני לא יכול להגיד לך אם זה מתחיל ב 15 איש או ב 30 איש, זה כבר הופך להיות תהליך שבו אדם אחד (או קבוצה קטנה), שהוא תמיד מוכשר ומוערך מאוד, שעושה את הבירור עבור כל העם, ומוליך אותו או לגאולה או לאבדון. מכיוון שהדרך שבה בחר משה, כשהוא ירד מהר סיני, לטפל באלו שבחרו לברר את דרכם באופן עצמאי נחשב בימינו לבלתי חוקי, אתה עשוי לגלות שעומדים בפניך מכשולים גדולים הרבה יותר מאלו שעמדו בפניו. ובכלל, איך קם אדם, בבוקר ומרגיש, שהוא עם, ומתחיל ללכת ? עם כל הכבוד לך ולעצמי, אנחנו רק שני אנשים. שניים זה לא עם, ואין לי מילים עדינות להגיד לך את זה, אבל זה בטח לא עם נצחי. אני בהחלט מסכים, ברצינות גמורה ולא בציניות, שיש אפשרות שעם הוא תוצאה של רעיון שאנשים נבנים לתוכו. אני גם מסכים לכך שכל ההגדרות שלי נכונות רק למציאות העכשווית. אז מה ? המציאות העכשווית היא כזו שרק יחידים יכולים לברר את דרכם באמצעות השתחררות מהרעיון שמאחד את העם ואת החברה. וזה לא משנה אם מדובר בעם היהודי או בחברות בודהיסטיות. אולי בעתיד זה יהיה שונה. מה דעתך שנקבע פגישה לעוד נגיד... 2000 שנה ואז נבדוק אם משהו השתנה ? אחרי הכל, 2000 שנה הם שבריר שניה כשחושבים במונחים של נצח :) הגב לתגובה זו              הבירור המשותף             שי,  תל-אביב,    27/04/06 11:12 כרגיל כולם מתכוונים לאותה נקודה ומגיעים אליה ממקומות שונים - מסכים איתך לחלוטין שהחל ממספר מסוים של אנשים זה לא רלוונטי. ההנחה היא שרוב האוכלוסיה לא מעוניינת ממש לקחת חלק בתהליך מחשבתי משותף, אבל הרבה יהיו מוכנים להיות חלק ממהלך כזה. השוני בין תקופתנו לתקופתו של משה (ותודה על המחמאה אבל אני לא משווה בינו לשום אדם) הוא שהעם היום בוגר יותר בנפשו ויש לו משהו חשוב מאוד שלעם אז לא היה - הפרספקטיבה. קשיים קיימים בכל בירור ובכל עשייה אמיתית והעם שלנו לא נבהל מקשיים. ציטטת בערך את שלמה ארצי, אבל אברהם אבינו ''התעורר'' יום אחד למציאות שאמרה לו ''לך לך מארצך וממלדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול ...'' - או בקיצור, תבין שאתה לא אדם פרטי ותתחיל לחשוב כמו עם. האחריות עליך! אני מאמין שהאחריות על העם שלנו קיימת אצל כל אחד, גם אצל אלה שלא מרגישים את זה או לא יודעים מה לעשות עם זה. את העתיד לא יובילו אנשים אלא הרעיון. למרות שאנחנו רק שניים, שניים זה יותר מאחד (ואני יכול לספר לך שיש עוד אנשים שמחוברים לרעיון באופן כזה או אחר). המהלך הגדול התחיל מזמן. מי שרוצה לברר באמת מצטרף תוך כדי. עוד 2000 שנה (והרבה פחות מזה) לא נהיה פה. עכשיו היא תמיד הנקודה הנכונה ביותר להתחיל לבנות את העתיד. הגב לתגובה זו                  במבה - נאלמת?  ל"ת                  שי,  תל-אביב,    28/04/06 12:25 הגב לתגובה זו                      שי אתה לא מקשיב לי                     במבה,    28/04/06 13:15 מה שניסיתי להגיד לך בעדינות, זה שאני לא מעוניין להצטרף למהלך הגדול שלך. כרגע אני בעניין של מהלכים קטנים ופרטיים. ואין לך מושג כמה אני שמח כרגע שאנחנו לא במעמד הר סיני, ויותר מזה, שאתה לא משה רבנו. הגב לתגובה זו                          במבה היקר, להפתעתי לא הבנת ...                         שי,  תל-אביב,    28/04/06 15:07 וגם לא התיימרתי לקחת מקום ספצפיפי כלשהו שבו ניסית לשים אותי (אולי כדי לברוח ממשהו). כל אחד ודרכו הפרטית והקטנה. פעם המציאות הגדולה הפחידה גם אותי. (ודרך אגב, גם אני ''עובד בזה''). הגב לתגובה זו 26.  לארז, המשך     במבה,    26/04/06 20:34 התשוקה, כל תשוקה שהיא, היא תמציתו ומהותו של הפן הרגשי של החיים שלנו. לא תמצא רגש שאין תשוקה בבסיסו במובן של הבחנה בין נעים ולא נעים והעדפת הנעים. התשוקה היא הרגש עצמו. התשוקה אחראית כפי שאמרת לחוסר השקט בתודעה. אבל מכאן, ועד הפיכת השקט לאידיאל שלנו יש מרחק רב מאוד. החיים עצמם הם חוסר שקט ותנועה. הרגש הוא סופו של השקט ותחילת החיים (הרגשיים). התשוקה עצמה היא החיים הרגשיים. אין חיים רגשיים דוממים. או שאין חיים רגשיים או שיש תנועה וחוסר שקט. נראה לי שסוג מאוד מסוים של סבל נובע מזה שאנחנו משקיעים אנרגיה ומאמצים רבים כדי להשיג מטרה שלא שקדנו על הגדרתה בבירור או שאנחנו לא מבינים את המשמעות האמיתית והמלאה שלה. האם ההשתוקקות למצב של היעדר סבל אינה תשוקה כמו כל התשוקות האחרות ? אם משאת הנפש שלי היא להגיע למצב שבו אין יותר סבל מבלי שחקרתי קודם לעומק מה משמעותו של מצב כזה, אם הוא אפשרי בכלל, ואם כן באיזה מחיר, האם אני לא נמצא עדיין בתוך מעגל התשוקה ? ואם כן, האם התשוקה להשתחרר מהסבל אינה מונעת ממני בעצמה את ראיית המציאות, את ראיית האמת אודות הסבל ואת פיתוח החכמה המאפשרת את הבנת הסבל ? האם שחרור מסבל הוא בהכרח היעדרו המוחלט, או שהוא יכול גם להיות הבנה של היותו מובנה בתוך תהליך החיים, והפסקת ההתעסקות האובססיבית אתו שגורמת לנו להתמקד בו ולראות רק אותו ? ומה בדבר התשוקה להבנה ולחכמה ? האם היא לא יוצרת סבל ? ומה עם קשב וריכוז ? אם נדידת הקשב היא טבעית ומתרחשת מאליה, כיצד אני יכול להתרכז ללא תשוקה ? נדידת הקשב היא תוצאה של תשוקה וגם כיוון הקשב לרגע הזה ומניעת הנדידה שלו הם תוצאה של תשוקה. האם יש בכלל פעולה כלשהי, אפילו ברמת התודעה והמחשבה בלבד שאינה נולדת מתוך תשוקה ? אם אין שום פעולה שאינה נובעת מתוך תשוקה, כולל החקירה והבירור שאנחנו מנסים לעשות עכשיו, זה מעמיד אותנו בפני שאלה חדשה. אנחנו כבר לא דנים בתשוקה באשר היא תשוקה, אלא צריכים להתחיל להבחין בין תשוקות טובות לתשוקות רעות. זה יכול לקחת לנו כמה גלגולים, אבל מה שזה אומר, זה שהבעיה בכלל אינה בתשוקה עצמה כתשוקה, אלא במושאים שלה. כלומר התשוקה עצמה היא לא הבעיה בכלל. אין ספק שמדיטציה הרבה יותר נעימה לרוב האנשים מאשר חקירה. חקירה מביאה אותי לאי ודאות ובמדיטציה יש לי לפחות אשליה של ודאות ותחושה שאני יודע לאן אני הולך. אבל אם הייתי יושב לעשות מדיטציה כשאני כל כך מבולבל, בלי לדעת מה אני עושה ומה המטרה שלי בכלל, לאן אני בדיוק רוצה להגיע, אם יש בכלל מקום כזה, ואם כן מהו מחיר הכניסה אליו, האם מדיטציה כזו, שאין ספק שהיא מביאה לשקט כלשהו במחיר של אובדן החיוניות, לא הייתה הונאה עצמית ? האם היא לא מהווה בפני עצמה פעולה שמרחיקה אותנו מהבנת המציאות ? האם היא לא מרדימה אותנו, לעומת אי הוודאות שמכריחה אותנו להתעורר ולהישאר ערים חיוניים ושואלים כל הזמן ? האם כדי להבין את המציאות שמתרחשת מול העיניים שלנו אנחנו לא זקוקים לערנות, לחיוניות, ולתשוקה גדולה לגלות ולהבין ? הגב לתגובה זו          לבמבה היקר - המשך...         ארז,    27/04/06 15:43 שאלת - ''האם ההשתוקקות למצב של היעדר סבל אינה תשוקה כמו כל התשוקות האחרות''? - בוודאי שכן! וזאת הסיבה שמדובר בסוגיה כל כך מורכבת ומבלבלת... זה כמו שאומרים לאנשים לא לחשוב בזמן מדיטציה ואז הם מתחילים לחשוב על זה שהם לא אמורים לחשוב.. מה הפתרון? אנו צריכים לשאוף להגיע למצב של היעדר סבל, אולם לקבל כל רגע ורגע בתהליך בו קיים העדר של העדר סבל... אם אנו לא מקבלים את ההעדר של העדר הסבל אז אנו מייד נכנסים לאותה שרשרת של חוסר שקט בתודעה/בורות/ותגובות רגשיות מוטעות/ סבל... הדרך להשתחרר מהסבל שחרור מוחלט היא על ידי קבלת העובדה שלא ניתן להשתחרר ממנו שחרור מוחלט... כאשר אנו מקבלים עובדה זו אנו משתחררים ממנו שחרור מוחלט... בצפייה לעוד, ארז. הגב לתגובה זו              חחח אתה בטוח שאתה רוצה עוד ?             