כמה מילים על הטור לעיל (על אף שאני שואל את עצמי האם בכלל יש טעם) -

יונתן מביא כנתון מוסכם את העובדה שיש 5000 עגונות בארץ. הנתון הזה מעולם לא אומת. הוא מובא חדשות לבקרים על ידי ארגוני הנשים אך כשהן מתבקשות לגבות אותו בעובדות הן עושות קולות של שטיח.

כוכבית קטנה - רק כדי לסבר את האוזן לגבי מידת הרצינות של הנתונים הללו - בעבר הציגו ארגוני הנשים מספר מדהים - 100,000 מסורבות גט בישראל! נורא! מזעזע! אממה? כמה בעיות...
ראשית, מספר תיקי הגירושין שנפתחו בארץ בעשר השנים האחרונות עומד על 84,000, בפעם האחרונה שבדקתי זה פחות מ 100,000.
שנית, כשהתבקשו ארגוני הנשים להציג 100 שמות מתוך הכמות האדירה שהציגו הם נעלמו לפתע מתחת לפני השטח.
באחת מישיבות ועדת הכנסת לקידום מעמד האישה שעסקה בנושא תירצה אחת מהנציגות את הנתון בכך ש: ''כל אישה בישראל היא מסורבת גט בפוטנציה''... וואלה! אז גם אשתי מסורבת גט? והיא בכלל לא ידעה שהיא כזו...
בקיצור, אם זה לא היה בכנסת שלנו היינו צוחקים.

נמשיך, מר אוריך קושר קשר רופף מאוד בין נגישות לנכים לתולעים בחסה. על זה שאלו כבר ''מה עניין שמיטה להר סיני?'' אם לא יתעסקו בתולעים בחסה תהיה יותר נגישות לנכים? למה בכלל אחד צריך לבוא על חשבון השני? יש לטיעון הזה איזשהו בסיס מלבד (אולי) המטענים שנושא עמו מר אוריך כנגד הממסד הדתי מאז ימי בני עקיבא העליזים?

מה באמת הקשר? כדי להבין את זה צריך להבין במה באמת מנסה לשכנע אותנו מר אוריך. לדבריו, לפני שנבוא להקפיד בענייני כשרות אנחנו חייבים לשבת קודם עם אנשי ''התו החברתי''. ובכן, התו החברתי כבודו במקומו מונח (בלי שמץ של ציניות) אך האם ההתניה הזו - ''קודם נגישות לנכים אח''כ כשרות'' לא מזכירה לכם משהו?

הנה עזרה למתקשים:
'' לכן אם־תקריב קרבנך אל־המִזבח וזכרת כי־יש לאחיך דבר ריב עמך׃ הנח שם את־קרבנך לפני המזבח ולך כפר את־פני אחיך ואחרי כן בוא הקרב את־קרבנך'' (הבשורה על פי מתי, הדרשה על ההר, 5:23-24).
הנסיון לדרג את המצוות לפי חשיבות, וביתר דיוק, להעמיד את המצוות שבין אדם לחבירו כנעלות יותר מהמצוות שבין אדם למקום הוא סעיף מרכזי בדוגמה הנוצרית. האם הכותרת לכתבה מסגירה שאיפות כמוסות של מר אוריך?
יהודים, למקרה שבצד''ר שכחו את זה, מקיימים מצוות בגלל שכך ציווה הקב''ה בתורה ולא בגלל מוסריותן. הדירוג שעושה מר אוריך מנוגד לעיקרי האמונה לפי כל הוגה חשוב שייבחר מהרמב''ם ועד ליבוביץ'.
אגב, את הפירות הבאושים של הגישה הזו אפשר לראות שורה אחת אחרי ענייני חסה ונכים. מה מסתתר מאחורי האזכור של פסולי החיתון והחתונות בקפריסין? בין השורות, מה שבעצם אוריך מצפה מהרבנות הוא ש''יתגמשו''. כהן וגרושה? חפיף! הרי לא נעמוד נוכח האהבה הזו ונפריע להם. ברגע שמתחילים לכמת את הערך של כל מצוה בעינינו אנו אפשר להגיע בזמן קצר מאוד לביטול כל התורה (האמת היא שמי שעיניו בראשו יכל לראות את המהלך מתגבש עוד בשמה של התנועה, שהרי אין שום דבר 'ריאלי' במונחים שלנו בקיום מצוות).

היה גומל עם עצמו חסד מר אוריך לולא היה כותב את השורות האחרונות. לכלוכים, לשון הרע ודמגוגיה בשנקל.
לכלוכים ולשון הרע על שום מה? על שום שהרב מצגר לא הורשע בשחיתות ועניינו אף לא נידון בבית משפט. ''שערורויות המין'' עוד אפילו לא נידונו כדי לראות האם יש בהן מעבר לשמועה. כחבר תנועה שרוממות הדמוקרטיה בגרונה היה צריך אוריך לדעת שהבעת דעה בעניינים אלו גם מנוגדת לחוק.
מעבר לכך, בפרשת התותים עסק הרב עמאר ולא הרב מצגר שאליו כוונו כל הרמזים לעיל כך ששוב עולה השאלה - מה הקשר?
התשובה היא שכנראה שלאוריך נוח לכלול את 'כל האלה עם הזקן והכיפה' באותה חבילה. מן הסתם אפילו הוא לא יוכל להכחיש שהרב עמאר הוא מופת לרב אמיץ שטובת הציבור לנגד עיניו וכואב את כאבם של כל גר שמוערמים קשיים בדרכו ושל כל עגונה אבל חבל לקלקל עמדה מגובשת עם העובדות. בואו נזרוק להם תותים על הזקן היהודי שלהם.

לא לערבב כדורים! כדור לבן בבוקר וכדור צהוב-ירוק (צהוב כמו שנאה, ירוק כמו קנאה, זוכר?) בערב אחרי האוכל.
הסימפטום הראשון, כפי שציינתי בפניך בקליניקה, הוא שגיעות קטיב. אני מתחיל לזהות אותו אצלך. חבל שנצטרך לשלוח אליך כמה אנשים עם לב טוב, ידיים חזקות וחלוקים לבנים כדי שילבישו עליך כותונת נטולת שרוולים.

אז אני מבקש סליחה.