אובדן צלם אחריות

לדעת גד ברזילי, העובדה כי רמון מצא זמן להתנשק בין דיונים ערב מלחמה מוכיחה שאינו ראוי להנהיג

פרשת חיים רמון היא רק קצה קרחון פוליטי של בעיה חברתית עמוקה וקשה תופעה מקיפה של שחיתות ציבורית. הדוח לשנת 2006 של Transparency International- הבוחן מדדי שחיתות במרבית המשטרים הפוליטיים בעולם - מלמד כי ישראל היא מדינה מושחתת יותר מרוב הדמוקרטיות בעולם, ומקדימים אותה ברשימת המשטרים הפחות מושחתים כמה מדינות עולם שלישי.

השחיתות הציבורית בישראל מתאפיינת בעיקר במינויים פוליטיים; אי סדרים כספיים; חלוקות תקציבים; מימון מפלגות; אי סדרים ברשויות מקומיות; חלוקת טובות הנאה ועבריינות מינית. עוצמתה של מעורבות המדינה בחברה; תחרות פוליטית קשה; הקשר הגורדי בין צבא-פוליטיקה-עסקים; העדר נורמות ברורות של כיבוד פרוצדורה דמוקרטית; דלות כיבוד של זכויות אדם כמו גם היעדר שקיפות של פוליטיקאים לציבור הרחב, הם מהגורמים המרכזיים לשחיתות הגואה.

קריאה מעמיקה בפסק הדין הקשה בעניינו של חיים רמון מגלה פן נוסף, חשוב ביותר, שמסביר את מקורותיה של השחיתות. פסק הדין קובע כי העבירה המינית בוצעה בטווח הזמן שבין התייעצות ביטחונית בלשכת ראש הממשלה לבין ישיבת הממשלה, שענינה דיון בתגובה האפשרית בעקבות חטיפת והרג החיילים בגבול הצפון.

העובדה כי בעת משבר קשה, בין שתי ישיבות ממשלתיות גורליות, ערב מלחמה עקובה מדם, מפלטרטט שר בישראל עם חיילת צעירה בלשכת ראש הממשלה, היא עובדה מצמררת, מבלי להפחית מחומרת מהמעשה המגונה עצמו. התנהגות כזו של שר בכיר, בעודו מעורב בתהליך קבלת החלטות בעת משבר ביטחוני חמור, בעייתית לא פחות מהחלטת הרמטכ''ל דאז, דן חלוץ, לגלות דאגה לתיק המניות הפרטיות שלו כאשר כבר נראה היה בעליל כי עומדת לפרוץ מלחמה.

העובדה כי בכירי השלטון בישראל איבדו צלם של אחריות בשעות משבר מבעיתה במיוחד, בין אם המדובר בעבירת מין (רמון) או במעשה לא אתי של ממון (חלוץ). כוח פוליטי משחית, ותחושת כוח פוליטי מוחלט משחיתה באופן מוחלט. רק כך ניתן להבהיר את העיוורון המוחלט של אישי ציבור בכירים לשמץ של הפגנת סולידריות ואחריות ציבורית.

הזמנה לפלרטוט

בלהט הוויכוח על מידת אשמתו הפלילית של רמון בביצוע מעשה מגונה נשכחה העובדה כי אפילו אם יזוכה רמון בערכאות ערעור, הרי הוא אינו ראוי למנהיגות. אם לשפוט על פי הכרעת הדין, די בגרסתו של רמון בפני בית המשפט כדי להרשיעו אתית, אפילו אם בסופו של הליך משפטי יימצא זכאי.

בחברה הישראלית הקטנה והדחוסה, עמוסת הלחצים, בה מטשטשים במהירות קווי הגבול בין פוליטיקה, כספים, תקשורת וצבא, קל לפוליטיקאים לצבור תחושות כוח מדומיינות. העובדה שאין בישראל כל יסודות של שיטת בחירות איזוריות משחררת פוליטיקאים מהצורך להפגין אחריות אישית כלפי בוחריהם.

ההתחככות המתמדת עם הצבא, התקשורת ועולם הכספים, מעניקה לפוליטיקאים תחושת עוצמה, חסינות וחוסר פגיעות. לא מעטים בקרב האליטות הפוליטיות בישראל שרויים בתחושות של שכרון גבהים וחיסיון מפני בקרה ציבורית אפקטיבית.

באווירה כזו של עוצמה מדומיינת עלולים גברים לפרש ביטויי חיבה או שיחה קלה עם נשים כהסכמה לביצוע אקטים מיניים. בעולם הכוח הפוליטי, שנשלט בעיקר על ידי גברים, עלולה נשיות להתפרש בטעות כהזמנה לפלטרוט, ומכאן ועד לביצוע עבירות מין נגד נשים במוקדי כוח פוליטיים-גבריים, הדרך פעמים קצרה ביותר.

פרופ' ברזילי הוא מומחה בינלאומי למשפט ופוליטיקה, המתמחה בחקר של משטרים פוליטיים. מכהן כפרופסור מן המניין באוניברסיטת וושינגטון, ארה''ב

מְדִינָה מִקְרִית
שִקְרִית ... אַך עִבְרִית !
אַקְרָאִית, עֲמָמִית, אֲרָעִית,
מְדִינָה לְמַרְאִית.

