אכן. דוגמא טובה לכך ניתן היה לראות במוצאי שבת ובתחילת השבוע עם הפיגוע בעיר העתיקה.
היתה תחושה מאוד חזקה שברוב אמצעי התקשורת תוקפים את המאבטחים, מעלים שאלות על וידוא הריגה, מפרסמים תמונות נעימות של המחבל מחייך ומבליטים את תגובת המשפחה לעומת התגובה האנמית של המשטרה.
אפשר היה לראות תגובות מאוד חזקות של כאב נורא ויאוש, אנשים לא מבינים איך אפשר לתקוף את המאבטחים בשאלות של וידוא הריגה כאשר הדבר הנכון נעשה, בעינהם. הכאב הזה הופך לזעם איום ושורף והתגובות נהיות אלימות ככל שהתחושה שעולה מהכתבה היא יותר מתריסה נגד מדינת ישראל/ יהודים/ קודשי וערכי ישראל או צה''ל.
התגובות הבאות מייצגות בדיוק את זה:
''חבל שבפעולה רחבה כזאת נהרגים רק 4-5 , צריך יותר...''
''בושה! רק 3 ?''
''סוף סוף בשורה משמחת לפתוח איתה את הבוקר''
הכתב או העורך אינם מציינים שרוב ההרוגים הם מחבלים, או שתקפו כוחות צה''ל, ושהאישה המבוגרת נהרגה בהתקפה על בנה המחבל או בכלל מה משמעות המבצע, ונותנים תחושה שצה''ל סתם קם בבוקר והורג ערבים.
כך, אנשים שרוצים למחות על כך, וכוח אין, נותר להם רק להתלהם (כפי שגם אני מרבה לעשות) ולשבח אלימות לשמה, במין ביטוי של כעס ואכזבה וחוסר אונים. כלומר- אם המערכת כל כך מתועבת וכוזבת, לא נותר אלא להתפוצץ מרוב כעס ולהשתולל.

אני יודע שכשאני מתלהם ומשבח אלימות זה מתוך חוסר אונים ויאוש אל מול מערכת משומנת ומלוקקת של הכפשת ישראל על ידי ישראלים... בעיקר ישראלים בעלי כוח כמו עיתונאים. אנשים חסרי בושה שמתוך העמדת האינטרס האישי הצר לפני האינטרס הלאומי, כותבים ככל העולה על רוחם בצורה פראית וחסרת אחריות.

הגב לתגובה זו