כשנהרג אחד מהחבורה צריך לעשות תשובה

כדאי שכל אחד יחשוב על משהו קטן וטוב שהוא יכול לעשות ולשמח את מי שהוא לו תמיד מסתדר איתו וכך כל אחד יעשה מעשה קטן וטוב ומשמח ומזה תהיה השפעה גדולה

איזה מגעילים המחבלים למה עשו זאת לזוג הזה הם ממש היו מסכנים ועוד הבן שלהם מוישי שהיום חןגג יום הולדת 2 מזל טוב מוישי הוריך ישמרו עלייך מהשמיים רבקה והבר גבריאל ז''ל

קשה ביום כזה כשמתינו עדיין לא הובאו לקבר ישראל להגיד למפריחי ההצהרות מצד אחד ומאידך לאותם הפיות המפזרים בקירבינו אשליות הצהרתו של ראש המממשלה המודח (כי זה מה שהוא) וזו של שרת החוץ אין בהם יותר מאשר דברים ציניים לצרכים אישיים ותו לא. כי מחר הם ישבו בחוסר מעש אל מול פשעי החמאס וכל השאר, ויחלקו בחדרי חדרים את הארץ כאילו הייתה נחלתם הפרטית.

יום שישי, שמונה בערב שעון הודו. אני יודעת כי השעון שלי בארץ עדיין מכוון על השעה הזו. קשה להתנתק.

לפני חודש בדיוק סעדתי ארוחת שבת בבית חב"ד במומביי עם גבי, רבקי, מויישיק ועוד אורחים מישראל, ארצות הברית, אנגליה והודו.

כמה שעות לפני זה, צעדתי ברחובות שכונת קולאבה מותשת, חולה, מדוכאת ומתלבטת. איבדתי את הדרכון שלי והיה חג- פסטיבל הדיוואלי. בשל כך נאלצתי להפסיד את הטיסה שלי חזרה לארץ ולחכות עד שהמינהלות יסתדרו. הייתי בכזה פוקוס על חזרה הביתה ופיספוס הטיסה ממש דיכדך אותי. מאוד התלבטתי אם ללכת לארוחת השישי בבית חב"ד. מה לי, חילונית תל-אביבית בת 30 + ולבית הדתי הזה, על כל התרמילאים הצעירים שבו? אבל הגעגועים לאוכל ביתי ולנחמה בעברית עשו את שלהם ובשש בערב הייתי שם, קצת חשדנית וקצת נבוכה מהרעיון של להיות אורחת בבית של מישהו, לאכול ולא לשלם.

הייתה ארוחה נפלאה. ריבקי הכינה חלות וסעודה לתפארת. גבי דיבר על פרשת השבוע- פרשת נח ומשמעות הצוהר שנדרש בתיבה ואחר כך ביקש לערוך את הסבב המסורתי שלהם בשישי, שבו כל אורח מספר על עצמו ועל משהו חיובי שעשה\\ יעשה (גבי קרה לזה "מצווה").

מויישיק, שהיה עצבני קצת בתחילת הערב, קרן מאושר על הכיסא הגבוה ליד אבא, בראש השולחן.
לאחר קינוח האננס היה כבר מאוד מאוחר אבל אני כבר ממש לא רציתי לעזוב. הייתה הכנסת אורחים כל כך חמה. הרגשתי ממש רצויה ובת משפחה. ריבקי ישבה איתנו, הבנות, וגלגלנו שיחה עד שבחצות יצאנו חזרה למלון שלנו.