במבה,    28/04/06 07:23 תיזהר עם המשאלות שלך, הן עוד עלולות להתגשם :) אני ''עובד בזה'', ככה שאין לי בעיה להמשיך לנֶצַח. תקבל עוד. אולי לקראת הצהריים. הגב לתגובה זו                  ארז, ראה תגובתי לבמבה במאמר על החשיבה  ל"ת                  יקיר ה.,    28/04/06 10:01 הגב לתגובה זו                      אוּ וואה, מישהו פה סובל מזה שיש כאן שיחה מעניינת                     במבה,    28/04/06 10:38 שנמליץ לו על בודהיזם לשחרור מסבל, או שאולי הוא כבר ניסה בודהיזם וזה לא עזר לו ? ארז, לאור ההתפתחות המשעשעת הזו, גם אני ממליץ לך לראות את תגובתו של הנ''ל ולשקול שנית אם אתה באמת רוצה להמשיך בזה. אני לא אמשיך אם לא תאמר לי שאתה עדיין מעוניין בזה למרות ההתפתחויות ''המרעישות'' :). הגב לתגובה זו                          לבמבה ויקיר                         ארז,    28/04/06 12:55 קצת צורם לי שהויכוח נגרר לפסים אישיים... אני מאמין שכאשר במבה משתמש בשפה עוקצנית הרי שהוא עושה זאת, כפי שהוא בעצמו מציין, מתוך כוונה טובה (אחרת, באמת, לא היה טורח, כפי שהוא מציין, לרדת לכאלו פרטי פרטים), ואני גם מאמין שכאשר יקיר מבקר אותו על כך גם הוא עושה זאת מתוך כוונה טובה (הוא טורח לציין כי כתיבתו של במבה היא ''רהוטה וההשקעה יוצאת דופן'')... באופן אישי אני לא נוטה להסכים עם ביקורת OVER שלילית, לא מכיוון שהיא אינה מוצדקת, לעיתים הרי היא כן, אלא בגלל שהיא גוררת את הויכוח מהנושא הענייני לנושא האישי... ההערות של במבה למאמר זה, למשל, אשר כולן נכתבו בטוב טעם ובלשון נעימה עזרו לי מאוד וחידדו לי הרבה סוגיות... אגב, אם אנו מתעלמים מהנושא האישי, שניכם התחלתם דיון מאוד מעניין, וחבל שהוא נפסק... (אני מסכים עם יקיר בקשר לעולם שמעבר למחשבות שם קיימת שתיקה גדולה שבה יש את האמת המוחלטת, ואני מסכים עם במבה שבהחלט ייתכן שכל המורים הגדולים טעו ורק הוא צודק)... אשמח לשמוע משניכם... ארז (אגב, לא תהיה לי גישה לאינטרנט עד יום שלישי אז לא לחשוב שנעלמתי...)... נ.ב.) במבה, מעניין לציין כי את אותה ''תשוקה גדולה'' שאתה מרבה לדבר אליה אשר לזהות באופן מאוד ברור בכתיבה שלך... הגב לתגובה זו                          האם לשחרור מסבל ולניתוק מסבל ישנה משמעות זהה?  ל"ת                          שי,  תל-אביב,    28/04/06 12:24 הגב לתגובה זו          לבמבה היקר         ארז,    27/04/06 15:42 (אני שולח תגובה בשני חלקים כי לא הצלחתי בחלק אחד) אם אני מבין אותך נכון, הסוגיה העיקרית שאתה מעלה היא הסוגיה של תשוקה כדחף חיובי (life affirming drive) אל מול התפקיד השלילי שמיוחס לה בתפיסת העולם המזרחית. קודם כל הייתי רוצה להדגיש כי אכן מדובר בסוגיה מרתקת ובשום פנים ואופן אני לא מתיימר לדעת את הפתרון המוחלט לה (אם קיים בכלל אחד כזה), למרות שזו סוגיה שגם מעסיקה אותי רבות באופן אישי. נקודת הפתיחה לדיון היא לדעתי השאלה לאיזה סוג של תשוקה אנו מתכוונים. מצד אחד קיימת התשוקה הגסה (gross) כמו התשוקה לאוכל, מין, ובניית אגו, ומצד שני קיימת התשוקה העדינה (Subtle) אשר כפי שאני מגדיר אותה היא התשוקה ''שהרגע הזה יהיה שונה ממה שהוא''. לדעתי, כאשר אתה מדבר על ערנות, חיוניות, ו''תשוקה גדולה'' אתה מתכוון לסוג הראשון של התשוקה, שהדחקתה, אכן יכולה, בטווח הארוך, להוביל לפגיעה בתפקוד שלנו כבני אדם בכל מיני רמות (הן גופנית והן נפשית). מצד שני, כאשר מדובר בסוג השני של התשוקה, התשוקה העדינה, דווקא קבלתה היא שפוגעת בנו על ידי אותו תהליך אותו תיארתי בתגובה הקודמת שלי (מובילה לחוסר שקט בתודעה שמוביל לחוסר קשב וריכוז שמוביל לבורות שמובילה לתגובות רגשיות מוטעות שמובילות לסבל). כמובן שקיימת בעייתיות כלשהי בתהליך שאני מתאר, כי כיצד אנו יכולים לא להדחיק תשוקות ''גסות'' אך בו בזמן כן להדחיק תשוקות ''עדינות''? במילים אחרות, האם הצורך שלנו לקבל את הרגע הזה כפי שהוא, אינה מונעת מאיתנו מלפתח כלל תשוקות ''גסות''? האם למשל אני יכול לפנטז על ארוחת שחיתות בשעה שאני מתיימר לקבל את הרגע הזה כפי שהוא? לדעתי התשוקה היא שכן... ההסבר לכך נעוץ בשאלה נוספת - מיהו הגורם אשר מניע את תהליך החיים? אם אנחנו הם אלו אשר מניעים את תהליך החיים הרי שברור שללא תשוקה מצדנו באמת חיינו צפויים לההפך לקפאון אחד משמים וכי ללא נכונות שלא לקבל את הרגע הזה כפי שהוא אנו לא יכולים לפתח תשוקות ''גסות''. אם, לעומת זאת, התנועה היא מרכיב הינהרנטי של החיים עצמם, תוצר של שרשרת אין סופית של תנאים נסיבות וקארמה, הרי שייתכן שכל שעלינו לעשות הוא דווקא כן ללמוד לקבל את הרגע הזה כפי שהוא וכך ולאפשר לחיים לזרום דרכנו בלי כל מאמץ מצדנו. מודל זה מאפשר תנועה ללא תשוקה. כאשר אנו יוצאים לשוט בים, אנו יכולים לקחת איתנו סירת משוטים, בה אנו אלו אשר צריכים להפעיל את הכוח על מנת להניע את הסירה, אך לחלופין אנו יכולים לקחת איתנו סירת מפרשים, שם הרוח היא זו אשר מניעה את הסירה. במקרה הראשון התשוקה שלנו היא זו שגורמת לתנועה, במקרה השני זו דווקא העדר התשוקה מצדנו שמאפשרת את התנועה. התנועה, בכל מקרה, קיימת. אז נכון שבמקרה הראשון יש לנו תחושה שיש לנו יותר שליטה על הכיוון אליו תשוט הסירה, ואולי גם יותר תחושת ''חיוניות'' (הפעלת השרירים בהחלט יוצרת תחושה זאת) אולם במקרים רבים מדובר באשליה; אנו יכולים לחתור חזק ככל שניתן לכיוון אחד אולם מספיק גל אחד על מנת לסחוף אותנו לכיוון האחר. מדוע לא לבחור לתת לחיים לסחוף אותנו, תוך שאנו לומדים לסמוך עליהם? במילא, בסופו של דבר, הם לוקחים אותנו לאן שהם רוצים... הגב לתגובה זו 25.  תודה על ההשקעה ארז. היה שווה לחכות.     במבה,    26/04/06 20:29 הדברים שציטטת הם בדיוק מה שהתכוונתי אליו כשדיברתי על היפנוזה. האם המניע הבסיסי לאימוצה של נקודת מבט כזו אינו הפחד בעצמו ? האם מה שהוא קורא לו שלווה אינו קיפאון שנובע מפחד ? כשהגל נמצא למעלה, כשאנחנו חווים התרוממות רוח מפני שסיפוק התשוקה שלנו נמצא בהישג יד, המוחלט לא מעניין אותנו בכלל. כשאנחנו למטה זה כואב, ואז אנחנו זקוקים לסם הרדמה באמצעות נקודת המבט שהיא כביכול זו של המוחלט. נקודת מבט שתסמם אותנו ותקהה את תחושת הכאב. לחילופין, אנחנו מאמצים את נקודת המבט הזו כשאנחנו על גל עולה רק כשאנחנו נזכרים שהוא עתיד לרדת בחזרה, וכדי שהירידה לא תכאב, אנחנו מכינים את עצמנו מראש למכה. מה שקורה עם אימוץ נקודת מבט שכזו, הוא שאותה המציאות שמתרחשת מול העיניים שלנו נשארת נסתרת מאתנו. אנחנו לא חווים לא את העלייה ולא את הירידה בטבען האמיתי אלא רק דרך תפישת עולם משככת כאבים. את העלייה אנחנו חווים דרך פחד הירידה, ואת הירידה אנחנו חווים דרך הרעיון המנחם שהכל עולה ויורד. אין בכלל ויכוח על זה שנקודת מבט כזו מביאה לסוג מסוים של שלווה ושקט. כל הקטנה של החיות שלנו, כל ירידה ברמת האנרגיה, מביאה אתה סוג של שלווה. אם אני פוחד לטבוע בים, פוחד להתהפך עם טרקטורון, פוחד להפסיד כסף בעסקים, ופוחד להסתבך עם נשים, אין בכלל ספק שיהיו לי ''חיים'' שלווים ביותר. האם הקטנת החיות כמעט עד לנקודת הקיפאון הרגשי המוחלט היא שיאה של השלווה הנכספת ? הגב לתגובה זו 24.  