מה ''עושה'' את היהודי המצוי? מגיל הגן ועד
ליום מותו הוא מתורגל להיות ''העם הסובל'',
שסבל כבר במצרים, ובפסח בכל שנה ושנה
מזכירים לו איך כאילו הוא עבד בפרך כעבד
ואיך איך נרצחו הנערים - ''אנחנו!'' בהטבעה
ביאור, ואיך, איך האלוהים הצילנו. ובתשעה
באב, כו-לם אבלים. איכה, איכה ישבנו בדד
על נהרות בבל ובכינו אתה ואני באופן אישי
בזוכרינו את ציון. את השואה עברנו כו-ל-נו
ללא יוצא מן הכלל. טוב חוץ מניצולי השואה
הבכיניים. חצופים כאלה! אנחנו כולנו נצולנו
בכל דור ודור! שכחתם כבר את המן הרשע!
ווייזתא! הכאב הקולקטיבי מחסן את היהודי
המצוי מהכאב האישי של זולתו ומעוור אותו
לחלוטין מהכאבים של הגוי ואפילו לא צריך
להסב מבט. אך בשנות הארבעים כשהיינו
ילדים והזריקה הקיבוצית הוזרקה לנו ישר
לורידים ועדיין לא הספיקה להרעיל את כל
האברים ושלא הספיקה להרעיל את כולנו,
אלוהים, איך שמחנו אז לקבל את פני ילדי
טהראן! ההתרגשות של לפני וההתרגשות
אחרי! אך מה שעבר ועובר עליהם מאחורי
הפרגוד היה נסתר מאיתנו. והיהודי המצוי
תמה ומתריס: ילדי, מי? וניצולי, מה? מה
איתנו, המסכנים באמת?