בימים הבאים הבנתי לאט לאט את משמעות המושג "בית פתוח". זה כל כך לא אינטואיטיבי בשבילי להכנס ככה לתוך חיים של משפחה ועוד משפחה כל כך שונה ממני. רבקי עזרה לי מאוד עם כל מינהלות הדרכון שלי (סיבוכים שכמעט גרמו לי לפספס טיסה נוספת הביתה). במשך שישה ימים באתי יום יום לבית, בדקתי באינטרנט את מצבי וקבלתי המון תמיכה נפשית מהזוג היקר הזה.
שניהם, רבקי וגבי, אנשים צנועים ונעימים מאוד. מה שהפתיע אותי הוא חוסר השיפוטיות שלהם כלפי האורחים שלהם ונכונותם לעזור שלא על מנת לקבל שכר, כלומר, מבלי בכלל לנסות להחזיר בתשובה.

ריבקי, כמו שראיתי שכבר כתבו עליה בעיתון, עם חיוך תמידי על הפנים. בחורה שנראית כמעט ילדה, מלאה באופטימיות ובמרץ (לא יכולה לשבת לרגע, כדבריה).

כשהסתדרו ענייני הגעתי להגיד שלום. זה היה ביום רביעי בערב, ה 5.11.08. ריבקי הצטערה שלא אשאר לאכול איתם ארוחת ערב, אבל אני רציתי למצות עוד קצת את העיר לפני השיבה הביתה.
בלב, הבטחתי לעצמי שעוד אחזור אליהם. בפעם הבאה בהודו (ותהיה פעם באה) אבוא להגיד שלום, נראה איך מויישיק גדל, נגיד שלום לסנדרה ולשאר העובדים ונקשקש.

עכשיו אני מרגישה שאולי זה כבר לא יקרה. עוד אין חדשות חד משמעיות אך זה לא נראה טוב.

אני המומה מאיך קשרתי קשר עם אנשים, עם מדינה, עם עיר ועכשיו עוד לפני חלוף חודש, הכל בלהבות. הבית שהיה ביתי השני במשך שבוע תמים, נפער בו חור, חלונותיו נופצו (ואיך עשו את כל זה בסמטה הצרה שביוב זורם בה ועיזים מלחכות זבל במרכזה?) והאנשים שנפשי נקשרה בנפשם, עוברים טרגדיה שכזו.

הצוהר בתיבת נוח, נדרש בכדי לראות מתי יורדים המים ושלום שוכן בעולם, כך פירש גבי לאחר דיון ארוך ואני אומרת שכל השבוע הזה פתח לי צוהר לבית חב"ד ולפעילות שלהם ושהתפיסה שלי שלהם עד אז, הייתה רחוקה מאוד מהמציאות.

צוהר נוסף נפתח לי ע"י הזוג הצעיר והמקסים הזה, שבמהותו והתנהגותו הראה לי שיש לי הרבה על מה לדבר עם חרדים וחסידים, למרות כל השוני. אני כבר מאוד מתגעגעת

יום שישי, שמונה בערב שעון הודו. אני יודעת כי השעון שלי בארץ עדיין מכוון על השעה הזו. קשה להתנתק.

לפני חודש בדיוק סעדתי ארוחת שבת בבית חב"ד במומביי עם גבי, רבקי, מויישיק ועוד אורחים מישראל, ארצות הברית, אנגליה והודו.

כמה שעות לפני זה, צעדתי ברחובות שכונת קולאבה מותשת, חולה, מדוכאת ומתלבטת. איבדתי את הדרכון שלי והיה חג- פסטיבל הדיוואלי. בשל כך נאלצתי להפסיד את הטיסה שלי חזרה לארץ ולחכות עד שהמינהלות יסתדרו. הייתי בכזה פוקוס על חזרה הביתה ופיספוס הטיסה ממש דיכדך אותי. מאוד התלבטתי אם ללכת לארוחת השישי בבית חב"ד. מה לי, חילונית תל-אביבית בת 30 + ולבית הדתי הזה, על כל התרמילאים הצעירים שבו? אבל הגעגועים לאוכל ביתי ולנחמה בעברית עשו את שלהם ובשש בערב הייתי שם, קצת חשדנית וקצת נבוכה מהרעיון של להיות אורחת בבית של מישהו, לאכול ולא לשלם.