ארז יקר,     במבה,    19/04/06 19:58 כתבתי לך תגובה שלא הופיעה. נדמה לי שזה היה לפני יומיים (במצב התודעה שלי לא ממש חשים בזמן החולף). רציתי לומר שנקודת המבט האבסולוטית אינה רלוונטית לחקירה שלנו. לפחות לא יותר משנקודת המבט של חסה רלוונטית. לו המטרה שלנו הייתה להפנט את עצמנו, הייינו יכולים לפתח גם מדיטציה שתתמקד בנקודת המבט של החסה, שאינה פוחדת ואינה משתוקקת. למה ללכת כל כך רחוק עד המוחלט ? אני לא משוכנע בנכונות הגדרתה של המדיטציה כניסיון להתבונן מנקודת מבט אבסולוטית, מפני שמדיטציה כזו מניחה שמנקודת המבט האישית שלנו כבר ברור לנו כשמש שהתשוקה היא סיבת הסבל. האם זה נכון ? מדוע התשוקה היא סיבת הסבל ? כי בודהא אמר ? האם זו נוסחא מיסטית שניתן להיווכח בנכונותה רק לאחר ההארה, או שזו עובדה פשוטה שאי אפשר להתווכח איתה ? מה בכלל הקשר בין תשוקה לסבל ? אולי אין קשר ? האם התשוקה היא באמת בעיה בכלל ? אולי לא ? האם הפחד הוא בעיה שהיא תמיד בהווה, והתשוקה היא בעיה עתידית בלבד ואינה בעיה כרגע ? אתה מוצא קשר של סיבתיות בין התשוקה לבין הפחד, אבל טוען שהם לא אותו הדבר. לו היית מנתח מוח, ואני הייתי בא אליך ומבקש שתעקור ממוחי את הפחד, מה היית צריך לעשות ? האם לא היית צריך למצוא ולעקור את האזור במוח שמבחין בין הנאה וכאב, ומעדיף את המהנה ונרתע מהמכאיב ? האם לא היית עוקר ומבטל בכך גם את התשוקה ? האם העדפת הנעים והרתיעה מהלא נעים אינם אותו הדבר בדיוק ? האם אחד מהם יכול להתקיים ללא השני ? האם אפשר לנסוע מחיפה לתל אביב מבלי לנסוע בו זמנית לתל אביב מחיפה ? האם אני נודניק חסר תקנה ? הגב לתגובה זו          הצורך להגיב ...         שי,  תל-אביב,    24/04/06 04:07 אתם (או אנחנו, למעשה) מגיבים מתוך איזושהיא תחושה של נסיון להבין את האחר וללמד את העולם את התובנות הקטנות שלנו שאנחנו בדרך-כלל בטוחים שהן גדולות מאוד. למעשה, הסיכוי שמישהו מאיתנו עלה על איזו תובנה חדשה שאף אחד בעולם עוד לא עלה עליה קודם הוא קלוש מאוד. לעיתים אולי נחדש משהו למישהו, אבל הסיכוי שמישהו ישתנה בגלל איזה תגובה שהוא קרא ברשת הוא ממש קלוש. רוב המגיבים כותבים בגלל הצורך שלהם להביע את עצמם. זה מסדר לנו את המחשבות. התגובה נכתבת לאחר גירוי שאנחנו מקבלים בגלל עובדה מסוימת שאנחנו רוצים להתנגד לה או לחזק אותה, אבל למעשה בעתם התגובה אנחנו מבררים את הנקודה שבדיון טוב יותר לעצמנו. זה במקרה הטוב. ברוב המקרים זה פשוט ביטוי של תסכול או כעס או צורה אחרת לבטא את העצמיות החיצונית שלנו. התיאור הזה לא מוריד כלום מנכונות הטענות המוצגות בתגובות (לפחות בעיני מי שכותב אותן). הגב לתגובה זו              שי, כמו שכתבת לדפנה57             במבה,    24/04/06 07:02 זה נפלא שלפחות אתה חושב שאתה מבין את עצמך. האם אתה מוכן לבחון אם יש סיכוי שגם הפסגה שלך תזוז קצת... ? האם הערך של התובנות הקטנות שלנו באמת נמדד במידת החידוש והמקוריות שלהן ? האם זה קנה המידה ? האם התחרות היא על כניסה לספר השיאים של המקוריות ? האם יש משהו בעל ערך רב יותר ממה שאתה מגדיר בהקטנה רבה ומכוונת ''לברר לעצמנו טוב יותר את הנקודה שבדיון'' ? האם יש בכלל בעיה אנושית כלשהי, בכל רמה שהיא, שיכולת ההתמודדות שלנו איתה אינה קשורה בקשר הדוק לבלבול ולחוסר הבהירות של ''הנקודה שבדיון'' של אותו הרגע ? האם כושר-הבירור שלנו אינו כלי בעל חשיבות עליונה בחיים שלנו בין אם אנחנו מתעניינים באלוהים, באהבה, בעשיית כסף, או בניסיון לברר מיהם גדולי הדור ? אם תתאמץ מאוד להסביר לאדם אחר משהו שהוא מאוד קשה להבנה ולהסבר, אתה תגלה שהנושא נעשה מובן יותר וברור יותר לך עצמך תוך כדי התהליך. שאתה לומד לראות אותו מזוויות אחרות ושונות, ושתוך כדי הניסיון להסביר אתה עצמך מבין יותר ומחכים. האפשרות האחרת היא שתוך כדי הניסיון להסביר אתה מגלה שאתה עצמך טועה ומדבר שטויות, וגם זה שינוי מהפכני. הארה נקודתית שראוי להכיר בחשיבותה ובערכה. בשני המקרים לתגובות ולדיונים יש ערך רב מאוד הן לכותב והן למגיב. (כמובן שהאפשרות השניה לקוחה מניסיונם של אחרים ולא מהניסיון האישי שלי). כמובן שבעולם אידיאלי לא היינו צריכים לברר לעצמנו כלום והיינו יכולים לסמוך רק על דעתם של גדולי הדור או המדור. אבל מה לעשות שיש יותר מגדול-דור אחד וקשה למצוא אפילו שניים שהם תמימי דעים בנושא כלשהו ? זה מספיק כדי להחזיר את הכדור אלינו ואל שכלול היכולת שלנו לבירור-של הנקודה-בדיון, שהיא יכולת בעלת חשיבות עליונה. אם מטרת התגובה שלך הייתה לברר נקודה, אני מקווה שעזרתי. אם היא נבעה רק מתסכול, אז תתעלם. הגב לתגובה זו                  הפסגה הנודדת                 שי,  תל-אביב,    24/04/06 08:53 אחת התובנות של האדם החושב שהוא חושב היא שהפסגה שלו צריכה לזוז כל הזמן. הוא מודע לעובדה שהפסגה האמיתית רחוקה ובלתי מושגת למעשה וכל תפקידו בחיים הוא לטפס מפסגה לפסגה (יש המשתמשים בדימוי של מדרגות). כל היופי הוא בתהליך הבירור. אתה מגלה את שתי האפשרויות המובנות מאליהן שהזכרת - או שאתה צודק או שאתה טועה. בכל מקרה אתה מרוויח. בפסגות המתקדמות יותר אתה מתחיל לשים לב שאתה יותר מחזק את התובנות שלך מאשר משנה אותן. במקומות האלה הבירור נעשה קשה יותר כי יש שם פחות אנשים. בנקודות מסוימות אתה נשאר כותב או מגיב, לפעמים ללא מענה הולם. גדולי הדור למיניהם קיימים, לפי הבנתי, בעיקר כדי לסייע בבירור ולא כדי לשתק אותו. האם יכול להיות ברור של קבוצה או שמא כל אחד מברר לעצמו את פסגותיו? אם כן, האם עם יכול לברר את דרכו? הגב לתגובה זו                      למה כל כך קשה לך בפסגות המתקדמות ?                     במבה,    24/04/06 12:04 למה לדעתך יש שם פחות אנשים, ולמה זה שאתה נמצא שם לבד בכלל מקשה עליך ? תהליך הבירור עצמו, בין אם הוא מוביל אותך לאמת ובין אם הוא מחזק את הטעויות שלך, מרחיק אותך מהמקובל ומהמובן מאליו מפני שעצם תהליך הבירור הוא הטלת ספק במקובל ובמובן מאליו. המקובל והמובן מאליו הוא העיקרון שמאחד את הרוב. את העם. מי שמטיל ספק במקובל ובמובן מאליו מתרחק מהעם. מבחינה ת-ו-ד-ע-ת-י-ת, עם הוא קבוצת אנשים שמאוחדת סביב המקובל והמובן מאליו, ולא סביב הבירור. אי-הבירור, אי-הטלת-הספק, הם הדבק שמאחד את העם. הבירור, הטלת הספק, מפוררים את הדבק שמדביק את היחיד אל העם. אם העם הוא ההתאחדות סביב המקובל והמובן מאליו, כלומר התאגדות של יחידים שאין להם שום דחף לברר, ואם עצם הבירור מפורר את העם, אז כיצד עם יכול לברר את דרכו ? הוא לא יכול ! הוא צריך גדול-דור שיעשה את זה בשבילו. העדר אף פעם אינו מברר את דרכו. אם היה מברר, לא היה עדר. אני מבין שאתה רוצה להיות רועה צאן כשתהיה גדול. זה בהחלט מקצוע מכובד, ויש לו דרישה גבוהה בשוק. עבודה לא תחסר לך. גם נדיר שישאלו אותך לאן אתה מוביל את העדר. הגב לתגובה זו                          במבה, אתה עוד עוקב אחרי התכתובת כאן?                         שי,  תל-אביב,    26/04/06 23:30 לא הייתי ליד מחשב בימים האחרונים ונראה לי שעוד לא מיצינו את הנושא. לפחות מבחינתי הבירור בעיצומו ... הגב לתגובה זו          לא שכחתי אותך...         ארז,    21/04/06 00:48 פשוט יש לי כמה ימים עסוקים נורא ואני אוהב לחשוב קצת על התשובות שלי לפני שאני רושם אותן... מקווה תוך יום יומיים להגיב, אז אל תשכח לשוב ולבדוק... הגב לתגובה זו              ארז,             שלם לא מושלם,    22/04/06 20:02 הפחד שלך הוא בבסיסו בלבול וחוסר וודאות. לכן אתה מנסה להגדיר את הדרך, את הנתיב הרוחני שאדם אמור לעבור. עזוב אותך מהגדרות ועוד של משהו שאתה בעצמך עוד לא עברת. תתרכז בדרך שאתה עובר, כי בדרגת הפחדים שלך אתה צריך להיות בשיא הריכוז. תתייחס לדיון עם במבה כאל מראה ותראה איך מכמה שאלות שבטח הוקלדו ביד אחת, התבלבלת והלכת לאיבוד. מרוב פחד לקחת לך יומיים לחשוב על תשובה, כי ככה אתה אוהב. ככה אתה אוהב כי זו דרכך הפחדנית להתמודד עם הפחד. תנסה לרשום תשובה בלי לחשוב יומיים ובלי לחשוב בכלל, פשוט תתחיל לרשום מה שבא, גם אם זה שטויות (במילא יוצא לך שטויות, מה יש לך להפסיד) ואז תוכל להתמודד עם הפחד האמיתי שלך. הגב לתגובה זו                  אולי זה נכון ואולי לא, אבל מה זה משנה ?                 