א משא, בבל--אשר חזה, ישעיהו בן-אמוץ. ב על הר-נשפה שאו-נס, הרימו קול להם; הניפו יד, ויבואו פתחי נדיבים. ג אני ציוויתי, למקודשיי; גם קראתי גיבוריי לאפי, עליזי גאוותי. ד קול המון בהרים, דמות עם-רב; קול שאון ממלכות גויים, נאספים--יהוה צבאות, מפקד צבא מלחמה. ה באים מארץ מרחק, מקצה השמיים; יהוה וכלי זעמו, לחבל כל-הארץ. {ס}

ו הילילו, כי קרוב יום יהוה; כשוד, משדיי יבוא. ז על-כן, כל-ידיים תרפינה; וכל-לבב אנוש, יימס. ח ונבהלו--צירים וחבלים יאחזון, כיולדה יחילון; איש אל-ריעהו יתמהו, פני להבים פניהם. ט הנה יום-יהוה בא, אכזרי ועברה וחרון אף--לשום הארץ לשמה, וחטאיה ישמיד ממנה. י כי-כוכבי השמיים וכסיליהם, לא יהלו אורם; חשך השמש בצאתו, וירח לא-יגיה אורו. יא ופקדתי על-תבל רעה, ועל-רשעים עוונם; והשבתי גאון זדים, וגאוות עריצים אשפיל. יב אוקיר אנוש, מפז; ואדם, מכתם אופיר. יג על-כן שמיים ארגיז, ותרעש הארץ ממקומה--בעברת יהוה צבאות, וביום חרון אפו. יד והיה כצבי מודח, וכצאן ואין מקבץ: איש אל-עמו יפנו, ואיש אל-ארצו ינוסו. טו כל-הנמצא, יידקר; וכל-הנספה, ייפול בחרב. טז ועולליהם ירוטשו, לעיניהם; יישסו, בתיהם, ונשיהם, תישכבנה. יז הנני מעיר עליהם, את-מדיי, אשר-כסף לא יחשובו, וזהב לא יחפצו-בו. יח וקשתות, נערים תרטשנה: ופרי-בטן לא ירחמו, על-בנים לא-תחוס עינם. יט והייתה בבל צבי ממלכות, תפארת גאון כשדים, כמהפכת אלוהים, את-סדום ואת-עמורה. כ לא-תשב לנצח, ולא תשכון עד-דור ודור; ולא-יהל שם ערבי, ורועים לא-ירביצו שם. כא ורבצו-שם ציים, ומלאו בתיהם אוחים; ושכנו שם בנות יענה, ושעירים ירקדו-שם. כב וענה איים באלמנותיו, ותנים בהיכלי עונג; וקרוב לבוא עיתה, וימיה לא יימשכו.