כמובן שמדובר בהנחה שגויה לחלוטין.

הרי הומוסקסואליות היא חלק מהטבע,איך אפשר לומר עד דבר שהוא חלק ממנו כסוטה ממנו?

1-יהודים יכולים לעלות להר הבית אך הם לא יכןלים להתפלל שם.הדוגמה להר הביתת אינה טובה משום שהר הבית נחשב למתחם קדוש,אילו מארגני המצעד היו מתעקשים לעשות את המצעד בהר הבית או ברחבת הכותל בהחלט הייתה הקבלה לדברים שרשמת,טענה שירושלים היא עיר קדושה טומנת בחובה מסר שכל ניסיון חילון
אינו מתקבל על הדעת,ולכן נשאלת השאלה מדוע אם כן יש מקומות הפתוחים
בשבת ?מדוע יש איצטדיון כדורגל שאף נוהגים לשחק בו בשבת וגורמים
לחילול שבת המוני בפרהסיה שהעונש המושת עליו עפ'י ההלכה היהודית
הינו סקילה ? האם אפשר לומר על שוק מחנה יהודה כמקום קדוש
בגלל הימצאותו בשטחה של ירושלים ? או שמא ''האומן 17'' ?
יש צורך להבין שיש מקומות קדושים בי-ם,ומקומות קדושים
בכלל מוכרזים ומוכרים עפ'י חוק (כגון:הכותל,בתי כנסת,כנסיות ,מסגדים וכו')
אבל עיר,ובפרט עיר בירה הינה מקום ציבורי,ולא מקום קדוש.
ירושלים אינה בית כנסת,אלא עיר.הדבר משיק לפולמוס שהתנהל
בשנות ה 50' כשניפתחה בריכת שחיה ראשונה בי-ם,רבים מתושביה הדתיים התנגדו
נחרצות נגד הקמת בריכת שחיה מעורבת שמא אנשים יסתובבו
עירומים למחצה ,כנ'ל לגבי
הקמת הסימנטק ואף הקמת סניף מקדונלד'ס ,אך לא עלה בידם לעצור זאת.
ואם הצועדים היו מנסים להיכנס למקומות קדושים כן הייתה היתגרות מצידם
אך כשמדובר במדרחוב או בגן עירוני הטענה הזאת מופרכת מהיסוד,אי אפשר
לטעון שכל ירושלים קדושה,ירושלים היא עיר סימבולית לאחווה,לסובלנות,
לפלורליזם,לשוויון,לצדק חברתי,רב גוניות של החברה בשלל גווניה
ירושלים היא עיר הבירה שלנו,היא עיר שעולים אליה כל מי שמבקש מזור למצקותיו
ואוזן קשבת לצרכיו הפוליטיים והחברתיים.ובירושלים נימצאים שניים
מהמוסדות הדמוקרטיים החשובים ביותר האחראים על הלך הרוח מבחינה
חברתית פוליטית:כנסת ישראל,ובית משפט העליון.שניים מהמוסדות שדרכם תצלח ידם להשיג שוויון זכויות.
קדושתה של ירושלים גם לדידם של אלה המאמינים
שיש קדושה באבנים ועצים -משתרעת בקושי על כמה דונמים בודדים.כל השאר,
מרוממה ועד תלפיות,ממוסררה ועד קריית משה לא קדוש יותר ולא קדוש פחות
ממעלות תרשיחא למשל או הרצליה פיתוח.לו הייתה ירושלים רק עיר קודש על
כל רחובותיה וסימטאותיה ייתכן והחרדים היו מנהלים אותה ככל העולה על רוחם,
אך מה לעשות שעליהם לקבל את העובדה שירושלים היא בירת מדינת ישראל,
מעוזה הרישמי של הדמוקרטיה הישראלית על חוקיה והזכויות שהיא משיתה
על כלל אזרחיה.

