תמיד היה קשה למצוא דמות שכל העם יוכל להזדהות איתה.

ציבור המוגדר כחילוני יתקשה להעריץ דמות של צדיק עם זקן, העוסק בתורה ומיישב את הארץ לארכה ולרחבה.
לא פחות קשה יהיה לציבור המוגדר אמוני, להזדהות עם אנשים הבזים לקדשי ישראל ואינם מאמינים בקדושת התורה והארץ.

לכן, לא נמצא עד כה מישהו שמורשתו תוביל את כל חלקי העם, בבחינת גיבור לאומי. אחד כזה שכולם יגידו עליו: כזה ראה וקדש!

עכשיו יש לנו – אילן רמון ז''ל, שבמותו ציווה לנו את החיים, חיים של ישראליות ויהדות גם יחד. צעירים וזקנים, דתיים וחילונים, כולנו שמחנו בשמחתו, כולם גם ביכו את מותו.

מה לימד אותנו האיש? זה לא רק החיוך הביישני וגם לא הבלורית של הצבר. הפעם אלו השרשים הישראליים שהאיש נשא איתו בגאון.

• זה אוכל כשר בכל המסע – במקום מק-דונלדס ושרימפס.
• זה קידוש בליל שבת – ולא שתיינות עד שכרה בפאבים.
• הוא ביקש לדחות המראה ביום תשעה באב – מתוך כבוד להיסטוריה היהודית.
• אילן רמון העלה את ירושלים על ראש שמחתו – במקום ניו-יורק או אירופה.
• זה לומר ''שמע ישראל'' ברגעי השיא (כמו שעשה יעקב אבינו)
• הוא הבליט את דגל ישראל בכל תצלום ובכל תמונה
• הוא מחובר אל העבר של עמנו; הוא אינו שוכח לא את ימי התנ''ך הרחוקים ולא את שנות השואה הקרובות. הוא נושא עימו בגאווה (כמו מלכי ישראל) את ספר התורה שהוצל מברגן-בלזן האיומה, יחד עם התמונה שצייר ילד יהודי בשואה, תמונה מלאת תום וחום, כסמל של האור היהודי הנצחי העובר בין כל המחשכים ומנצח.

זהו היהודי הישראלי, אשר יכול לשמש לנו כעמוד האש לפני המחנה, להורות את הדרך, לכולנו. לתפארת עם ישראל ומדינתו!




אברהם זוננשיין