הייתה ארוחה נפלאה. ריבקי הכינה חלות וסעודה לתפארת. גבי דיבר על פרשת השבוע- פרשת נח ומשמעות הצוהר שנדרש בתיבה ואחר כך ביקש לערוך את הסבב המסורתי שלהם בשישי, שבו כל אורח מספר על עצמו ועל משהו חיובי שעשה\\ יעשה (גבי קרה לזה "מצווה").

מויישיק, שהיה עצבני קצת בתחילת הערב, קרן מאושר על הכיסא הגבוה ליד אבא, בראש השולחן.
לאחר קינוח האננס היה כבר מאוד מאוחר אבל אני כבר ממש לא רציתי לעזוב. הייתה הכנסת אורחים כל כך חמה. הרגשתי ממש רצויה ובת משפחה. ריבקי ישבה איתנו, הבנות, וגלגלנו שיחה עד שבחצות יצאנו חזרה למלון שלנו.

בימים הבאים הבנתי לאט לאט את משמעות המושג "בית פתוח". זה כל כך לא אינטואיטיבי בשבילי להכנס ככה לתוך חיים של משפחה ועוד משפחה כל כך שונה ממני. רבקי עזרה לי מאוד עם כל מינהלות הדרכון שלי (סיבוכים שכמעט גרמו לי לפספס טיסה נוספת הביתה). במשך שישה ימים באתי יום יום לבית, בדקתי באינטרנט את מצבי וקבלתי המון תמיכה נפשית מהזוג היקר הזה.
שניהם, רבקי וגבי, אנשים צנועים ונעימים מאוד. מה שהפתיע אותי הוא חוסר השיפוטיות שלהם כלפי האורחים שלהם ונכונותם לעזור שלא על מנת לקבל שכר, כלומר, מבלי בכלל לנסות להחזיר בתשובה.

ריבקי, כמו שראיתי שכבר כתבו עליה בעיתון, עם חיוך תמידי על הפנים. בחורה שנראית כמעט ילדה, מלאה באופטימיות ובמרץ (לא יכולה לשבת לרגע, כדבריה).

כשהסתדרו ענייני הגעתי להגיד שלום. זה היה ביום רביעי בערב, ה 5.11.08. ריבקי הצטערה שלא אשאר לאכול איתם ארוחת ערב, אבל אני רציתי למצות עוד קצת את העיר לפני השיבה הביתה.
בלב, הבטחתי לעצמי שעוד אחזור אליהם. בפעם הבאה בהודו (ותהיה פעם באה) אבוא להגיד שלום, נראה איך מויישיק גדל, נגיד שלום לסנדרה ולשאר העובדים ונקשקש.

עכשיו אני מרגישה שאולי זה כבר לא יקרה. עוד אין חדשות חד משמעיות אך זה לא נראה טוב.

אני המומה מאיך קשרתי קשר עם אנשים, עם מדינה, עם עיר ועכשיו עוד לפני חלוף חודש, הכל בלהבות. הבית שהיה ביתי השני במשך שבוע תמים, נפער בו חור, חלונותיו נופצו (ואיך עשו את כל זה בסמטה הצרה שביוב זורם בה ועיזים מלחכות זבל במרכזה?) והאנשים שנפשי נקשרה בנפשם, עוברים טרגדיה שכזו.

הצוהר בתיבת נוח, נדרש בכדי לראות מתי יורדים המים ושלום שוכן בעולם, כך פירש גבי לאחר דיון ארוך ואני אומרת שכל השבוע הזה פתח לי צוהר לבית חב"ד ולפעילות שלהם ושהתפיסה שלי שלהם עד אז, הייתה רחוקה מאוד מהמציאות.