-לגבי נורמלי/לא נורמלי.זהו הטיעון הכי חלש שרק יכול להיות,נורמלי הוא מה
שהחברה קובעת שהוא נורמלי.הנורמות מישתנות מתקופה לתקופה ומחברה לחברה,
נורמה איננה סטאטית ומקובעת באופן קטגורי.
להבדיל מטאבואים אוניברסלים שנשארים כגון גילוי עריות,(עם שינויים
קלים בהגדרה אך הטאבו הבסיסי נשאר)לגבי הומוסקסואליות הדוגמה הכי טובה
היא יוון העתיקה,יחסים הומוסקסואלים היתה נורמה ברורה ומקובלת
ואף הייתה אידאל לזוגיות (ניתן לקרוא על כך ב ''המישתה''/לאפלטון)ולהיות מאהב של מישהו,
לא פגע בסיכויי הצלחתו המדיניים והצבאיים של האדם המצביא אלקבידיאס, לדוגמא, היה ''הידוע בציבור''
של כמה דמויות מפורסמות,ולא רק שלא הסתירו, אלא אהבת גברים נחשבה, משום מה,לאצילה יותר מאהבת נשים.
ובזמן האימפריה הרומית נהגו זוגות חד-מיניים להינשא הקיסר נירון,לדוגמה,
הירבה להיתחתן עם גברים כנ'ל דיוקליטיאנוס.גם ביפן במאה ה 17 כמדומני,לגברים
בעלי מעמד (מצביאים,אנשי מימשל,פקידים בחלונות הגבוהים)היה פילגש זכר,וזה נחשב לנורמטיבי לחלוטין גם בסין העתיקה גם בקרב חברות ילידיות בצפון אמריקה ואפריקה ישנם עדויות על נשואים חד-מיניים.
אך לעיתים קביעות חברתיות יכולות להיות מחרידות כמו אנטישמיות,מספיק לקרוא את ספריהם של סופרים רוסים משלהי המאה ה 18 כדי להבין עד כמה האנטישמיות השתרשה והייתה לנורמה רווחת מקובלת וברורה,צמד המילים ''יהודון מטונף'' חזרו רבות פעמים בספריהם הם אפילו לא היו אנטישמים גדולים אך הנורמות האנטישמיות חילחלו לתודעתם ואת התוצאות המחידות של האנטישימיות כולנו מכירים.גם שמאליים(איטרי יד ימין)היו קורבנות לנורמות חברתיות,הם נחשבו לסוטים בתרבויות שונות.אצל האסקימוסים ,למשל,שמאליים נחשבו למכשפים ולכן נידו אותם,גם בישראל עד שנות ה 50 ניסו ''לתקן''אותם בדרכים שונות ומשונות
וגרמו להם סבל על לא עוול בכפם,היום מבינים שעל אף שהאדם בעל
דומיננטיות ימנית,ישנם גם שמאליים.
נורמות חברתיות יכולות להוות אסון אם היא נזונה מבורות ונחשלות,לכשלעצמי
לעולם לא אקבל נורמות חברתיות מבלי לבדוק אותן,לחלוטין ולעולם לא,
ראיתי כל כך הרבה נורמות מפגרות שאם מליון זבובים עפים לשם זה לא
אומר שזה שוקולד.חשוב שתבין יש הבדל בין
''לא נורמלי'' ל''לא נורמטיבי'' אפשר לומר שהומוסקסואליות הינה לא נורמטיבית במובן הזה שרוב האכלוסייה אינה כזאת.אך אני יכול לומר שגם צמחונים הם לא נורמטיבים משום שרוב האוכלוסיה אוכלת בשר או כפי שאני יכול לומר שגם דתיים הם אינם נורמטיבים משום שרוב האוכלוסייה הינם חילונים או כפי שאני יכול לומר שאיטרי יד ימין (שמאליים) הם לא נרמטיבים משום שרוב האכלוסייה כותבת ביד ימין לחלופין אני יכול לומר שיהודים הם לא נורמטיבים שכן רוב אוכלוסיית העולם הם לא יהודים.

