ולאחר סיום לימודיהם הם יעסקו בנושא זה

הגב לתגובה זו

''אז אולי האסון הזה לא קרה באותם נסיבות שהתרחש האסון הקודם אבל אנחנו כמו ניבאנו אותו. כי שום מסר גדול לא יצא מן האסון הקודם. אפילו המשפט עוד לא הסתיים. וכשיינתנו גזרי הדין ישכחו כבר מה היה באסון צאלים א'. ואם היה איזשהו מסר מהמקרה הראשון, אם מפקד היה יודע שכשהוא מתכנן תרגיל-אש ולא סוגר אותו מכל הקצוות וקורה אסון – הוא יאכל אותה בגדול – אולי האסון שקרה עכשיו לא היה קורה. זה המסר שצריכה להעביר מערכת המשפט הצבאית''.

בינה, אחותו של רס''ר רמי כץ זיכרונו לברכה שנהרג באסון צאלים הראשון.

הגב לתגובה זו

''אני כואבת את מריחת חקירת האסון הזה כי היא תביא לעוד מקרי מוות מיותרים. באיזשהו מקום האמנתי, שיתייחסו לאסון הזה ברצינות. הזעזוע הרי היה אדיר. חצי ממשלה ישבה פה בבית. בכירים מהצבא. הושמעו התבטאויות חמורות, וחברי כנסת זעקו, שאסוּר שאסון כזה יחזור. היום, לאחר כל אסון נוסף, אני שומעת בדיוק אותן התבטאויות והבטחות. המסקנות החפוזות של הוועדה, ההדחות, עיסקות הטיעון – כל אלה יצרו בציבור את התחוּשה, שאסון צאלים ארע בשל טעות-אנוש, לא מוּצְתָה אחריות, לא הופקו לקחים אמיתיים איך להתמודד עם רשלנות פושעת ועם זילזול בחיי אדם''.

איילה, רעייתו של רס''ר רמי כץ זכרונו לברכה אשר נהרג באסון צאלים הראשון.

הגב לתגובה זו

השיר מוקדש לפורום ההורים השכולים של מלחמת לבנון השניה ולהורי חיילינו אשר לחמו, נפצעו, חרפו, והקריבו נפשם במלחמה ההרסנית, הרשלנית, השלומיאלית בלבנון. כן מוקדש השיר לשרה ספיר תבל''א, אמה של מעיין ספיר זכרונה לברכה, לכרמלה מנור, אמו של טייס חיל האוויר סרן אורי מנור אשר אמרה: ''שאלו אותי לא פעם: מָה זֶה יִתֵּן לך, המלחמה הזאת'' ? לי, זה כבר לא יִתֵּן דבר. אבל לרבים מאיתנו יש עוד ילדים המשרתים בשלב כזה או אחר בצבא ואם הצבא לא לומד מטעויות, לא מפיק לקחים ובחיל האוויר לא מסוגלים להודות באחריות – לאן נגיע ?'' ....לעודד רענן: ''....כשאני מספר לאנשים שברצוני לחזור לפורטסמות, לנמל היציאה, וכשאני מנסה לברר שמות, תאריכים ואנשים, שהיו קשורים לאירוע, אני מקבל ''למה לך?'' כתשובה. ''עזוב את זה, מה יצא לך מִזֶה...?''. כן מוקדש השיר לכל שאר האבות והאמהות, אשר בחלומם הגרוע ביותר, לא תיארו לעצמם ולא היו מאמינים כי במדינתנו, מדינה בה גדלנו והתחנכנו ובצבאנו היקר לנו כל-כך, מסוגלים יהיו להוליך אותנו שולל, להתיש אותנו עד-כדי כך, לכזב ולשקר בריות בגבהות לב שכזו ובעַזוּת מצ''ח נחושה. ''כשקיבלנו את תיק החקירה, הרגשנו עלבון נורא ! שמתייחסים אלינו כמו אל ילד מפגר. זאת היתה התחושה. איך אפשר לכתוב תיק חקירה כזה ולחשוב שאנחנו נקבל את הדברים...? רמת החקירה. השפה שבה זה נכתב. השאלות שנשאלו ובעיקר אלו שלא נשאלו. התשובות שהתקבלו וכיצד הִסְתַפְּקוּ בהם. זִלְזוּל. פָּשוּט זִלְזוּל מוחְלָט ! חוֹשְבִים שֶאָנוּ מְטוּמְטָמִים ! הרי גמרנו פה בית ספר. שרתנו בצבא. פשוט עלבון לאינטיליגנציה'' בינה, אחותו של רס''ר רמי כץ אשר נהרג באסון צאלים הראשון.