צוהר נוסף נפתח לי ע"י הזוג הצעיר והמקסים הזה, שבמהותו והתנהגותו הראה לי שיש לי הרבה על מה לדבר עם חרדים וחסידים, למרות כל השוני. אני כבר מאוד מתגעגעת

בגלל כל השמאלנים שרואים דרך העיניים של הערבים כל זה קורה לנו לעם היהודי.

פשע המלחמה האיסלאמי יזכה לתגובה הולמת מ''בצלם'' ונשות ''ווטש''
האירגונים הללו לא יתנו לפשע כזה לעבור בשתיקה

יש לרבנים מדושני העונג מאות מיליונים של דולרים שאותם הם שומרים בקופה הפרטית שלהם ולפוילע שטיקים הנכלוליים שלהם. הם לא יכלו למצוא את הכסף הקטן להטיס את שליחי התנועה הי"ד? אני בוש ונכלם ושוקל להכריז על עזיבתי את החסידות לאלתר.

נדהם מהשנאה והקטנוניות

הם שנוררו מהמדינה מימון מטוס בן 300 מושבים רק להטיס גופות של מחזירים בתשובה שלא שירתו בצה"ל ועודדו השתמטות ופרזיטיות. הם גם רוצים שהמדינה תממן את אבטחת מרכזי המיסיונריות והבערות שלהם ברחבי העולם. הם יערכו נשפי התרמה ובכסף יממנו את ארוחות הפאר והשחיתות שלהם בהילולות הלובביצר

חב"ד מאמינים כמו הנוצרים, בשיבת המשיח מהמתים. זה ממש כמו ישו, רק עם שם אחר. הקדוש ברוך הוא לא פועל בדרך שכזו. אולי הפיגוע הנורא במומבאי הוא רמז ליהודים שיתרחקו מדרך השקר של חב"ד.

מתרומתם לכל יהודי מזדמן.
נכון שלפעמים הם מרביצים תורה כשלא נחוץ
אבל הם עושים זאת כי לפי דעתם הם מצילים נפשות טועות,זאת אומרת מרצון טוב ואמונה שלמה ולא מזדון.
תרומתם לישראלים בכל העולם יקרה מפז
וכל מי שטייל או עבד בחו''ל ופגש בהם יודע זאת.
באופן עקרוני אני נגד השתמטות משרות צבאי
מכל סיבה שהיא (יש עיוורים שמשרתים)
ונגד השנור של ש''ס שרק מגדילים את אחוז הבערות בישראל,אבל אל חב''ד אין לי טענות
וטוב יעשה אם הממשלה תעביר כספים לבתי חבד בחו''ל.
סוף דבר.

להביא כמה גופות בודדות של חבדניקים שלא משרתים בצהל.
חיילים משוחררים שנהרגו בהודו ואפילו קצין מרמת ישי הופקרו והמשפחות נדרשו לבקש תרומות על מנת לממן הטסה לארץ

התרומה שלהם למדינה מסתכמת באפס אחד גדול. איפה הם כשבשכונות ילדים חולים כי אין להם כסף לקנות אוכל? מה סדר העידפויות שלהם כשקשישים מתים מקור כי אין להם כסף להסקה? הם לא עושים כלום. אפס. נאדה. הם בטלנים רודפי תקשורת ופרסום שמאמינים באיזה זקן חולה נפש שטען שהוא המלך המשיח. הם מרעילים את הנשמות של חיילים משוחררים ומסממים אותם במשיחיות טפשית המרעילה את הנשמות שלהם. הם אלופים בשנור, מקדמים מערכת משומנת של יחסי ציבור ורק כסף חשוב עבורם. הם לא פועלים בחול לשם שמיים אלא בכדי להחזיר בתשובה. הם מיסיונרים מהסוג הנחות ביותר.

היא שבשעה שארגון מתנדבים חרדי הטיס לשם צוות רפואי ואת הסבים, את היית עסוקה בלנסות לשפר מצב פולטי וKשחרר את אולמרט מהכסא!