החיים נמשכים. אני כתבתי בצוואה שלי שאני מבקשת לזרוק את גופתי למימי ים סוף, למקום שבו נהרגה בת זוגי הראשונה, נלי יוסטר. אני רוצה להתאחד אתה, ובהזדמנות זו לבקש סליחה מן הכרישים והדגים שרצחנו אז למטרות גסטרונומיות.

שמעתי על הרעיון כבר בעבר. העץ יכול לשמש מבחינתי גם מסתור לבע"ח: ציפורים, חתולים וכ'ד...

כדיי לאפשר זאת צריך להקבר במקום פרטי..ולמי יש כסף לזה ?????????

זה בדיוק מה שאני חושב כבר מספר שנים. הרי בתי הקברות שסביבנו הם לא יותר ממפעל הנצחת מוות חיוור, קר ומחריד.

אחד הסיפורים מעוררי ההשראה עד לכדי מיתוס בהיסטוריה שלנו הוא סיפור מציאת מקום מנוחתו של אבשלום פיינברג, מי שהיה מאנשי מחתרת נילי שפעלה בארצנו בתחילת המאה ה- 20.

לאחר שנותק הקשר בין אנשי ניל''י שבארץ ישראל לבריטים שבמצרים, נעשו ניסיונות לחדש קשר זה. לאחר כמה ניסיונות שכשלו, החליט אבשלום פיינברג לנסות להגיע לחצי האי סיני בדרך היבשתית. באותה עת היה כבר אהרון אהרנסון במצרים, וניסה ליזום את חידוש הקשר עם אנשי הארץ. הוא חשש (וגם קיווה) שפיינברג יעשה צעד כזה, וב-8 בדצמבר, בטרם הגיעו למצרים, רשם ביומנו: '' מה-רבה תהיה ההפתעה אם אבשלום יימצא שם...''. פיינברג לא ידע כי אהרנסון נמצא במצרים, והלחץ הכספי של התחנה לניסויים חקלאיים בעתלית, עליה היה מופקד בהיעדרו של אהרנסון, יחד עם גורמים נוספים, הניעוהו לצאת בדרך למצרים ולסכן את חייו. בינואר 1917, ככל הנראה ב-13 לחודש, יצאו אבשלום פיינברג, יוסף לישנסקי ומורה דרך בדואי לדרכם אל עבר קווי הבריטים, רכובים על גמלים ומחופשים לבדואים. בלילה שבין ה-19 ל-20 בינואר, תעו בחולות סביב רפיח, כיוון שלא היה להם מצפן והדרך לא הייתה מוכרת להם. מורה הדרך הבדואי נותר, ככל הנראה, מאחור. כשהאיר השחר, הותקפו פיינברג ולישנסקי בידי קבוצה גדולה של ערבים. פיינברג נהרג תוך חילופי היריות, ומקום קבורתו לא נודע מזה שנים. רק לאחר מלחמת ששת הימים נמצאה גופתו קבורה תחת עץ תמרים מרהיב שכונה ע''י הבדואים קובור אל יהוד - קבר היהודי. מתברר שפיינברג נהרג כשבכיסו גלעין של תמר שהיה לו צידה לדרך, גלעין זה שהפך לעץ מצמיח פירות מתוקים קיבל את מתנת החיים מאבשלום...

מאז ששמעתי את הסיפור המדהים הזה, החלטתי שכך אני רוצה להיקבר בעצמי.

זוהי המורשת היפה ביותר שנוכל לתת לצאצאנו: המשכיות החיים דרך הטבע, ולא עצירתם ע''י אנדרטה חסרת חיים.

אנא פנו אלי בדוא"ל odedgilad בג'ימייל.קום

כבר זמן רב אני טוענת שצריך פתרון אחר למדבריות השיש. ההולכים ומשתלטים על הקרקע.

רעיונות:
1. במקום מצבה - צמחיה חסכנית במים. מתאים גם לקברים שכבר קיימים. אם אי אפשר להשתמש באדמה, לפחות שהשטח ישמש כ''ריאה ירוקה''.
2.ערי קבורה תת-קרקעיות (אפשר לראות דוגמא אמיתית בבית שערים, מקום קבורתו של ר'יהודה הנשיא ועוד). כך מתחת לאדמה יש בית קברות. ומעל, שטח לטיולים ולחיים.
3. קבורה משפחתית בדומה ל''נאסף אל אבותיו'' (הסבר לכך כבר כתב מגיב 17).

