בדיוק את אותו תרגיל שעשו ברז'ינסקי ושות' עם אובאמה (הריצו אותו לנשיאות במטרה ליצור -למראית עין- ארה"ב חדשה, עם "תקווה" ו"כן,אנו יכולים" ונותרו עם אותה מדיניות חוץ), כך אירן הולכת לבחור נשיא קיצוני ול"ריכוך" ימונה הדובר הנ"ל שלא ייכנס לבית הנשיא אך ישב על כיסא בכיר אחר, אולי שר החוץ. כל זאת במטרה להמשיך למתוח את חוט הדיפלומטיה בעל האלסטיות האינסופית...
לו רצו, היו מצליחים להפעיל סנקציות קשות על אירן ותוך פחות מחודש העם שם היה זועק ללחם (כן, עד כדי כך).
אז מדוע זה לא קורה? מהם המיכשולים האמיתיים להטלת סנקציות מעבר לזכות ה-וטו של רוסיה וסין?
נגזרת של הדברים היא המשוואה הבאה:
תוצאות הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא פגם גנטי של התולדה של מאבק הענקיות סין ורוסיה מול ארה"ב.
ישראל יודעת את זה אך נאלצת לקבל מרוסיה וסין בהכנעה והשפלה, תמורת נזיד עדשים בטחוני...זה כמו סינדרום האישה המוכה שלא רוצה להתגרש משום שהוא (המכה) מפרנס אותה.
מצד שני, ייתכן וישראל מיישמת את דבריו של מחבר "הסנדק":
"את אוהבייך השאר קרוב ואת אוייבך, קרוב עוד יותר"...