במבה,    22/04/06 21:42 אם המניע הבסיסי לכל תנועה שלנו, לכל פעולה, ולו גם הזעירה ביותר הוא הבחירה בין הנאה לכאב, אז בבסיס כל פעולה, פנימית או חיצונית, עומד גם אלמנט הפחד. זה אומר שלהצביע כל אחד בפני השני על הפחד האישי של האחר לא יביא אותנו רחוק בדיון הזה. כולנו באותה הסירה כאן גם אם הפחדים שלנו שונים וזה לא נאמר כדי לדגמן ענווה. זו פשוט עובדה. וזה לא אומר שבשלב כלשהו בדיון הצבעה כזו לא יכולה להפוך לרלונטית. רק שלשם כך דרוש אולי סוג של אמון שיכול להיבנות רק במהלך הדיון, מפני שאז הצבעה כזו לא תעטה גוון של האשמה, שבתורה תגרור מגננה, שתשים סוף לדיון ולחקירה. לפעמים, אפילו ברגע שאנחנו חושבים שהאמון הזה כבר נוצר במהלך הדיון והצבעה כזו היא רלוונטית ביותר, מתברר שהעיתוי היה אומלל והדיון מסתיים. מבלי להמעיט בחשיבות התשובות, לשאלות יש חשיבות משל עצמן. עצם הצבת השאלות הנכונות יוצרת תהליך פנימי שמוביל לבהירות. גם אם זו רק בהירות יחסית. אולי אני עדיין לא רואה לאן אני רוצה ללכת, אבל אם אני מגלה שעד עכשיו רק רצתי במהירות עצומה לשום מקום, שהייתה לי רק אשליה של בהירות, אז למרות האכזבה ואפילו הכאב, יש תחושה של בהירות עצומה. התהליך הזה כל כך חשוב, שלא הייתי מגביל אותו בזמן. יש אסכולה שטוענת שעצם הצבת השאלה היא גשר למצב תודעה אחר. אם זו קלישאה ריקה מתוכן, או דלת סתרים לעולם של מודעות עצמית שנמצא ממש מתחת לאף שלנו, זה כבר עניין להתנסות אישית. ואולי ארז יגלה לנו משהו על זה כשהוא יחזור :) הגב לתגובה זו                      לבמבה                     סניגור של השטן,    23/04/06 17:13 הבעיה עם ארז היא לא שהוא פחדן חריג מהנורמה, וכוונת התגובה שלי לא הייתה ליצור דיון טיפולי, וגם לא הייתה בה כוונה רעה, למרות שאני מבין שזה יכול להיראות ככה. המטרה העיקרית שלי היא ללמוד ולהתאמן בלהשפיע, להאיר על מקומות לא מודעים, שלי ושל אחרים. לכן אני משתמש באסכולות שונות ומשונות, כולל האסכולה שהזכרת. עכשיו לגבי ארז, קודם כל ''נדלקתי'' עליו כבר מהמאמר הקודם, שבו הציג שלוש שאלות שכל מחפש רוחני חייב לשאול והציג את השאלות כאילו הוא המציא אותן, ולא נתן קרדיט למקור. עכשיו, אני מאבחן אותו כאחד שמדבר על משהו שהוא לא מבין עדיין מצד אחד, ומצד שני מדבר עליו מתוך עמדה של מבין. מנסיוני, אי אפשר להשפיע על אדם כזה באמצעות דיון וירטואלי טיפולי. תחשוב על התגובה שלי כעל פרסומת שצריכה לתפוס את קהל היעד ולהעביר מסר בזמן קצר. עכשיו, או שהוא באמת יקבל את זה כהאשמה שתגרור לסוף הדיון, ובמקרה כזה, לדעתי, התגובה שלי תדגור בתוכו עד לזמן המתאים מבחינתו להתמודד עם הדברים, או שיינסה לעמוד על שלו ולהראות לי שאני טועה. ואל תעצור את נשימתך עד שיחזור :) הפחד משתק. הגב לתגובה זו                          לא כל כך ברור לי                         ארז,    26/04/06 13:20 מה אתה מנסה להגיד... במאמר הקודם ''נדלקת'' עלי, במאמר הנוכחי אתה ''מאבחן'' אותי, ומה יהיה במאמר הבא? אין לי כל בעיה עם ביקורת על מה שאני כותב, אבל אני לא כל כך מזהה תוכן בביקורת שלך...חוץ מלכתוב שאני פחדן כי אני לא מגיב בזמן (ועזוב את זה שאני כבר כמה ימים בחו''ל בלי גישה אמיתית לאינטרנט, ועזוב את זה שלשאלות הקודמות של במבה הגבתי מייד עם שאילתן) לא אמרת למעשה כלום... אהה... כתבת שבמאמר הקודם שלי ''לא נתתי קרדיט למקור''... אשמח עם תעדכן אותי מיהו בדיוק אותו המקור כדי שאוכל לתת לו קרדיט... (מוזר אגב שבתגובה לשאלה 13 במאמר זה דווקא כן נתתי קרדיט למקור ...). מאחל לך כל טוב, ארז הגב לתגובה זו                          תגובה לשאלה המקורית                         ארז,    26/04/06 13:04 היי במבה... שוב מתנצל על העיכוב בתשובה... בניגוד לתיאוריות המלומדות שהועלו פה על כך שאני לא מגיב כי אני פועל מתוך פחד (ועוד כאלו וכאלו ''איבחונים'') פשוט טסתי לחו''ל לפני כמה ימים (ולכן הייתי עסוק) ועד כה בקושי היתה לי גישה לאינטרנט... * נקודת המבט האבסולוטית הנה מאוד רלוונטית לחקירה שלנו מכיוון שיש לנו אפשרות, באמצעות המדיטציה, לחוות אותה. לא מדובר, לפיכך, בנקודת מבט תיאורטית בלבד, אלא בנקודת מבט שכל אחת מאיתנו יכול לקחת בה חלק. נכון שבמרבית המקרים אנו יכולים לשהות בנקודת המבט האבסולוטית רק לזמן מוגבל, אולם עצם הידיעה שהיא קיימת גורמת לנו לתפוס את נקודת המבט האישית/קונבציונלית שלנו באור חדש אשר מאפשר לנו לחיות את חיינו עם הרבה יותר שלווה. מורה הזן תיך נהט האן הסביר זאת בצורה נהדרת כאשר כתב את המילים הבאות: a wave can be recognized by signs - high or low, beginning or ending, beautiful or ugly. but in the world of water, there are no signs. in the world of relative truth, the wave feels happy as she swells, and she feels sad when she falls. she may think, ''I am high'' or ''I am low,'' and develop a superiority or inferiority complex. but when the wave touches her true nature - which is water - all her complexes will cease, and she will transcend birth and death. we become arrogant when things go well, and we are afraid of falling or being low or inadequate. but these are relative ideas, and when they end, a feeling of completeness and satisfaction arises. liberation is the ability to go from the world of signs to the world of true nature. we need the relative world of the wave, but we also need to touch the water, the ground of our being, to have real peace and joy. we shouldn't allow relative truth to imprison us and keep us from touching absolute truth. looking deeply into relative truth, we penetrate the absolute. relative and absolute truths inter-embrace. both truths, relative and absolute, have a value. * התשוקה, במובן שמדובר בתשוקה שהרגע הנוכחי יהיה שונה ממה שהוא, היא הסיבה לסבל, לדעתי, מכיוון שהיא מכניסה אלמנט של חוסר שקט לתודעה. חוסר השקט בתודעה פוגע ביכולת הקשב והריכוז שלנו ומונע מאיתנו מלראות את המציאות אשר מתרחשת מול עיניינו בכל רגע ורגע נתון. מכיוון שאנו לא רואים נכונה את המציאות אנו אף פעם לא מפתחים חוכמה, ומכיוון שאנו אף פעם לא מפתחים חוכמה אנו מגיבים לאירועים באמצעות תגובות רגשיות מוטעות (למשל הקשרות) אשר הן שגורמות לנו סבל. תשוקה -- חוסר שקט בתודעה -- חוסר קשב וריכוז --) לא רואים מציאות כפי שהיא -- לא מפתחים חוכמה -- מפתחים תגובות רגשיות שגויות -- סבל. * פחד הוא אחת המתגובות הרגשיות השגויות שנוצרות בסוף התהליך. התשוקה היא מה שמניע את התהליך. יפה אמרת שהעדפת הנעים והרתיעה מהלא נעים הם בעצם אותו הדבר - מצד אחד מדובר בתשוקה ומצד שני בדחייה, שאינה אלא תשוקה שלילית... * מאוד אהבתי את תהליך החקירה אותו תיארת... אני מאוד מסכים שכאשר אנו מנסים לברר לעצמו סוגיות, ובטח ובטח כאשר אנו מנסים להסביר אותם לאחרים, אנחנו מצליחים להביר לעצמו דברים שאחרת סביר להניח שלא היינו מצליחים, וגם, פעמים רבות, אנו מגלים סתירות וטעויות רבות בתיאוריות שלנו עצמנו... אני בהחלט מסכים איתך שבמובן זה לתגובות יש ערך רב... בברכת יום טוב... ארז. הגב לתגובה זו                          אההה לא!                         