בשנת 2002 פרסמו ד''ר ג'וזף ניקולוסי וד''ר א. דין בירד סקירה מטה-אנליטית של טיפולים רפראטיביים אינדיבידואליים של הומוסקסואלים[5]. הם בדקו 146 מקרים, מתוכם 79% הצביעו על כך שהתרפיה הרפראטיבית יעילה. הקריטריונים שנקבעו לקביעת יעילותה של תרפיה רפראטיבית כללו דיווח של הנחקרים על משיכתם המינית (אל בני אותו המין ואל בני המין השני), אחוז הפנטזיות על בני אותו המין ועל קיום יחסי מין עם בני אותו המין; קריטריונים נוספים לקביעת יעילות התרפיה עסקו בבדיקת עוררות מינית: שינוי בזקפה ושינוי בדופק כתגובה למצגת של תמונות אירוטיות.

ב-1998 פורסם מאמר של ד''ר וורן ת'רוקמורטון - ''סקירת ספרות ואתיקה של נסיונות לשנות נטייה מינית''. הייתה זאת סקירה של נסיונות מוצלחים לשינוי דפוסי עוררות מינית מהומוסקסואליות להטרוסקסואליות מהיבטים פסיכואנליטיים, קוגניטיביים, קבוצתיים ודתיים. ד''ר ת'רוקמורטון הסיק ש''הנסיונות לסייע לאנשים בעלי אוריינטציה הומוסקסואלית שמבקשים לשנות את דפוסי העוררות המינית שלהם היו יעילות, נעשו באופן אתי ויש לאפשר אותן למטופלים המבקשים אותם''. המחקר הראה שאנשים בעלי נטייה הומוסקסואלים יכולים להשתנות באמצעות מגוון של גישות טיפוליות.


העובדה שזה לא פוליטיקלי קורקט לומר את זה, לא שוללת את הנכונות של זה.