אני גאה בכך שאני הומו.מה רע בכך שאני גאה במי שאני?אני הומו כי כזו אני.זוהי זהותי.כי לפני עשר שנים לערך הצלחתי לאזור את הכוחות הדרושים כדי להפסיק לברוח מעצמי, למרות כל הקשיים, ולחיות בדרך היחידה שיכולה להיות הדרך שלי. ואני גאה בה. אני גאה באומץ שלי להיות מי שאני, על כך הגאווה שמקוממת קומץ אנשים שלא מבינים את פשר הגאווה.אני גאה בכל הומו שנכנס בלילה לחדרי הצ'טים שליבו מקננת התקווה שהפעם ימצא זוגיות יציבה, אני גאה בכל לסבית שעולה על דראג, בכל טרנסג'נדר שמתעקשת שידברו אליה בנקבה, למרות שהקול עוד קצת גברי.
לא כל כך הצלחתי להין במה בדיוק התקשורת לא בסדר שהרי במהותה התקשרות אמורה להוות פלטפורמה לחופש הביטוי,אתה חי בעידן האינטרנט'' בו כל אחד ראשי לפרסם ברשת את השקפת עולמו כפי שגם אתה עשית.נהיר לי מדוע יקשה עליכם לראות הומוסקסואלים ולסביות, לצד תומכיהם הסטרייטים, צועדים בראש מורם ברחובות עיר הקודש. ידוע לי שנשיקה בפומבי וחיבוק בפרהסיה, ובוודאי בין בני אותו המין, פוגעים ברגשותיכם וסותרים את עיקרי אמונתכם. ובכל זאת, הרשו לי לומר לכם שמאבקכם - לטווח ארוך - אבוד. את הגלגל אין להחזיר ואת עקרונותיה של חברה ליברלית אי אפשר לקפל ולהטמין בארון ההיסטוריה, אלא במחיר פירוקה של החברה הישראלית המודרנית כולה. את המחיר הזה מרבית הישראלים מסרבים לשלם. המאבק נגד הלגיטימיות הציבורית של הומואים ולסביות אבוד, כשם שאבוד המאבק בנשים חשופות-כתף ובגברים גלויי-ראש ובזוגות חבוקים ברחובה של עיר. המאבק נדון לכישלון, כשם שכשלו הניסיונות להטיל צנזורה על ביטויי יצרים ומיניות בתקשורת ובאמנות ובספרות ובקולנוע הישראליים. המאבק חסר תוחלת, כשם שאין תוחלת בניסיון להשתיק או להפחיד או לחנך מחדש את ריבואות בעלי הדעות השונות והמגוונות שנושאים את קולם ברבים. לא ניתן עוד להאחיד ולהטיל משמעת על הזירה הציבורית הישראלית רבת הפנים, וככל שהיא מתבגרת - כך מתרבות פניה. לטעמי, טוב שכך. אבל גם ללא טעמי, זהו כיוון צמיחתן של חברות בעידן המודרני: איש עוד לא הצליח לרדד ציבור פלורליסטי לתוך תבנית אורתודוכסית. מדינות טוטליטריות, שניסו זאת במאה העשרים, כשלו בזו אחר זו לאחר שהקיזו דם רב.
בכל החברות החופשיות בעולם, בפתח המאה העשרים ואחת, הכיר החוק והכיר רוב הציבור ביכולתו של פרט לבטא את מיניותו בגלוי, כמו גם את דעותיו והעדפותיו וטעמו, כל עוד אין הדבר פוגע גופנית בזולת או מסכן בוודאות את שלום הציבור.
אומר לך דבר קשה, ולא אני המצאתי אותו; הוא כתוב על ספר דברי הימים של המחשבה הפוליטית המודרנית: אמנם, אסור לפגוע בגופו של אדם, אבל מותר לפגוע ברגשותיו, ובעצם אין ברירה אלא לפגוע ברגשותיו. אולי זה מקומם, אבל אין חופש ביטוי ללא פגיעה ברגשות הזולת, ואין חירות פרט ללא חופש ביטוי, ואין דמוקרטיה ללא חירות פרט, ואין עדיין חברה מודרנית תקינה שאינה דמוקרטיה. על כן, עד שתימצא נוסחה טובה יותר, לא יושתק קולו ולא ייכבלו ידיו של אדם שדבריו או מעשיו מרגיזים את רעהו.