ימנביע,    23/04/06 22:29 אבל גם לא בטוח שכן. הגב לתגובה זו                          אתה בטוח שאתה סניגור ולא סניגורה מגעילה מגעילולה?  ל"ת                          השטן,    23/04/06 19:41 הגב לתגובה זו 23.  שטחי שטחי שטחי     ש. טחי,  שטוחלנדיה,    17/04/06 17:11 ושוב שטחי הגב לתגובה זו 22.  פחד = פיתוח חשיבה דמיונית     שי,  תל-אביב,    17/04/06 12:46 הפחד נובע בעיקרו משיעבוד של האדם לדמיונותיו. האדם מפתח את מנגנון הפחד כדי לא לצאת ממסגרותיו המחשבתיות. כמו שכותב ארז, הפחד הוא מכשול לאמונה. אדם המבקש להאמין ולבנות את עולמו האמוני, יודע שנקודות הפחד הן הנקודות שאיתן הוא צריך להתמודד, אלה המחסומים שלו בדרך לעצמו ולהבנת תפקידו בעולם. כאשר אני מפספס את עצמי, מחטיא את מטרת חיי (=חוטא), אני מנסה להגן על עצמי מחזרה לתלם, לעצמיות - טוב לי לחטוא אבל זה נוגד את העצמיות הפנימית שלי. אני מתרחק מההתמודדות המחשבתית, מפחד ממנה. הדרך להתגבר על הפחד היא לא להלחם בו, לא להתעלם ממנו, לא לומר ''אין ברירה'', ... , אלא פשוט לעבוד על חזרה לעצמיות הפנימית שלי, לתקן את הפספוסים בחיי, לשוב לדרך החופשית אל המטרה. הדרך החופשית היא זו שאינה משועבדת למסגרות, שמעניקה את הבחירה החופשית באמת בכל המסגרות המובילות אותנו אל המטרה, מתוך הבנה כוללת של מעגלי החיים הסובבים אותנו, את שייכותנו אליהם ואת הכנסת הלא-נודע לתוך המערכת הנודעת. השחרור מאשליות שמקורן בתאוריות שפותחו על ידי בני תמותה ונסיון לחיות את האידיאל האמיתי של המציאות (שעל הבנתו אנחנו עמלים כל חיינו). וזה רק קצה הקרחון ... הגב לתגובה זו          איך יודעים מהי המטרה ?  ל"ת          פחדנית,    17/04/06 21:33 הגב לתגובה זו              מהי המטרה?             שי,  תל-אביב,    18/04/06 01:38 יש לכך תשובות שנכונות לכולם וביניהן תשובה שכשתמצאי אותה תדעי שהיא נכונה לך. את חייבת להגיע אליה בעצמך. החיפוש לא פשוט לפעמים אבל אם תאמיני תגיעי! אם את רוצה עזרה (באמת) בכלים לחיפוש - shaipr@gmail.com הגב לתגובה זו                  שי, מעדיפה להשאר איתך כאן במדור כרגע                 פחדנית,    18/04/06 10:52 תודה הגב לתגובה זו                      את יכולה                     ארז,    18/04/06 11:30 אם את רוצה, להכנס לקישור שמופיע בחלק העליון של כתבה זו, לכתבה הקודמת שלי, שם מדובר לא מעט על המטרות של תהליך החיפוש הרוחני... מקווה שיעזור במשהו... הגב לתגובה זו                          ארז, קראתי גם קראתי                         פחדנית,    18/04/06 13:52 ערטילאי מדי בשבילי הגב לתגובה זו 21.  FEAR     ofir,    16/04/06 17:01 חזק! הגב לתגובה זו          Oh, Fear  ל"ת          י,    17/04/06 17:39 הגב לתגובה זו 20.  To Erez Shamir     yoni,  France,    16/04/06 15:13 Hello Erez, Is there a way to contact you personally ? my email is yonicca@walla.co.il Yoni הגב לתגובה זו          yes         ארז,    18/04/06 01:04 you can write to erezshamir@hotmail.com just watch out cause some times my mail box is full and the message might return... all the best הגב לתגובה זו 19.  נצח וזמן     כהן,  תל אביב,    16/04/06 15:01 117. הנצח והזמן - ה''אין'' מתגלה בזה ה''רגע'' ממש הלקוח מן ה''נצח''. בנקודת ה''הוה'' בעצם, כל הגדרה בכחות הנפש מתבטלת ונעלמת. כל המוגבלויות נפרצות ( הולדת ''פרץ'' = ''פר'' + ''צ'', ו''זרח'' = ''חר'' + ''ז'' - ''כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי הויה וצדקתם מאתי נאם הויה'' - ''אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו'' - ''צדיק יסוד עולם'' ). ה''נס'' שייך ל''הוה''. בנקודת ההוה המציאות אינה רציונלית - שרש המספר 2 שייך למציאות ההוה. שום מערכת יחסים אינה יכולה לכלוא בתוכה את ההוה עצמו !! בנקודת ה''הוה'' מתחדשת המציאות ב''יש מאין'' באפן שאין לנו בכך שום תפיסה. התאריך ז' באדר בו נולד ומת משה רבנו משקפת את נקודת הנצח בתוך הזמן הגבולי. כאן מתקיים ''ונהפוך הוא''. בנקודה זו ''הארון אינו מן המידה''. ישנם אנשים שבנקודה זו נשללת מהם כליל יכולת הפעולה והם מצויים בהלם ( מלה - המל ברית המילה - היא התנאי לעיבור מציאות הנצח בתוך מציאות הזמן הגבולי ) כאילו אחזם שיתוק. אם מישהו נפגע או מת הסיבה לכך היא שהוא לא התחבר עם שרשו הנצחי והיה נתון לפיכך תחת מציאות ה''גלגל'' של העולם ( יחזור בגלגול וכד'' ). ה''הוה'' הוא בחינת ה''נצח'' בתוך מציאות הזמן, נקודת הקדושה שהיא - ''מקומו של עולם אך אין העולם מקומו''. היא מתגלה כ''נקודה'' רק כאשר צופים בה מצד המציאות הגשמית הגבולית ( חטא העגל ) אך מצד תפיסת ה''דעת'' אותה נקודה היא למעשה המרחב כולו !! התגברות על ה''יצר'' פרושה להפוך את נקודת העומק הדמיונית לגילוי פשוט של המרחב כולו - יציאה אל החרות מן הגבולות שאינם אלא אחיזת עינים. הגב לתגובה זו 18.  פירוש נוסף     מיראגאש,  כאו,    16/04/06 08:07 F.E.A.R- False Evidence Appearing Real הגב לתגובה זו 17.  קראתי וכדאי שגם אתה תקא ארז     נאור,    16/04/06 02:33 סליחה אבל הפיתרון של הבודאה הוא פיתרון נורא ואיןם כי כאשר אתה מקבל את העולם כמושלם אין דרך לתקן אותו! גם הרע הוא טוב? גם האגואיסטיות? רצח ? אונס? גניבה? להשלים עם הדברים האלו? לא ולא.. אשמח לקבל תגובה. הגב לתגובה זו          צודק, אין דרך לתקן את העולם  ל"ת          מיכאל אנטליס,  חיפה,    16/04/06 16:27 הגב לתגובה זו          הבהרה         א.ש.,    16/04/06 10:57 1) זה לא העולם שמושלם, זה הרגע הזה שמושלם 2) הרגע הזה מושלם לא במובן שהוא מוצא חן בעיניננו, אלא במובן שהוא מה שקיים אתן לך דוגמא - הלכתי בגינה יחף ודרכתי על קוץ. ברגע הזה כואב לי מאוד, אבל הכאב הזה מושלם, לא במובן שאני רוצה שיכאב לי, אלא במובן שהוא מה שקיים. אני יכול או לקבל אותו או לפתח כלפיו דחיה. אם אני אקבל אותו עדיין יכאב לי אבל לפחות אני לא אסבול. אם אני אדחה אותו, גם יכאב לי וגם אני יסבול (כאב זה בגוף, סבל זה בתודעה). כמובן שיש להצטער מאוד על קיומן של תופעות כגון רצח ואונס, וכמובן שכל עוד ניתן צריך לעשות הכל כדאי למנוע אותן, אולם העובדה המצערת היא שעד כמה שלא נתאמץ עדיין יהיו בעולמנו רציחות ומעשי אונס. הקבלה של אירועים כמושלמים מאפשרת לנו שחרור במקום אחיזה. אם מישהו קרוב לך נרצח, חס וחלילה, לא חשוב עד כמה את תכעסי, תבכי, ותקללי, אותו האדם לא יחזור לחיים ואת תמשיכי לסבול. אם יכולת לקבל כי גם האירוע של הרצח הוא אירוע מושלם (פעם נוספת, לא מבחינה מוסרית!), מהסיבה הפשוטה שהוא כבר ארע, אז אולי הסיכויים שהיית יכולה להמשיך בחייך באופן חיובי היו עולים בצורה דרמטית. לבחור בגישה של קבלה, אין פירושה להסכים לכך שדברים רעים יתרחשו, אלא להבין שלעיתים פשוט אין ברירה והם מתרחשים. כמובן שיש לעשות הכל מאמץ לשפר את העולם, אבל תמיד כדאי לזכור שגם כאשר אנו עושים כל מאמץ עדיין צפויים להתרחש אירועים שאינם עומדים בקנה אחד עם תקוותנו וחלומותינו. הגב לתגובה זו 16.  