מְדִינָה עִיזִית,
נִבְזִית, לוֹעֲזִית,
אֲחוּזַת תְּזָזִית,
יְלָדֶיה, אֲבָנֶיה, גָּזִית.

עַם מְנוּוָן,
מעֲרָכָיו מְרוּקָן
אָדִיש, רָדוּם, שַאֲנָן,
רְדוּף קוֹרְבָּן וחוּרְבָּן.

חֶבְרָה אֲרוּרָה
מְעוּרְעָרָה, רְעוּעָה,
רָעָה וגְרוּעָה
עֲמוֹרָה וגְמוּרָה.

מְדִינָה הבְּנוּיָה על כַּרְעֵי תַּרְנְגוֹלֶת
עַם השָרוּי (לנֶצַח?) בְּתוֹכְכֵי מְעַרְבּוֹלֶת -
מֶמְשָלָה בְּלִי תּוֹרָה... בְּלִי קֶמָח... בְּלִי סוֹלֶת...
סָפֵק, אִם לִבְסוֹף, תִּיוָותֵּר בְּקוֹשִי גוּלְגוֹלֶת.

נ. ב.

לא רק הממשלה הנוכחית. גם הממשלה הבאה.

עיין ערך שאול (''האזרחים הם טרוריסטים'') מופז, אהוד (''למדתי מטעויות'') ברק, ועוד.

מָה אָתֶּם רוֹצִים ? מָה אָתֶּם חָפֵצִים מִמַר שֵנְדָר ?
בְּסַך הַכָּל בַּמַעֲרֶכֶת בּוֹרֶג קָטָן, פְּרַקְלִיט מְדִינָה, מְתָוֶוך, חַיִץ, קִיר, בַּלְדָר.
עוד נִיחוֹח, עוד חוֹח, בִּשְדֵה-קוֹצִים, שְדה צָבָּר
קוֹץ (לא רַק פּוֹץ) אֲשֶר גָדַל, צָמַח ופָּרַח יַחַד עם קִימְשוֹן, חָרוּל, עַקְרָב ודַרְדַר.
לדַאֲבוֹננוּ, לכְּלוּם, לִמְאוּם, לא נִשְבַּע אֱמוּנִים. אַף שוּם נֶדֶר בחייו לא נָדַר.

מָה אָתֶּם רוֹצִים מִמַר שֵנְדָר ?
בפְּרַקְלִיטוּת לִילִיפוּט בנוֹחִיוּת מִתְגוֹרֵר, שוֹכֵן שָנִים, נָם בָּה ודָר
רַק בְּפּוּרִים תִמְצאוּהוּ מְחוּפָּש לאַחֵר, רַק בְּפּוּרִים, בְּחוֹדֶש אֲדָר
מָה חֲבָל כִּי בתְקוּפָה קָשָה-נוֹרָאָה זוֹ בחיי-מדינתנו, לְהַעֲלִים עַיִן בָחַר
תְקוּפָה בָה בְּפִינוּ נוֹתָר טַעַם כּה מַר, על טוֹבָתֹוֹ הפְּרָטִית, אִינְטרס אִישִי שֶלוֹ, חָשַב וְשָמַר.
יִקְשֶה עלינו מְאד, בְּתוֹם-לֵב לוֹמַר, שהֶגְיוֹנוֹ ושִיקוּל דַעֲתּוֹֹ שֶל מַר שֵנְדָר,
אָכֵן בְּאֱמֶת, אֶל תוֹך לִיבֵּנוּ חָדַר.

מָה כְבָר צִיפִּיתֶם מִמַר שֵנְדָר ? אֲפִילוּ אִם לָכֶם מִמֶנוּ מִזְמַן כְּבָר נִשְבַּר.
מוסְכְּמוֹת מַעֲרֶכֶת מעולם לא הֵעֵז להַזִיז, לא פֵּרֵק, לא סִכֵּן, לא הֶחֱלִיף, לא סָבַר, לא שָבַר.
מַר שֵנְדָר הָיָה, נִשְאָר וְנוֹתָר, איש חִיוֵור, אִיש עִיוֵור, לא-מוּרְגַש, מְיוּתָר, אָפַרְפָּר, כְּמוֹ עַכְבָּר.
בְּקִרְבּּנוּ יִיזָכֵר כְּמִי אֲשֶר בעֵת כְּהוּנֶתוֹ לא נִסָה לְשַנוֹת שוּם-כְּלוּם, מְאוּמָה, דָבָר.
כְּצֵל חוֹלֵף-מְחַפֵף-מְזַייף-מְרַחֵף בחיינו (תוֹדָה לאֵל... !) רַק חָלַף גַם עָבַר.
מָה כְבָר צִיפִּיתֶם מִמַר שֵנְדָר ? מְנוּפָּח מחֲשִיבוּת-עַצְמִית, מְכוּפְתָר, מְעוּטָר, מְגוּנְדָר.
אִיש אֲשֶר מבעיותינו כָּלִיל מְנוּכָּר. פַּחְדָן-מוּכָּר. פְּרַקְלִיט מְדִינָה בַּטְלָן-תוֹעֲלְתָן-עֲלוּב-נֶפֶש-שְפָן-כַּר.
אֶת עַצְמוֹ לא הִגְדִיר מְעוֹלָם. במִילוֹן ישראלי איננו מוּגְדָר. אִיש קָר. אִיש זָר. אִיש מוּזָר. אָדָם לא יָקָר.