כָּחוּש-רָזֶה

''לכן כה אמר ה' אלוקים אליהם, הנני-אני, ושפטתי בין-שֶה בִרְיָה ובין שֶה רָזָה'' יחזקאל, ל''ד, כ'

הם פונים ברחוב אליך ושואלים: ''מה יצא לך מִזֶה...?''
הופכים אותך, בלית ברירה, לעוד יותר כָּחוּש. רָזֶה.
דַּל. מוּשְפָּל ועֲרִירִי. חָבוּל. חָבוּט. עָלוּב. נִבְזֶה.
על שֶלְך... כלום תוותר ? ...הרי הנך יַבְחוּש כָּזֶה ?!

אבל אתה יודע, כי בעצם, לא נותרה לך בְּרֵירָה
לחילופין, המציאות, פִּי שבעתיים חֲמוּרָה !
כל כולך, הנך בינתיים, חַבּוּרָה אחת גְדוֹלָה
חשרת עבים, בכל דקה, לבוא שֵנִית הֵן עֲלוּלָה !

הם פוגשים אותך, על אֵם הדרך, בשאלתם:
''הגד-נא... מה יצא לך מִזֶה... ?''
אינך נוכח, כי זה זמן רב, מחוּלְשָה אתה מְזֵה ?
עזוב את זה... ! תשכח מכך ! מי אתה ? נָבִיא ?! חוֹזֶה ?
המציאות חֲזָקָה מִמְך ! דוֹן קִישוֹט הִנְך ?! הוֹזֶה ?

מסביבך, כולם דוברים, אך אין אחד שפיו פוֹצֶה !
מצפצפים ...על מי ? ...על מה ? - מכנה משותף אחד בלבד אותם חוֹצֶה
קו תָּחוּם-בָּרוּר, בֵּינְך-בֵּינָם, שרק אמת אחת רוֹצֶה :
שאף אחד, מן העולם, שוב לחִינָם ושווא יצא !

נִרְגָשִים, נִיגְשִים בשְבִיל אליך ושואלים: ''אֱמוֹר-נָא, מה יֵצֵא לְך מִזֶה?''
הופכים אותך, בשאלתם, לעוד יותר פָּחוּס. רָזֶה.
חֲדַל-אִישִים. עוֹר וגִידִים. דַּך. מָך. יְדוּע חוֹלי. אִיש-מַכְאוֹבוֹת. הַלָזֶה.
נִקְלֶה. כָּחוּש. מוּתָּש. מוּחְלָש. רָצוּץ. קָצוּץ. ּמָעוּך. נִבְזֶה.
על שלך, כְּלוּם תוותר ?
הִנְך נָחוּש, יַתּוּש כָּזֶה !

הגב לתגובה זו

הַשְכוֹל הוּא שַפַּעַת… ?

לֵאָה אוֹמֶרֶת,
שֶאֲנָשִים חוֹשְבִים,
כִּי הַשְכוֹל הוּא שַפַּעַת...
אַך הֵם שֶעָבְרוֹ זאת,
יוֹדְעִים,
כִּי אוֹיֵב בְּרִיאוּת האָדָם הוּא לנֶצַח. מִדַעַת.
במִילוֹן לֹא תִמְצָא הַגְדָרָה מְדוּיֵיקֶת אֲשֶר תַצְלִיחַ לְבַטֵא שְכוֹל
בְּצוּרָה חוֹתֶכֶת. נוֹקֶבֶת. קוֹלַעַת.
מַגְמָה רוֹתַחַת. לוֹחֶכֶת.
פוֹרֶצֶת מראש הַר גַעַש פָּעִיל,
הטָמוּן בְּגַרְעִין אוֹתָה פְּקַעַת.