תודה!     זאתי.,    15/04/06 19:30 תודה על מאמר מאיר, ומשאיר חומר למחשבה! זאתי. הגב לתגובה זו 15.  אהבה ההיפך מפחד     הילה,    15/04/06 18:16 אולי אינפורמציה שלא כולם יודעים,שהצ'אקרה שאחראית לאומץ לב היא צ'אקרת הלב,למרבה ההפתעה.היא גם אחראית להתחברות לאהבה שאינה תלויה בדבר. מכאן שאומץ ואהבה נובעים מאותו מעיין.מה שחוסם את הצ'אקרה הם פחדים מסוגים ומקורות שונים.מה שפותח ,זו אהבה.והכתבה אומרת נכון שקבלת הפחד מפוגגת אותו ועוזרת ללב להקרין את האנרגיה הטבעית לו. הגב לתגובה זו          תודה הילה :)  ל"ת          איילת,    17/04/06 06:15 הגב לתגובה זו 14.  עוד פירוש אפשרי: Fuck.Esther.And.Ruth=FEAR  ל"ת      פילוסופיה,  בגרוש,    15/04/06 17:37 הגב לתגובה זו 13.  יופי של מאמר! מאיפה השגת את     פרדס חנה,  כרכור,    15/04/06 15:53 הראשי תיבות האלו? הגב לתגובה זו          כמו כל דבר טוב (ורע)         א.ש.,    15/04/06 18:23 מהאינטרנט... נתקלתי בהם במקרה בעת גלישה לפני מספר חודשים... היום שם אגב עוד איזה 10 ראשי תיבות שונים למילה FEAR אבל רובם פחות מוצלחים... :) הגב לתגובה זו 12.  מבריק אך לא שלם     אביעד,  קיסריה,    15/04/06 05:52 כתבה מבריקה חסרה הסיבה היקומית למעבר דרך הפחד ומדוע היא מחוללת צמיחה אמיתית הגב לתגובה זו 11.  מייגע     מיכאל אנטליס,  חיפה,    14/04/06 20:30 הנושא הזה הרבה יותר מורכב ממה שנכתב בכתבה. יש הרבה סוגי פחד שנובעים מסיבות שונות, כמו התשוקות והסיפוקם שהן הצד השני של חיי השניות. בגדול הסיבה לכל היא שאנו מנסים כל הזמן להיות משהו באיזושהי צורה. לדעתי במקום לפתוח את הקשרים הסבוכים האלה במשך שנים ארוכות עדיף ישר לחתוך דרך הקשר עם סכין חדה. או במילים אחרות להרוג את מי שמפחד בתוכנו. הגב לתגובה זו 10.  Really beautiful     yoni,  france,    14/04/06 18:14 This deion goes so much with my experience. Especially after exploring this ''first level of fear'' so thoroughly, and finding no solution. This is a beautiful chance to reflect about the next two levels. thanks הגב לתגובה זו 9.  פחד אלוהים...     הארבלים,    14/04/06 17:28 שומיר, מרתק כרגיל... הגב לתגובה זו 8.  שאלה לארז שמיר     פורטונה,    14/04/06 16:41 וקודם וידוי - אתה איש יפה בעיניי רציתי להבין למה התכוונת במלים - ''... כאשר במקרה האידיאלי אנו מפסיקים להגיב כלל '' זה מצב אידיאלי ? כי מכאן זה נשמע לי קצת זומבי-מלאכי ... אשמח אם תוכל לבאר בלי פחד הגב לתגובה זו          בקיצור ולעניין         מיכאל אנטליס,  חיפה,    18/04/06 03:29 לגבי בודהה ושאר ה''מטיפים'', כל הכיוון הזה הוא טעות אחת גדולה כמו כל הדרכים, לבנאדם שמחפש את האמת זאת אומרת. אי תשוקה והיקשרות, אי שניות, חמלה ,אהבה ללא תנאי ודומיהם הם תוצאות לוואי של מצב תודעה מסוים, לא ניתן להשיג מצב תודעה זה ע''י חיקוין של תוצאות הלוואי. לדוגמא אדם אחד רעב ואחד שבע, הרעב רוצה לשבוע אז הוא מסתכל על השובע שבמקרה עושה גרפסים משביעותו וגם מתחיל לעשות, אך לא רק שהוא לא ישבע מהגרפסים אלה הוא גם עזב את החיפוש האמיתי אחר השובע. לגבי הציר, כנראה התכוונתם לציר הדואליות שפועל בכוח מערכות האמונה שמשמשות כחומר גלם וכפונקציות השונות של הציר, בכך יוצרות את ''תנועת'' הגומלין ואת כללי המשחק של המציאות הדואלית. במקום לנתח ולחפור בכל פרטי הציר והסיבות להיווצרותו, שאין להם סוף, עדיף להתחיל בתהליך ההיזכרות בעובדה שהציר נוצר על מנת שייחשף ויאבד את השפעתו על האורגניזם וכליאתו בתוך המסגרת הדואלית. הגב לתגובה זו          תגובה         א.ש.,    15/04/06 18:15 קודם כל תודה על המחמאה... שאני אומר שחוסר התגובה היא מצב אידאלי אני מתכוון למצב אידיאלי תחת מגבלות הקיום האנושיות שלנו. בעולם מושלם הרי סביר להניח שהיינו יכולים לשלוט בכל מה שמתרחש סביבנו ואז לא היה צורך בחוסר תגובה כי התגובה היתה כל כך אפקטיבית, אולם בעולם האמיתי בו אנו חיים מרבית האירועים המתרחשים בחיינו ומשפיעים עלינו נמצאים מחוץ לשליטתנו. בעולם כזה התגובה (אם בדמות התשוקה או בדמות הדחיה) הנה פעמים רבות חסרת כל תועלת, ולמעשה היא אף גורמת נזק על ידי כך שהיא יוצרת מתח מיותר בתודעה, יוצרת קארמה שמתנה התנהגות עתידית , ויוצקת ממשות לתוך חווית הקיום שלנו, ממשות אשר משמשת אותנו על מנת למצק את תפיסת האני הנפרד שלנו. כפי שאמר הפילוסוף הבודהיסטי שנטידבה ''מה הטעם לדאוג בקשר לדבר מה אם ניתן לשנות אותו? ומה הטעם לדאוג בקשר לדבר מה אם לא ניתן לשנות אותו''. אם את יכולה לפעול לשנות אירוע מסוים אין טעם לדאוג, פשוט לכי ותשני אותו (אבל בלי הקשרות לתוצאות...). אם את לא יכולה לפעול לשנות אירוע מסויים אין טעם לדאוג, פשוט קבלי אותו. זה כמובן קל בתיאוריה אבל הרבה יותר קשה בפועל... אבל בשביל זה יש מדיטציה... בכל מקרה המטרה שלנו אינה לא להגיב אלא לפתח את היכולת לא להגיב... :) הגב לתגובה זו              ארז שמיר - לא הבנת את השאלה שלי             פורטונה,    16/04/06 21:39 וקודם כל, אתה עדיין איש יפה בעיניי. גם אם במבה חייב להגיב לזה (: נניח שהצלחתי והגעתי למצב האידיאלי ההוא של חוסר תגובה (תשוקה או דחיה). עכשיו אני מרגישה כמו בתוך בועה, מנותקת, איבדתי את החוויה של היותי בחיים - להרגיש. מזכיר קצת מוות, וסליחה על הקיצוניות. זה רק לשם ההמחשה לא נשמע לי אידיאלי במיוחד ... הגב לתגובה זו                  זאת באמת שאלה טובה...                 ארז,    18/04/06 11:35 מה קורה לנו מבחינה רגשית כאשר אנו מגיעים למצב של חוסר תגובה... מצד אחד יכולה להיות פתיחות רגשית מאוד גדולה אך מצד שני, כמו שאת מציינת, גם תחושה של אטימות רגשית דווקא... מתי אנו חשים פתיחות ומתי אטימות, ובאילו תנאים, אני עדיין לא יודע לומר לך, אבל זה חלק מתהליך הלמידה... בכלל האינטראקציה שבין מדיטציה לרגש היא נושא מרתק וחשוב מעין כמותו... תשאלי אותי שוב בעתיד, מקווה שיהיו לי תשובות יותר ברורות... :) ושוב תודה על המחמאות... הגב לתגובה זו                  מי אמר שהרגע הזה הוא אידיאלי ?                 אין כמו במבה,    16/04/06 22:36 רק בגלל שכתוב ככה במאמר ? זה מספיק ? הרי אם הרגע הזה היה מושלם, לא הייתה שום תנועה ממנו. התנועה היא תוצאה של תחושת חוסר המושלמות של הרגע הזה, ושום אמירה או שכנוע עצמי לא ישנו את חוסר המושלמות הזה. אז או שבודהא לא היה גאון בכלל, או שאנחנו מפספסים כאן את הגאונות שלו. האינטואיציה שלך מוצדקת. יש קשר הדוק למוות. ואני באמת חושב שארז הוא איש יפה. הגב לתגובה זו                      במבה                     פורטונה,    16/04/06 23:04 לשיטתך, בודהא היה גאון או שאתה מטיף לתנועה ? במה מדובר, במבה ? הגב לתגובה זו                          בטח גאון                         במבה,    17/04/06 00:34 ואני מטיף להבנה מדויקת של מה שהוא אמר, ואז לבחירה בדעה צלולה אם זה המקום שרוצים ללכת אליו. הגב לתגובה זו              ארז, גם בעיניי אתה איש יפה             אין כמו במבה,    16/04/06 16:55 עכשיו אתה מוכן לענות גם לי ? ארז, תענה לי. זה אני. הגב לתגובה זו                  תגובה                 א.