בגן חובה, הקריאה לנו הגננת את "סוד האושר"
של ז'אן פול סארטר.
מטרת ההקראה היתה לגרום לנו לחשוב, ולהבין
את היתרונות והמגבלות של שיטת האושר
של הפילוסוף הצרפתי.
בכל בוקר, הגיעו הילדים לגן לאחר שהרהרו
בנושא והדיון שנערך, סיפק לנו עוד
ועוד חומר למחשבה.
המסקנות היו ברורות:
מי שלא מותח בקורת.
מי שרק מחלק מחמאות,
מי שלא רואה מעטפות
ולא מתרגש משופטים בשיטת הסרט הנע,
מהתגברות הפשיעה,
מהתפשטות הנוכלות וחוסר ההגינות,
יכול לחלק מחמאות כגון, לכנות את הגנב,
כשומר חוק, את איש המעטפות כהגון
ואת הטמבל המצוי: חכם.
האיש יהיה פופולרי, מקובל, יקודם וימריא.
מי שימתח בקורת, אולי בכלל יחוסל על
ידי מתבצרים במבצרי השחיתות, השוחד והנוכלות.
לגבי הידיעה לעיל, הכי טוב לשבח
את חוכמת הפקידים ולא לשאול איך נוצרו כל
כך הרבה ג'ובניקים, אם לא היה בהם צורך...
חשוב שכולנו נחליט מה חשוב יותר להמשך
קיומנו וקיומה של מדינתנו:
א. להתחנף למקורבים ומורמים מחלקי הטבות ?
ב. או למתוח בקורת במטרה לרפא חוליים ?