לרוב הם שוכחים . שוכחים את האמת והמוסר ומשתיתים את חייהם על נצלנות, צביעות,גזל,בטלה ומרמה
שוכחים את ילדיהם בשדה התעופה.
שוכחים שמישהו מפרנס אותם.
שוכחים ללכת לצבא.
שוכחים מה זה להיות יהודים.

מאד משונה שחרדים בברוקלין ומיאמי לא סובלים.
מאד משונה שרק החרדים בארץ סובלים כלכך מהפתיחות והליברליות של כלל הציבור.

אבל למה בראש חוצות, אתה זועק? ברשותכך אציע תשובות: ראשית, עיקרון השוויון. יכול כל אדם לבטא את זהותו המינית ברשות הרבים, בתוך גבולות הנורמה החברתית הכללית. אם לסטרייטים מותר, גם להומואים מותר. מה שתבקשו לאסור על האחרונים, איסרו במטותא גם על הראשונים. נשיקה בין גברים מעוררת בכם בחילה? צר לי על הפגיעה ברגשותיכם. אני, למשל, נתקף קבס כל אימת שהמגיבים למאמרים באתר הזה מחרפים ומגדפים אותי, ואת שכמותי, ואת שאינם כמותי. זה מבחיל, מעליב ודוחה, ובעיניי גם משפיל את כבוד החברה והזירה הציבורית שלנו, אבל זה גם חוקי ולגיטימי ונובע במישרין מעקרונות חופש הביטוי וחירות הפרט והדמוקרטיה. עלבון או שאט נפש הם מחיר סביר, בעיניי, לחיים בחברה פתוחה.

שנית, פשר הגאווה. אמנם ה''גאים'' העבריים הם תרגום של ה''גייז'' הלועזיים, כלומר: תרגום של מצלול ולא של משמעות, אבל יש יסוד לגאוותם. זוהי גאוות הנרדף, גאוות המוקע וגאוות הנלעג. תנו לכל אדם לאהוב ולחשוק כלבבו, ואיש לא יצטרך עוד להתגאות במובן מאליו. או להיפך: שיתגאה כל אוהב ושיתבייש כל שונא, וכך נרבה אהבה בעולם. אומרים שאין מספיק.

ומה יקרה לירושלים עיר קדשנו, ולישראל, מדינה שיהדותה קודמת בעיני רבים לדמוקרטיות שלה? האם יכניסו ההומוסקסואלים ותומכיהם צלם להיכל, או שדווקא יזכירו לירושלים שכל אדם נברא בצלם? אלה ואלה דברי ספר ויקרא, שמצד אחד אומר (מ''ג, כ''ב) ''ואת זכר לא תשכב משבכי אשה, תועבה הוא'', ומצד שני מדגיש הדגש היטב (י''ח, י''ט) ''לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך: אני יהוה''. אלה שתי פניה של היהדות, ולפעמים צריך לבחור. היה פעם מורה הומניסטי גדול, עקיבא שמו, שבחר בקול רם וצלול ב''ואהבת''. כלל גדול בתורה.

אך מה לעשות שבעירום לא ניתן ללכת וזה עפ'י חוק.גם כלפי חילונים גם כלפי דתיים גם כלפי
סטרייטים וגם כלפי הומואים.במצעד הגאווה
ראיתי אומנם רקדנים מפזזים עם מכנסיים קצרים אך עירומים כביום היוולדם לא ראיתי.כפי שגם לשכב עם ילדה הוא בניגוד לחוק מכיוון שלילדה אין שיקול דעת כמו מבוגר .התהליכים הפסיכולוגים והמוחים העוברים על מתבגר שונים מאלו של המבוגר,
ולכן אינו ''סגור על עצמו'',ומכאן הוא קל להשפעה.
בנוסף הם אינם מבינים את השתמעויות מעשיהם(ודאי לא כמו בגיר),
הם לא יודעים תמיד כיצד להגיב במצבים שונים ולכן הם רגישים יותר.
לכן גם החוק הינו חד-משמעי ואוסר זאת,החוק נועד להגן על ילדים
גם אם הם עושים זאת בהסכמה,החוק אינו מתחשב בדעתו של
המתבגר משום שפעולה נמהרת עלולה להיות בעלת השתמעויות מזיקות.אגב הומוסקסואליות קיימת בכל חברה ובכל תקופה כך שאין מדובר בתופעה של חילונים.דברייך מעידים על רמה נחותה של ויכוח ושכנוע.

