היום ארז התקשר. בקושי לפני כשעה. אמר שיש לו בשורות לא טובות. נשמע בוכה. ארז אף פעם לא בוכה. לארז יש סוג של יציבות, שלי לעולם לא תהיה. היינו יחדיו במצבים מאוד מלחיצים, הוא כמעט מעולם לא הרים קול, בטח שלא בכה. מייד הבנתי שאת המשפטים הבאים לא ממש אוהב
אתה האיש שלמד אותי להכין ולשתות רוסי לבן, באותו לילה בדירה של ארז, בווירג'יניה, בצ'ספיק, בבית הדירות שעונה לשם אדלייד ביי, ביציאה שאחרי הגרינברייר. אני זוכר הכל. אני יודע שגם אתה זכרת. זה היה אי שם, בשלהי 2004. טירוף של קריסטמס, ולחץ, ואני עוד לא בן 23. אני כבר מזמן חזרה בארץ, ואתה היית באוסטרליה. בקושי ארבע וחצי שנים, כמה הספקנו לעבור מאז. לא דברנו זמן רב, אבל פה ושם, במיילים. הפייסבוק חדש קשר עם רבים, גם אתך. ספרת על איזו בחורה שאתה גר עמה, על החדווה שברצון להיות מדריך צניחה. בין לבין, יצא לנו לדבר על ניו זילנד, והמלצתי לך על טאו פו כמקום צניחה זול ונעים. כל פעם שדברנו, ספרת על הצניחה. מדהים כמה היה נראה שאהבת את זה. לא היינו מספיק בקשר כדי שאבין עד כמה, עד שבא הטלפון היום
בכית שם, בשיחה ההיא. על עניינים אישיים, שלעולם לא אגלה לאיש. כמה כבר רואים גבר בוכה, אלא אם זה בלוויות? כמה כבר שומעים אחד כזה בוכה, בטלפון? מאיפה שאני בא, לא הרבה
עשית מה שאהבת, אולי זה סוג מאוד מאוד קטן של נחמה, לכל מי שהכיר אותך. זה מה שאני אומר לעצמי. לא ידעתי מה לעשות, אז צלצתי לנתי, שבדיוק ארז לחזור לארה''ב. נתי הוא מאלה שנשארו. גם נתי זוכר אותך, טוב מאוד. לא כל כך מהר שוכחים טיפוס כמוך, ילד מגודל שכמותך
אני אוהב אנשים כמוך, בעיקר על שמחת החיים שלכם. אני משתדל להקיף אותי בכאלו, תמיד. אני מקנא בכם, מנסה כבר שנים להדבק אליכם. מבקש להבין את הסוד, איך אתם יוצרים את זה. כאילו יש איזו אלכימיה שממנה אני ארכיב את התרכובות. אבל אתה היית אדם פשוט, היית וודאי אומר לי לו שאלתיך, ''עשה מה שבראש שלך, אל תדפוק חשבון לאיש''. כך נדמה לי שחיית. היה לכך מחיר, ומי שמכיר יבין מייד על מה דברתי, עוד לפני התאונה המקוללת הזו
מהיום והלאה, כל רוסי לבן, יהיה לכבודך. זה המעט שאוכל לעשות כדי לזכור