כך גם נשמר ''כבוד המת'' וגם ''כבוד החי''...

הפתרון היחיד לטווח ארוך הוא שריפת הגופות.
זה לא משנה אם תשימו פרח או עץ במקום חתיכת שיש, עדיין נשאר עם שטחים שלמים של ניתנים למגורים, לטיול או פשוט לפיתוח נופי (פארקים) בגלל שהאדמה מלאה בשרידי אדם על כל המשמעויות הדתיות, תרבותיות הנגזרות מכך שמרתיעות אנשים-לא ניתן להשתמש באדמה.
מה שהכי גרוע הוא שאחרי מקסימום 50 שנה אף אחד יותר לא בא לבקר בקבר וזהו, נשארנו עם חתיכת שיש יתומה.
הפתרון הוא לשרוף גופות ולפזר את האפר, עדיף בים. זה פתרון אקולוגי שחוסך את המקום שקבר תופס ומאיץ את תהליך מחזור החומרים בטבע.
מה לעשות, אני לא קונה את הסיפור של תחיית המתים וכמוני יש עוד רבים.

השיטה הנכונה - כמו הנוצרים - בקומות, ואז גם נשאר יותר מקום בין הקברים, גם לעצים.
אין לנו בישראל מספיק אדמה לבזבז , והמצב רק מחמיר. אנו בדרך להיות המדינה הצפופה ביותר במערב.

בתנ''ך מופיע פעמים רבות הביטוי ''נאסף אל אבותיו''. ביטוי זה אינו ביטוי ציורי, אלא מתאר מצב אמיתי בו שרידי גופת האדם נאספו אל בור בו היו שרידי גופות אחרים של בני אותה משפחה.
דבר זה התנהל בדרך הבאה: קודם הניחו את הנפטר במערה ונתנו לו להירקב במשך שנה. לאחר שנה הוציאו את עצמותיו לבור המדובר, ובכך השלימו את התהליך. בבור כזה יכלו להיאסף עצמותיהם של מאות אנשים, ובכך נחסך מקום רב.

ההלכה היהודית מכירה בסוג זה של קבורה וקיים מושג שנקרא ''יום איסוף עצמות''.

לדעתי, לא יהיה מנוס להנהיג משהו דומה בישראל. עתודות הקרקע הולכות ומצטמקות, ומה יעשו בדור הבא? לחברא קדישא הפתרונות...

שיהיה ברור, אני אדם דתי, הרואה זאת דווקא מנקודת מבט של היכרות עם המקורות היהודיים בעניין.

לדעתי חובה לחוקק חוק ''פינוי קברים'', שיקבע שקברים שאין להם קרובי משפחה חיים, או שכל נכדיהם אינם בחיים יפונו. העצמות יטופלו בכל הכבוד הנדרש, יושמו בתיבות קטנות עם שם הנפטר ופרטיו כפי שהיו על המצבה. את התיבות יניחו בצורה מסודרת ובצפיפות במגדלי בטון שיוקצו לצורך העניין, ושיהיה מי שישמור עליהם. ניתן יהיה להכניס במגדל כזה, נניח בגובה של 3 קומות, שרידים שלעשרות אלפי מתים. הקברים שיפונו ישמשו לטובת מתים חדשים וכן הלאה. בקצב הזה יקח אלפי שנים עד שתיווצר בעיית קברים חדשה.

איסוף עצמות בגירסה מודרנית- מה דעתכם?

נתת ביטוי למחשבה שהיתה בי לפני שנים.


ונגנזה.

הגיע הזמן לישם אותה.

יש לי הצעה מהפכנית למקומות קבורה:
לכסות בשכבת עפר בתי קברות שהתמלאו לפני כמה דורות, וכבר אין בני משפחה שמבקרים, ולקבור בשכבת העפר החדשה. זה יצור רבבות מקומות קבורה חדשים.

בכל פעם שאני עובר ליד בית הקברות של חולון, אני מזדעזע מחדש משטח האדמה האדיר, בלב המרכז, אשר מבוזבז על להיות ''מדבר של שיש''.

לא גרים בו, אין בו פארק יפה עבור ילדים לשחק בו, אין בו מבני ציבור. הוא רק מאוכלס על ידי אלה שאין להם שום צורך עוד בחפצים חומריים.