ש.,    17/04/06 10:25 לא ברור לי מונח ה''תנועה'' שאתה מדבר עליו. כאשר אני אומר שהרגע הזה מושלם הכוונה אינה שהוא מושלם מנקודת המבט שלנו כבני אדם, אלא כי הוא מושלם מהסיבה הפשוטה שהוא מה שקיים. גם תנועה (לפחות כמו שאני מבין את המונח) מורכבת מרגעים, כאשר כל רגע בפני עצמו הוא מושלם, אולם זה לא מונע את המשך התנועה. מושלמות אין פירושה סטטיות, אלא פירושם שהדברים הם תמיד כפי שהם. הגב לתגובה זו                      התכוונתי לתנועה מהרגע הזה אל הרגע הבא                     במבה,    17/04/06 20:57 זו הרי תנועת התשוקה לא ? זו התנועה לשינוי הרגע הזה והמעבר לרגע טוב יותר ונעים יותר ברגע הבא. אם כל רגע הוא מושלם מהסיבה הפשוטה שהוא מה שקיים, ואם כל מה שקיים ברגע הזה, כמו פחד למשל, הוא חלק מהשלם והמושלם, אז גם התשוקה היא חלק מהרגע השלם והמושלם הזה. יוצא מזה שכאילו בודהא לא אמר כלום מלבד זה שהכל מושלם, ללא הבחנות, ואין שום בעיה. אבל זה לא מה שהוא אמר, נכון ? הוא דווקא עשה הבחנה ברורה. הוא אמר שיש בעיה גדולה. בעיה של סבל. ובעיה של תשוקה. אתה מציע להתידד עם הפחד, אבל לא עם התשוקה. אני רוצה לשאול אם אמונה, פחד, ותשוקה הם לא אותה הגברת בשינוי אדרת. תשוקה היא תנועה ממצב של חסר, אל מצב של סיפוק החסר. אמונה היא תשוקה, מפני שהיא תנועה מחוסר הודאות הבלתי נעימה, (חסר), אל עבר הודאות הנעימה והמקווה. ופחד הוא תחושת ההתכוצות, ההימנעות, ההתרחקות מהבלתי נעים, מהמכאיב. המיקוד נראה לכאורה מעט שונה. באמונה ובתקווה התנועה היא של ניסיון להתקרב אל עבר הנעים, הבטוח, והמספק. ובפחד התנועה היא של התרחקות מהלא-נעים והמכאיב. אבל זו כל הזמן תנועה על אותו הציר לא ? מתרחקים מהלא נעים רק כשאפשר להשוות אותו לנעים, ומתקרבים אל עבר הנעים רק כשאפשר להשוות אותו ללא נעים. הרי ההשוואה הזו בין שני הניגודים, וההתרחקות מהאחד וההתקרבות לשני, היא תמציתה ומהותה של התשוקה. אלו שלוש מילים שונות שמתארות תנועה באותו כיוון. לא ? איך אפשר לשלול אחת ולחייב אחרת אם הן כולן בדיוק אותו הדבר ? אם אני אלרגי למוצרי חלב, וסוכר עושה סכרת, איך תרפא אותי עם גלידת שמנת ? הגב לתגובה זו                          לבמבה                         ארז,    18/04/06 01:02 קודם כל תודה על הערותיך... בהחלט מעוררות מחשבה... הנה התגובות הצנועות שלי לשלך: זו הרי תנועת התשוקה לא ? זו התנועה לשינוי הרגע הזה והמעבר לרגע טוב יותר ונעים יותר ברגע הבא. אם כל רגע הוא מושלם מהסיבה הפשוטה שהוא מה שקיים, ואם כל מה שקיים ברגע הזה, כמו פחד למשל, הוא חלק מהשלם והמושלם, אז גם התשוקה היא חלק מהרגע השלם והמושלם הזה. *** התשוקה ברגע הנוכחי היא אכן חלק מהשלם והמושלם, אך היא גם גורמת לנו סבל. מכיוון שאנו, כבני אדם, ומנקודת המבט היחסית שלנו, רוצים להתגבר על הסבל, עלינו לפיכך לפעול על מנת לזנוח את התשוקה בכל רגע עתידי. אם נצליח, הרי שזה יהיה שלם ומושלם. אם נכשל, גם זה יהיה שלם ומושלם. במקרה הראשון לא נסבול. במקרה השני כן. מנקודת מבט יחסית יש הבדל עצום. מנקודת מבט אבסולוטית אין הבדל בכלל. *** יוצא מזה שכאילו בודהא לא אמר כלום מלבד זה שהכל מושלם, ללא הבחנות, ואין שום בעיה. אבל זה לא מה שהוא אמר, נכון ? הוא דווקא עשה הבחנה ברורה. הוא אמר שיש בעיה גדולה. בעיה של סבל. ובעיה של תשוקה. *** פעם נוספת, יש פה שתי רמות. ברמה הקונבנציולית קיימת הבחנה וקיימת בעיה. קיימת תשוקה וקיים הסבל. ברמה האבסולוטית, לעומת זאת, לא קיימת כל בעיה. כל התנאים והנסיבות מתנקזים לרגע הזה שהוא מושלם וחסר קונפליקט. במדיטציה אנו מנסים לגעת ברמה האבסולוטית על מנת להווכח שאין באמת בעית חוץ מהבעיות שאנו יוצרים באמצעות התודעה שלנו *** אתה מציע להתידד עם הפחד, אבל לא עם התשוקה. אני רוצה לשאול אם אמונה, פחד, ותשוקה הם לא אותה הגברת בשינוי אדרת. תשוקה היא תנועה ממצב של חסר, אל מצב של סיפוק החסר. *** תשוקה היא גם מצב של תנועה ממצב של קיום אל מצב של חסר, למשל שאנו סובלים קיימת תשוקה לנוע למצב של העדר סבל *** אמונה היא תשוקה, מפני שהיא תנועה מחוסר הודאות הבלתי נעימה, (חסר), אל עבר הודאות הנעימה והמקווה. ופחד הוא תחושת ההתכוצות, ההימנעות, ההתרחקות מהבלתי נעים, מהמכאיב. *** האמונה והפחד הם לא אותה הגברת כמו התשוקה אלא הם ביטויים של התשוקה. כך לדוגמא, בגלל שקיימת תשוקה לדחיה של הרגע הזה אנו מפתחים תחושה של פחד שגורם לנו להתכווץ ולהרתע. הפחד והאמונה, כמו רבים אחרים, הם רק כלים באמצעות התשוקה, שהיא המקור לסבל, באה לידי ביטוי *** המיקוד נראה לכאורה מעט שונה. באמונה ובתקווה התנועה היא של ניסיון להתקרב אל עבר הנעים, הבטוח, והמספק. ובפחד התנועה היא של התרחקות מהלא-נעים והמכאיב. אבל זו כל הזמן תנועה על אותו הציר לא ? מתרחקים מהלא נעים רק כשאפשר להשוות אותו לנעים, ומתקרבים אל עבר הנעים רק כשאפשר להשוות אותו ללא נעים. *** נכון מאוד *** הרי ההשוואה הזו בין שני הניגודים, וההתרחקות מהאחד וההתקרבות לשני, היא תמציתה ומהותה של התשוקה. אלו שלוש מילים שונות שמתארות תנועה באותו כיוון. לא ? איך אפשר לשלול אחת ולחייב אחרת אם הן כולן בדיוק אותו הדבר ? *** אני שולל רק את המקור, את התשוקה עצמה, ואני שולל אותה רק לגבי העתיד, לא לגבי ההווה. בכל מקום בו היא קיימת היא מושלמת, אך עדיין יש לשאוף שבעתיד היא לא תהיה קיימת (מנקודת מבט קונבנציונלית), ולא, אין סתירה בין הדברים *** אם אני אלרגי למוצרי חלב, וסוכר עושה סכרת, איך תרפא אותי עם גלידת שמנת ? *** אני לא, אני אוכל את הגלידה בעצמי *** :) הגב לתגובה זו                          לבמבה                         ארז,    18/04/06 01:02 קודם כל תודה על הערותיך... בהחלט מעוררות מחשבה... הנה התגובות הצנועות שלי לשלך: זו הרי תנועת התשוקה לא ? זו התנועה לשינוי הרגע הזה והמעבר לרגע טוב יותר ונעים יותר ברגע הבא. אם כל רגע הוא מושלם מהסיבה הפשוטה שהוא מה שקיים, ואם כל מה שקיים ברגע הזה, כמו פחד למשל, הוא חלק מהשלם והמושלם, אז גם התשוקה היא חלק מהרגע השלם והמושלם הזה. *** התשוקה ברגע הנוכחי היא אכן חלק מהשלם והמושלם, אך היא גם גורמת לנו סבל. מכיוון שאנו, כבני אדם, ומנקודת המבט היחסית שלנו, רוצים להתגבר על הסבל, עלינו לפיכך לפעול על מנת לזנוח את התשוקה בכל רגע עתידי. אם נצליח, הרי שזה יהיה שלם ומושלם. אם נכשל, גם זה יהיה שלם ומושלם. במקרה הראשון לא נסבול. במקרה השני כן. מנקודת מבט יחסית יש הבדל עצום. מנקודת מבט אבסולוטית אין הבדל בכלל. *** יוצא מזה שכאילו בודהא לא אמר כלום מלבד זה שהכל מושלם, ללא הבחנות, ואין שום בעיה. אבל זה לא מה שהוא אמר, נכון ? הוא דווקא עשה הבחנה ברורה. הוא אמר שיש בעיה גדולה. בעיה של סבל. ובעיה של תשוקה. *** פעם נוספת, יש פה שתי רמות. ברמה הקונבנציולית קיימת הבחנה וקיימת בעיה. קיימת תשוקה וקיים הסבל. ברמה האבסולוטית, לעומת זאת, לא קיימת כל בעיה. כל התנאים והנסיבות מתנקזים לרגע הזה שהוא מושלם וחסר קונפליקט. במדיטציה אנו מנסים לגעת ברמה האבסולוטית על מנת להווכח שאין באמת בעית חוץ מהבעיות שאנו יוצרים באמצעות התודעה שלנו *** אתה מציע להתידד עם הפחד, אבל לא עם התשוקה. אני רוצה לשאול אם אמונה, פחד, ותשוקה הם לא אותה הגברת בשינוי אדרת. תשוקה היא תנועה ממצב של חסר, אל מצב של סיפוק החסר. *** תשוקה היא גם מצב של תנועה ממצב של קיום אל מצב של חסר, למשל שאנו סובלים קיימת תשוקה לנוע למצב של העדר סבל *** אמונה היא תשוקה, מפני שהיא תנועה מחוסר הודאות הבלתי נעימה, (חסר), אל