גם למערכת המשפט תרומה לערעור אמון הציבור באישים ובמוסדות שמנהלים את חייו. עיקר תרומה זו איננה נזקפת דווקא לתוצרים המקצועיים שלה, אלא לפוליטיקה ולנפוטיזם שפשטו בה, למינוי בני משפחה ומקורבים לכל חלקה טובה. הדוגמאות לא חסרות: אשתו של אהרן ברק, הבת של דורית בייניש, הבת של מנהל בתי המשפט הקודם דן ארבל, היועץ המשפטי הקודם אליקים רובינשטיין ורעייתו מרים. לעתים נדמה שאין מערכת משפחתית יותר מהשירות הציבורי השיפוטי. בשנים האחרונות נחשפה גם הפוליטיקה הירודה של המינויים לבתי המשפט ובעיקר בית המשפט העליון. קודם זה היה השופט מישאל חשין שיצא חוצץ נגד מינוייה של השופטת איילה פרוקצ'יה שהרשיעה את גיסו אלי הורביץ. חשין, שמשמש גם כממונה על האתיקה של השופטים, היה חייב להימנע מהתערבות במינוי זה. פסילתה של פרופסור נילי כהן תוך הפרחת השמצות לגביה, ומבלי לאפשר לה להשמיע את עמדתה, היא דוגמא מצויינת להתנהלות שבגינה היה בית המשפט משפד אחרים, אבל נמנע מליישם את אותן נורמות על עצמו. מינוייה של עדנה ארבל הוא דוגמא נוספת לחברה שמביאה חברה תוך עקיפת כל סימני השאלה המטרידים שנלוו למינוי. וכשמשווים מינוי זה להתנגדות העזה לפרופסור גביזון, מתחזקת התחושה שלמועדון העליון מתקבלים רק חברים או יס-מנים. ואם כבר מדברים על חברי מועדון, צריך לזכור את סדרת הזיכויים של בכירי צווארון לבן כיעקב גנות, רפי הוכמן, שמחה דיניץ ואחרים, זיכויים שחלקם התמוה סיפק רוח גבית לשחיתות, רוח שהתחזקה בסדרה ארוכה של חקירות מתוקשרות שלא הניבו דבר, מלבד כותרות ותחושה קשה שהותיר היועץ המשפטי הנכנס מני מזוז שדיבר על סימון מטרות ושיקולים זרים באכיפה. ההתנגשות בין משטר ארבל למשטר מזוז במשרד המשפטים הגבירה בלבול ומבוכה: מה תורם יותר לשחיתות - האינפלציה בהפעלת הכלי הפלילי, או הריסון שבהפעלתו. בכל מקרה, התחושה ששלטת היא שהרשעה פלילית היא חזות הכל, וכל מה שלא נושק לרף הגבוה הזה הוא כשר. זהו גן העדן של השחיתות הציבורית שבתוכו חוגגים פוליטיקאים, חבריהם, מקורביהם ובני משפחתם. זהו גן העדן שהמערכת המשפטית לא השכילה להפוך לגיהנום. לא במעשה ולבטח לא בדוגמא אישית , ליה ,,,

להוציא אותנו למלחמה.