אני יודע שאני לא רוצה לסיים כך את דרכי. זה בעיני מבזה את המת, יותר מאשר מכבד אותו.

רעיון מצויין שאני מאמצת מייד והודעתי לקרוביי שזה רצוני שישתדלו למלאו.

רונית אישתו של ערן
ד''ש

הלך כל הבית קברות ועשרות אלפי אנשים יוכו בהלם מהחרבת מקום קבורתם של יקיריהם

היא הייתה מאד אוהבת את הרעיון, כי אהבה כל כך צמחים מכל הסוגים...

רעיון מצוין,

לא בטוח שנרגיש בנוח לשבת סביב עץ או להלך ב''פארק קברות'' כשידוע מה נמצא שם מתחת לאדמה..

שרפה במכון עלי שלכת תתרום לסביבה,וגם תפגע
בכיסם על אותם נצלנים מחבר קדישא.אז יאללה
לדרך

גם עם אני מסכים עם חלק גדול מדברי מגיב מספר 2 ( אינני אדם דתי ), עדיין לדעתי הבעיה היא ההתנגשות במנהגי הקבורה היהודית. אינני בטוח שמנהגי הקבורה היהודיים מאפשרים נטיעת עצים מעל קבר. השורשים שיגיען לשלד של הגופה מתחת יפוררו אותו וזה בדיוק מה שנקרא חילול כבוד המת. צריך למצוא דרך שתכבד גם את המתים וגם את החיים. נכון להיום, בבתי הקברות משתוללים אנשי חברה קדישא ועושים בדיוק את ההיפך. הם עוקרים עצים מבטלים שבילים ומנצלים כל דרך להוסיף חלקות קבורה שברובן משמשות למכירה ולהכנסת כסף טוב לחברות הקדישא ולאנשיהן. צריך פשוט לחוקק חוקים ברורים וחד משמעיים, לקבוע נוהל של תכנון בית הקברות מהיבט גודל השבילים, רווחים בין מצבות וכו'. בדיוק כמו שמכינים תב''ע.
ביום שיהיו חוקים ברורים ותבוצע אכיפה המצב ישתפר פלאים. במקביל צריך להמשיך לחפש דרך ולמצוא פתרון ירוק גם לבעיה זו. ( קבורה בקומות איננה דבר ריאלי ומכובד, אי אפשר לחייב מבקרים ואבלים להגיע עם סולם לבית הקברות בבואם לפקוד את קבר יקירם ולהדליק נר נשמה ).

לפני שנה קברנו את אימי.
הצורה שאנחנו בחרנו בה היא לקבור אותה באותו הקבר בה קבור אבי. כך ששניהם טמונים בחלקה שיועדה בעבר לאדם אחד. זה חוקי מבחינה הילכתית ואפשרי בבתי הקברות.

גם המצבה שעל הקבר היא מצבתו של אבי שעליה אוספנו את שמה של אימי.
כך אפשר להכפיל את כמות המתים שניתן לקבור בבית הקברות קיים.

בעתיד אולי יתאפשר לקבור בחלקה אחת יותר מזוג כפי שהיה נהוג בתקופה הקדומה בקברו משפחות בחלקות קבר.

"ערי המתים" שמזכיר עודד ממחישים את זה יפה :
רובנו חיים בבתים משותפים אבל מתים בתוך וילה.
בקצב הזה לא יישארו לנו משאבים לחיים ...

מופע נוסף של אותו עניין הוא העדפת קברים ע"פ מיגון של בית החולים ברזילאי ועוד ...

רוב החיים עכשיו היו רוצים שישאר להם איזה זכר בעולם אחרי מותם (גם אם רק לדור או שניים), וגם לקרובי הנפטרים חשוב שתהיה נקודת זכרון כזו. פתרון אפשרי הוא לוותר על שטח השיש, ולהשאיר רק מצבה עם פרטים של הנפטר (מוצבת אנכית או באלכסון לחסוך מקום), ובמקום המתפנה אפשר לנטוע יער (רצוי מצמחיה מקומית לחסוך במים), ולאפשר ''יאר צייט'' מכובד. ממילא במקומות כאלה יש נוכחות של אנשים בערך שעה בשנה, ואפשר לנצל את המקום הזה לטיולים ולכל פעילות שתכבד את המתים.