תהיה מה שאתה מרגיש, אך אל תחשוף את הסטיה בפומבי.

זה שאצלך בראש המעוות המצעד הירושלמי הוא מצעד של ''מתערטלים'', זו בעיה שלך וראוי שתפנה לטיפול פסיכולוגי.
מי שהיה שם יודע שהסטייה האמיתית נמצאת אצל החרדים בבית החשוך ובראש המעוות.

יבוא מישהו ויאמר שהוא לא מדבר על פגיעה בזכויותיהם של היהודים כבני אדם, אבל חשוב שזו דת לא לגיטימית, וישעשו בביתם מה שרוצים, אבל למה צריכים להפגין את אמונותיהם בפרהסיה?

אתה יודע מה, לא נלך רחוק, פה בעזה, או ברמאללה. אז הם יגידו שרק היכן שהחוק הוא ישראלי, נראה אותם מבצעים את התועבה שלהם באום אל פאחם.הם מסוגלים להציק רק ליהודים החרדים שכן מהם המשטרה לא מפחדת וניתן לעשות פרובוקציות בקלות יחסית.

אני משרת במילואים ומשלם מיסים ואלחם על הזכויות שלי בעיר הבירה שלי.

לכאורה, להט''בים שבאים לדבר בשם הסובלנות, הפתיחות והנכונות לקבל את השונה היו צריכים לקבל את האמירה שיש לכבד גם דרך חיים אחרת משלהם, כמו זו הדתית, שרוצה לשמור על מאפייניה שלה מבלי שאחרים יתערבו ויפריעו לה להתנהל כדרכה. מנקודת המבט הזו, אין ספק שעריכת המצעד דווקא בירושלים נראית כמו פרובוקציה זולה.
אבל השאלה שעולה היא האם אנחנו מוכנים לקבל את הרעיון שלקבוצות תרבותיות מסויימות יש את הזכות להסתגר, ובעיקר - לזרוק את כל מי שלא נראה להם החוצה. השאלה היא האם אנחנו חושבים שהפיתרון למתח ביחסי רוב ומיעוט יכול באמת להיות 'זכות היציאה' הליברלית: האם הפיתרון למיעוט הערבי במדינת ישראל, שרוצה לשמור את תרבותו ואת מאפייניה, ביחסיו עם הרוב, שרוצה לשמור את תרבותו היהודית על מאפייניה, יכול להיות זכות היציאה - שפירושו המעשי, עבור הערבים הוא חובת יציאה. כך גם לגבי יהודים בגרמניה הנאצית: האם הפיתרון לבעיית המיעוט הזה יכולה להיות לא השמדה, אלא אמירה: ''הואילו בטובכם ועופו לנו מהעיניים למקום שבו כן רוצים אותכם - נגיד, לארה''ב'' (ונעזוב כרגע את העובדה שארה''ב סגרה את שעריה בפני יהודי אירופה במלחמת העולם). האם הפיתרון עבור המיעוט החרדי בישראל החילונית ברובה יכול להיות: 'יש לכם זכות יציאה. או שתחיו על פי הנורמות והסטנדרטים שלנו - או שתעופו לנו מהעיניים'? כשחושבים על הבעיה בצורה כזו, נדמה לי שהעמדה של 'טוב, תמיד יש להומואים את תל אביב הפתוחה והליברלית - שיצעדו שם' נראית לא משכנעת כל כך: הרעיון של זכות יציאה הופך למעשה להיות חובת יציאה. למעשה, זה בדיוק מה שאמרה דעת הרוב של חשין בסוגיית חוק האזרחות, כדוגמא: ''ערביי ישראל רוצים להתחתן עם פלסטינים? בבקשה, אנחנו לא אומרים להם לא; רק יואילו ויתכבדו ויעופו לנו מהעיניים ויעשו את זה במקום אחר''.