עבר הודאות הנעימה והמקווה. ופחד הוא תחושת ההתכוצות, ההימנעות, ההתרחקות מהבלתי נעים, מהמכאיב. *** האמונה והפחד הם לא אותה הגברת כמו התשוקה אלא הם ביטויים של התשוקה. כך לדוגמא, בגלל שקיימת תשוקה לדחיה של הרגע הזה אנו מפתחים תחושה של פחד שגורם לנו להתכווץ ולהרתע. הפחד והאמונה, כמו רבים אחרים, הם רק כלים באמצעות התשוקה, שהיא המקור לסבל, באה לידי ביטוי *** המיקוד נראה לכאורה מעט שונה. באמונה ובתקווה התנועה היא של ניסיון להתקרב אל עבר הנעים, הבטוח, והמספק. ובפחד התנועה היא של התרחקות מהלא-נעים והמכאיב. אבל זו כל הזמן תנועה על אותו הציר לא ? מתרחקים מהלא נעים רק כשאפשר להשוות אותו לנעים, ומתקרבים אל עבר הנעים רק כשאפשר להשוות אותו ללא נעים. *** נכון מאוד *** הרי ההשוואה הזו בין שני הניגודים, וההתרחקות מהאחד וההתקרבות לשני, היא תמציתה ומהותה של התשוקה. אלו שלוש מילים שונות שמתארות תנועה באותו כיוון. לא ? איך אפשר לשלול אחת ולחייב אחרת אם הן כולן בדיוק אותו הדבר ? *** אני שולל רק את המקור, את התשוקה עצמה, ואני שולל אותה רק לגבי העתיד, לא לגבי ההווה. בכל מקום בו היא קיימת היא מושלמת, אך עדיין יש לשאוף שבעתיד היא לא תהיה קיימת (מנקודת מבט קונבנציונלית), ולא, אין סתירה בין הדברים *** אם אני אלרגי למוצרי חלב, וסוכר עושה סכרת, איך תרפא אותי עם גלידת שמנת ? *** אני לא, אני אוכל את הגלידה בעצמי *** :) הגב לתגובה זו                          אוכלים במבה ?                         פורטונה,    17/04/06 23:15 דבר שקוף, במבה אני חיה בפחד הגב לתגובה זו                          אותו הכיוון בדיוק !                         במבה,    17/04/06 22:27 המילה תשוקה מתארת תנועה בכיוון מסוים עם המבט קדימה. המילה פחד מתארת תנועה באותו הכיוון בדיוק, אבל עם המבט אחורה. מה עושים עם הפחד ? זה מאוד פשוט ! בדיוק מה שעושים עם התשוקה :) הגב לתגובה זו                          אין כמו במבה !                         פורטונה,    17/04/06 21:41 רק תיקון: אלו שלוש מילים שונות שמתארות תנועה על אותו ציר (ולא ''באותו כיוון'') אם חסר לי B12, ובוטנים זה משמין, מותר לי לאכול במבה ? (: אז מה עושים עם הפחד, במבה ? הגב לתגובה זו              חוסר התועלת, מתח, נזק, צבירת קארמה, כולן             אין כמו במבה,    15/04/06 23:44 מפספסות את המהות האמיתית של התנועה. מהי המהות האמיתית של התנועה ? הגב לתגובה זו              אם אתה הולך למות, אל תשכח לסגור את הברז             י,    15/04/06 21:02 מה הטעם לדאוג בקשר לדבר מה אם לא ניתן לשנות אותו? אתה לא חייב לקרוא לזה דאגה, אבל הפעולות והעמדות שלך יכולות להיות מושפעות מהבלתי נמנע. מה הטעם לדאוג בקשר לדבר מה אם ניתן לשנות אותו? אתה לא חייב לקרוא לזה דאגה, אבל אם הכל תלוי ביכולת שלך לשנות, אתה צריך לפעול נכון, בתבונה, ואסור לך לטעות. הגב לתגובה זו                  בקיצור ולעניין                 מיכאל אנטליס,  חיפה,    18/04/06 12:25 לגבי בודהה ושאר ה''מטיפים'', כל הכיוון הזה הוא טעות אחת גדולה כמו כל הדרכים, לבנאדם שמחפש את האמת זאת אומרת. אי תשוקה והיקשרות, אי שניות, חמלה ,אהבה ללא תנאי ודומיהם הם תוצאות לוואי של מצב תודעה מסוים שלא ניתן להשגה ע''י חיקוין של תוצאות הלוואי. לדוגמא אדם אחד רעב ואחד שבע, הרעב רוצה לשבוע אז הוא מסתכל על השובע שעושה גרפסים משביעותו ומחליט שיעשה כמוהו וע''י כך ישבע, אך לא רק שהוא לא ישבע מהגרפסים אלה הוא גם עזב את החיפוש האמיתי אחר השובע. לגבי הציר, כנראה התכוונתם לציר הדואליות או ציר ה''אני'' שפועל בכוח מערכות האמונה אשר יוצרות את ''תנועת'' הגומלין ואת כללי המשחק של המציאות הדואלית. במקום לנתח ולחפור בכל פרטי הציר והסיבות להיווצרותו, שאין להם סוף, עדיף להתחיל בתהליך ההיזכרות בעובדה שהציר נוצר על מנת שייחשף ויאבד את השפעתו על האורגניזם ו את כליאתו של האורגניזם בתוך הכלא הדואלי. הגב לתגובה זו 7.  עוד בצנחנים למדתי     אז'י,    14/04/06 16:29 אל פחדו מהפחד . הגב לתגובה זו          והעיקר לא לפחד כלל  ל"ת          מי אמר ?,    17/04/06 02:11 הגב לתגובה זו 6.  מקסים     יאס,  גרמניה,    14/04/06 13:36 שום, יישר כוח ! אוהבים אותך וד''ש מנטע. הגב לתגובה זו 5.  ''הפחדים שלנו כולם אינם אלא אשליות'' ???     שוהם,    14/04/06 13:26 רק במובן שכולנו אנחנו אשליות... פחד ההישרדות הוא אמיתי אם אנחנו אמיתיים... ובעיקר אם לא בא לנו למות... לא תמיד אפשר להפריך הכל בטיעון ''זה אשליהT, במיוחד כשמטרת חיינו היא לחיות בשמחה... השאלה שנשארת - מה עושים??? ותודה על המאמר. הגב לתגובה זו          התשובה בגוף השאלה         אריה,    15/04/06 18:25 ''רק במובן שכולנו אנחנו אשליות''... מה שנכון נכון... הגב לתגובה זו 4.  אנשים אמיצים     אדווה, ב''ש,    14/04/06 13:05 לא זקוקים למלל הזה. לאנשים פחדנים הוא לא יעזור. מי שפחדן ימשיך להיות פחדן. הגב לתגובה זו          ולשם כך נועד האימון והתירגול         הרשות נתונה,    15/04/06 14:29 בכדי לחזק את היכולות להתמודד עם חולשות ופחדים.בהחלט לא הכל שחור ולבן. הגב לתגובה זו          לא מדוייק         יוסי,    15/04/06 01:39 אדם לא נולד פחדן... הוא נהפך לפחדן... כל התכונות שלנו הן תוצר של תנאים מסויימים... ולכן הן נתנות לשינוי... נכון אומנם שתהליך השינוי הנו מאוד לא פשוט אבל להגיד שהוא לגמרי לא אפשרי נשמע לי לא נכון... הרי באותה מידה את יכולה להגיד שמי שנולד שמן תמיד יהיה שמן, אבל אני מכיר כמה אנשים שאיבדו כמעט חצי מהמשקל שלהם על ידי דיאטה מכוונת... הגב לתגובה זו              להשיל כמה ק''ג             אדווה,    15/04/06 08:00 לא דומה לחישול האופי ולאומץ. אומץ קשור למידת האנרגייה בך ולאמונה שלך בעצמך. נכון שאפשר לעבוד על זה קצת, אבל אי אפשר באמת להפוך פחדן לאמיץ. אם אתה מכיר אנשים שעשות את המעבר הזה ספר לי. הגב לתגובה זו                  האם אדם חסר פחד הוא אמיץ ?                 אין כמו במבה,    15/04/06 23:32 אם אין פחד, אין אומץ. לכן אין אמיץ שאינו פחדן. הקרקע שעליה צומח האומץ היא הפחד עצמו. הגב לתגובה זו          לאדווה         גוונים,    14/04/06 16:58 למה אשה אמיצה כמוך מחלקת את העולם לשחור או לבן ? זה לא טוב לחשוב בשתי תבניות נסי לחשוב ברצף, תראי שלל צבעים הגב לתגובה זו              אתה צודק.             אדווה,    15/04/06 08:01 הקיצוניות נעשו לשם הדגמה בלבד :) הגב לתגובה זו                  אני אשה (:  ל"ת                  גוונים,    15/04/06 09:47 הגב לתגובה זו                      אישה שטחית ויהירה  ל"ת                      אדווה,    15/04/06 19:30 הגב לתגובה זו                          אשה כותבים בלי י' - בראשית, אחד הפרקים הראשונים                         גוונים,    17/04/06 02:10 מי שטחי ומי עלוב נפש ? הגב לתגובה זו 3.  כתבה טובה רק כותרת קצת מטעה     רן,    14/04/06 12:34 אם הבנתי נכון הכתבה עוסקת בהתמודדות עם הפחד ולא עם הפחד מלהשתנות... הגב לתגובה זו          שלחי אלינו את הכותרת ונשתדל להחליפה בהקדם  ל"ת          שירות לקוחות,    17/04/06 20:57 הגב לתגובה זו 2.  אהבתי  ל"ת      יפה ומקורי,    14/04/06 11:37 הגב לתגובה זו 1.  beautifully written!  ל"ת      einat,  jerusalem,    14/04/06 11:26 הגב לתגובה זו