 |
3.
תומר
חץ,
תל אביב,
03/04/08 16:28
| לא עדיף לשים את המאמר בבלוג שלך ולתת פה לינק אליו? לא נראה לי ש-NRG יתקנו בקרוב את המאמר הזה.
הגב לתגובה זו
|
|
|
2.
המשך המאמר ב'
ת.פ.,
07/11/06 14:17
| הנה ההמשך להמשך:
אך יש לשים לב היטב: בשום פנים אין מדובר על עצמיות מלוכדת, קוהרנטית, הנודדת מגוף לגוף. לכל היותר ניתן לדבר על ''שטאנצים'' של תכונות אופי ואישיות הנכנסים, לא קרואים, אל הכרתו של אדם אחר. אני עצמי לעולם לא ''אהיה מישהו אחר'' - הרי אפילו רצף המילים הזה חסר כל משמעות - לעולם לא אהיה אדם אחר בעתיד, ומעולם לא הייתי אדם אחר בעבר, וזאת מהסיבה העקרונית שכבר עכשיו אני, למעשה, אינני! האורגניזם שכותב דברים אלו, כמו כל אלו שקוראים אותם, הינם חסרי כל מהות עצמית אוטונומית, אלא הינם אך ורק תהליכים, מופלאים ומתוחכמים, המתרחשים ומתגלגלים כל עוד התנאים מאפשרים זאת להם.
אבל מה מתרחש בימינו? הצבע השחור בו צבעו ההודים את רעיון גלגול הנשמות קולף, והגלגול נצבע על ידי המערב בורוד זוהר. כולם מרוצים מאוד שהם יזכו לגלגולים רבים, שואבים קורת רוח מהגלגולים שכבר היו, אחרי ש''נזכרו'' בהם כמובן, ומסבירים כל התרחשות, לטובה או לרעה, על ידי מעשיהם ומעשי אחרים בגלגולים קודמים.
דבר זה נובע משתי סיבות עיקריות:
ראשית, בצורה זו גלגול-הנשמות עונה למצוקה הקשה, הידועה, שנובעת מכך שבעולמנו, מה אפשר לעשות, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. רעיון הקארמה והגלגולים נותן לנו פיתרון מצויין, קל והגיוני (וכבר ספר הזהר נזקק לו כדי להסביר את גורלו של איוב), לבעיית חוסר הצדק שבקיום: מי שרע לו עכשיו, סימן שעשה רע בעבר. מי שטוב לו עשה טוב. אלא שאם נעמיק ברעיון הגלגול במקורו נראה שלא כך הדבר: ודאי שמעשי בהווה יכולים להשפיע על העתיד, שלי ושל אחרים; אך גם אם יושפע גורלו של אחר ממעשי, או גם אם דפוסים של התנהגות שלי יכנסו ישפיעו על הכרה אחרת, עתידית, אין זה בשום אופן אומר שאני עצמי ''אשלם'' על כל מה שעשיתי. מי שישלם זה העולם כולו, כי ''אני עצמי'' לא אתגלגל יותר. כי אין ''אני עצמי''. על כן ודאי שאני צריך להיות מוסרי במעשי, לעשות טוב ולרחוק מרע, אך לא משום מניע אישי של שכר ועונש, אלא מתוך אחריות כללית, עולמית.
הרעיון שכל מה שקורה לאדם הוא באשמתו או בזכותו גם מוביל פעמים רבות לאותה משיכת כתף אכזרית שאומרת: ''טוב, זה הקארמה שלו/ה''. הסבר כזה לרוב פותר אותנו ממעורבות אמיתית בגורלו של הזולת, מאיכפתיות והושטת עזרה. המחיר שאנחנו משלמים של השקט הנפשי שלנו, מכך שמצאנו הסבר שסוף-סוף עושה סדר וצדק בעולם, הוא אטימות, סגירות, וקור-לב. מזה לא תוכל לבוא התפתחות רוחנית אמיתית.
שנית, וזה העיקר, העיוות של רעיון הראינקרנציה נובע מכך שאנחנו פשוט מאוהבים באגו שלנו, ולא מוכנים לוותר עליו בשום פנים ואופן. האינדיבידואל כל כך חשוב במערב, עד כי הרעיון שהוא, למעשה, אינו ממשי מכניס בנו, פשוטו כמשמעו, פחד מוות. על כן גם רעיון עדין ומתוחכם כמו הראנקרנציה נלפות ונלוש אותו בגסות למען צרכינו: הנה, לפתע לא רק שאנחנו קיימים בחיים האלה, הרי כבר היינו קיימים תמיד ונהיה עוד קיימים לנצח, ולעולם לא נפסיק להתגלגל ולצבור חוויות מהרפתקאה אחת לשניה, כמו גיבורים בסדרת טלוויזיה העוברים מפרק לפרק ואף פעם לא ממש משתנים. אנחנו הכי קיימים שאפשר, שכן אנחנו נצחיים, ואנחנו שולטים בגורלנו בצורה בלעדית, שכן מעשינו היום יקבעו את דרכנו מחר, כפי שמצבנו כעת נקבע על ידי פעולותינו בעבר. גישה זו, מלבד העובדה שהיא מפספסת במאה שמונים מעלות את כוונתו של הבודהה, מובילה לחיים של חוסר סיפוק וחוסר מנוחה, מובילה לצער וכאב, מובילה לראייה לא-נכונה של המציאות.