כך גם לגבי הטיעון על אופיו הראוותני של המצעד, על הנוצות הורודות והישבנים המתנועעים על משאיות (מה שמעולם לא היה במצעד בירושלים ולא צפוי להיות גם השנה): השאלה היא האם גבולות הקבלה הדמוקרטית לגיוון ולפלורליזם נעצרת ברגע שאנחנו צריכים להתייצב פנים אל פנים עם השונה. זו בערך הטענה נגד הגאווה הלהט''בית בכלל: 'אין לנו בעיה שתעשו סקס עם מי שאתם רוצים - כל זמן שאנחנו לא צריכים לראות או לדעת את זה'. אבל באותה המידה אנחנו יכולים לטעון את זה כלפי הערבים, למשל: ''אין לנו בעיה שתדברו באיזה שפה שאתם רוצים בבית. אבל כשאתם יוצאים למרחב הציבורי 'שלנו', התכבדו ודברו ב-'שפה של בני אדם', קרי - עברית, שלא נצטרך ממש לראות ולשמוע שאתם שונים''. או כלפי החרדים: ''אין לנו בעיה שתחיו איך שאתם רוצים אצלכם בבית - אבל כשאתם יוצאים לרחוב, הואילו להתאים את עצמכם לנורמה של הלבוש המקובלת אצלנו, ואל תתלבשו כמו פינגווינים. שימו ג'ינס וטי-שירטס, ואת השטריימל תשמרו לחתונות פרטיות''. זה הטיעון הידוע של: ''היה יהודי בביתך ואדם בצאתך'' - כלומר, ברגע שאתה יוצא מן המרחב הפרטי אל הציבורי, תתנער מכל מה שמייחד ומחריג אותך מן הכלל, הרוב, ותתיישר לפי הנורמה שלנו. משם גם בא כל הטיעון על: ''למה ההומואים האלה לא יכולים לעשות סקס בבית? למה להבליט את החריגות שלהם?''. עד כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת עם הטיעון הזה בדבר כוחו של הרוב לכפות על המיעוט את ההתנרמלות, את יישור הקו?

כך גם הטיעון לגבי חופש הביטוי: יש לו ערך לא כדי לשמוע את האנשים שמסכימים ומייצגים את דעת הרוב, אלא דווקא כדי שנוכל לשמוע את השונה, את החריג, את המקומם והמרגיז. קבוצות מיעוט שרוצות להגביל את חופש הביטוי משחקות באש: היום החרדים, הערבים והימין הכתום רוצה להשתיק את ההומואים בטענה שרוב הציבור בירושלים לא רוצה לשמוע או לראות אותם; מחר הנימוק הזה עצמו ישמש כדי להשתיק את מתנגדי ביהמ''ש העליון, את מתנגדי הכיבוש או את מתנגדי ההתכנסות. זו חרב פיפיות לכל קבוצות המיעוט האלה.

אבל כאמור, העיקר הוא ברירה הקלאסית שהליברליזם הקלאסי מעמיד בפנינו: להתנרמל או לממש את זכות היציאה. אני רוצה לטעון שהבחירה הזו היא אילוץ כוחני לבחור בין אובדן העצמי לבין חובת יציאה. לכן אסור להסכים לבחירה הלכאורה ליברלית הזו; לכן העובדה שניתן לערוך את המצעד בתל אביב (קרי - זכות יציאה) והעובדה שהוא לא מוצא חן בעיני רוב הירושלמים (קרי - לא מתיישר לנורמה) הן לא סיבות מספיק טובות כדי לא לערוך את המצעד בירושלים