כִּי מָה שֶעוֹשֶה הַשְכוֹל לַנְשָמָה עוֹשָה לגוּף (אוּלַי?) הצַרַעַת
והֵיעַדְרוּתָה שֶל שִמְחַת-חַיִים, הִנָה, לַבֶטַח,
חִסָּרוֹן עִיקָרִי, בָּרוּר ובּוֹלֵט, בְּלִי כָּל צֵל שֶל סָפֵק - מִגְרַעַת.
אִם פַּעַם רוּחֵנוּ הַיְתָה מְכַסָה מֶרְחַבִים אַדִּירִים...
מֶרְחַקִים כַּבִּירִים מַדְבִּירָה וְגוֹמַעַת...
הַיוֹם רַק בשְנַת נְדוּדִים, בְּלֵילוֹת טְרוּפִים-קְטוּפִים-רְדוּפִים, מְצְטַיֵינֶת הִיא. בְּגוֹדֶש שוֹפַעַת.

שוֹרֵף, דוֹאֵב, צוֹרֵב, כּוֹאֵב הוּא הַשְכוֹל, בהֶגְיוֹנוֹ מוּטַב לֹא לַגַעַת !
גַם דַעֲתּוֹ, מרָצוֹן אוֹ מבְּלִי... בְּרוּחֵנוּ פוּגַעַת... אוֹתָה מְשַגַעַת...
כָּל הִרְהוּר בּוֹ אֶת תָּאֵי זִיכְרוֹנֵנוּ, חוּט מַחְשָבְתנוּ, קוֹרַעַת. שוֹסַעַת. קוֹטַעַת. פּוֹצַעַת. גוֹדַעַת.
שְמָמָה שֶל דְמָמָה. שִבְרוֹן לֵב. אֲדָמָה נֹכְרִיָה. אַכְזָרִיָה. רָעָה ומְרוּשַעַת.

יִש בּוֹ בַּשְכוֹל, לְדַאֲבוֹננוּ הַרַב, סַבְלָנוּת מְעוּרְעֶרֶת, פוֹקַעַת
קוֹצֶר-רוּחַ מַדְהִים הַגוֹרֵם לאָדָם אִי-שֶקֶט מַתְמִיד וְחוֹסֵר-נֶצַח בְּנַחַת.
לִמְצוֹא מְנוּחָה לַנְשָמָה... כְּמוֹ לְחַפֵּש מַחַט בְּעֲרֵמַת שַחַת,
בִּפְרָט כַּאֲשֶר נִזְכָּרִים כִּי מְדוּבָּר בְּרַשְלָנוּת נוֹרָאָה. אֲיוּמָּה וְעִיקֶשֶת.
נִמְנַעַת! פּוֹשַעַת!
מְאוּפְיינֶת עַל יְדֵי ''סְמוֹך עלי!'', אֲדִישוּת תְהוֹמִית מְקוֹמֶמֶת,
תַּרְבּוּת חֶבְרָתִית יְרוּדָה, פְּסוּלָה וקְלוֹקֶלֶת, מְלוּוה בְּחוֹסֶר בָּרוּר שֶל מִשְמַעַת,
וקְצִינִים אֲשֶר בִּמְקוֹם לְהִשְתַּמֵש בְּמוֹחַ ושֵכֵל - בַּחֲרוּ ( לָמָה...? מַדוּעַ...? מִשוּם מָה...? )
לְהַפְעִיל רַק ראש דְלַעַת.

אַך מָה שֶלֵאָה לא אָמְרָה וְהִיא הֵיטֵב זאת יוֹדַעַת...
הוּא שֶכְּשֶהַעַיִּן בוֹכָה וְשוֹטֶפֶת, נוֹטֶפֶת, מוּצֶפֶת, קוֹלַחַת,
הִיא נִזְכֶּרֶת, בְּלֵית כָּל בְּרֵירֶה:
בְּאוֹתָה הֶפְקֵרוּת נוֹרָאָה ! רַשְלָנוּת אֲיוּמָה ! לֹא-מִקְרִית ! תְהוֹמִית ! מְקוֹמֶמֶת ! עִיוֶּורֶת ! עִיקֶשֶת ! קִישַחַת ! נִמְנַעַת ! אֲרוּרָה ופוֹשַעַת !
אֲשֶר בְּשִמְחַת-יַמֵינוּ פּוֹגַעַת.
תוֹחֶלֶת חַיֵּינוּ קוֹטַעַת. שוֹסַעַת. קוֹרַעַת. גוֹדַעַת.

לאה צוריאנו, אמו של גיל צוריאנו זכרונו לברכה, חייל יחידת החילוץ 669 אשר יחד עם חברו אסף רוזנברג זכרונו לברכה נהרג עת כבל החילוץ הפגוּם אשר נשא אותם מתחת למסוק נקרע.

הגב לתגובה זו