האגו הוא ברנש מתוחכם, והוא ינצל הכל, גם את המקל המאיים לדחוף אותו מתחת לפני המים, כקרש הצלה. כך גם פילוסופיה עמוקה המצביעה בפירוש על חוסר המהות שבו, הוא ישכלל לעשות רעיון המביע את קיומו הנצחי. ראוי לא להתפתות ולתת לו.
הגב לתגובה זו
|
|
|
1.
המשך המאמר א'
ת.פ.,
07/11/06 14:17
| בשל תקלה אינטרנטית שתיקונה מעבר לכוחותי הדלים נקטע רובו של המאמר. הנה הוא כאן:
השחרור ההינדי משמעותו התאחדות של הנשמה האינדבידואלית, ה''אטמן'', עם האחדות הרוחנית של הקיום, ה''ברהמן''. על פי פילוסופיה הינדית אחרת, השחרור הוא ההבנה, ההארה לכך שמעולם כלל לא היינו נבדלים מהברהמן, שכן האטמן הוא הוא, לאמיתו של דבר, הברהמן, כלומר כל המציאות כולה. כאמור, על הדרך להשגת השחרור המיוחל הדעות היו חלוקות, אך ברור כי עם השחרור יגדע רצף המיתות והלידות של האטמן המשוחרר.
לשיא חדש של התעמקות והבחנה זכה טבע האדם בבודהיזם, שצמח בהודו סביב המאה החמישית לפנה''ס. גם הבודהיזם רואה את ההכרח להיולד מחדש כעול, והנירוונה גם היא השחרור מן הכורח להמשיך ולהתגלגל. אך הבודהה אף הלך צעד נוסף קדימה: אחת האמיתות הבודהיסטיות המרכזיות היא ה''אן-אטמן'', כלומר האין-אני: החוסר המוחלט בכל מהות עצמית, אינדבידואלית, שלכאורה קיימת בנו או בכל דבר אחר. כפי שמכונית הינה אך ורק סך חלקיה הנמצאים יחד בזמן הנכון במקום הנכון, ואין לה מרכז מהותי שהוא-הוא ''המכונית האמיתית'', כך גם כל אחד מאיתנו הינו רק צירוף מוצלח של תנאים ונסיבות, ולמעשה אין בנו את אותו גרעין אוטונומי, מיוחד ומאוחד, שהוא ''האני האמיתי'', כלומר שהוא זה שבעצם עושה את כל מעשינו וסופג את כל מה שקורה לנו. התפיסה כי אנחנו ישויות עצמאיות ובלתי-משתנות, ההרגשה כי בתוכנו, איפשהו במרכז החזה יש את אותו ''עצמי'' אמיתי ואותנטי היא אשליתית, טוען הבודהה, היא טעות המביאה לנו סבל וכאב. בעצם אין אני אינדבידואלי. אין נשמה. ההבנה כי כך הם פני הדברים מביאה לנירוונה.
אך אם אין נשמה, נשאל, מה בכלל מתגלגל? ראשית נציין, שהבודהה עצמו לא אהב להתעסק בשאלות פילוסופיות. הוא לא ראה טעם להשחית זמן בויכוחים מטאפיזיים למיניהם: החיים קצרים מדי, וזה פשוט לא מקדם את מסענו אל הנירוונה. אך לא עם חובב פילוסופיה כעם ההודי יניח לעניינים כאלה לעמוד ללא הסבר, וממשיכיו של הבודהה קבעו כך: אין, כמובן, גלגול נשמות, כי אין נשמות. מה שכן עובר מגוף שמת לגוף שנולד, מהכרה שמתפרקת לכזו שרק עכשיו נוצרים התנאים להתלכדותה, הם דפוסים שונים, תבניות של התנהגות ומעשים (קארמה), שהשתרשו במהלך חייו של הגוף שזה עתה מת, והם אלו שמכוח לכידותם אינם מתפוגגים, אלא ממשיכים להתקיים כסוג של מסגרת-של-התרחשות (כמו מערבולות בזרם מים) ומסוגלים ''להתלבש'' על הכרה טרייה להשתכן בה. כך, אם נרצה, נוכל להסביר תופעות שונות: החל מקיומם של דפוסי אישיות שונים בתינוקות בני יומם, דרך זיכרונות שלא קרו, ועד אדם המסוגל לדבר שפה אותה לעולם לא שמע.
הגב לתגובה זו
|
|
|
