הגב לתגובה זו

היה צריך להעמיד לדין את החיילת ולא את חיים רמון. אם הייתה כאן הטרדה מינית (וספק אם הייתה, היה כאן פלירטוט לכל היותר), זו היא שהטרידה אותו. אבל כל העובדות לא יעזרו - גבר, על פי הפמיניזמם החדש - הוא אשם בהגדרה.

הגב לתגובה זו

רמון עשה מעשה של קלות דעת, שאלמלא רצו להרחיק אותו מתפקיד שר המשפטים, לא היה מוגש נגדו כתב אישום.
הקריאה בפסק הדין הצביעה על חד צדדיות מדאיגה, ורק בשל הרעש הציבורי, ניתן איזון בחוסר קלון, כדי שרמון יחזור לתפקיד.
לאחר פסק הדין רמון הוא לא אותו רמון. ואין ספק שהאירוע ירדוף אותו.
אין קשר למקרה הפרטי שלך לבין אירוע שבגינו הואשם רמון.
כדאי להוציא את האנרגיות ולהלחם על מקרים קשים אחרים.

הגב לתגובה זו

הגב לתגובה זו

מנשק בפה הוא עבריין מין?
די להתחסדות שלנו. ברור שהיא ''הזמינה'' את האקט.

הגב לתגובה זו

הגב לתגובה זו

הגב לתגובה זו

אתן פסיכיות ברמות.

הגב לתגובה זו

ושמעון פרס היו בעבר ''מאוד מאוד קרובים'' וכולם צחקו, כולל עוזי ברעם.

האם גם קולט עבריינית מין? או אולי הנשיא החדש?

ולמה כולם שתקו/שותקים אם כולם יודעים?

הגב לתגובה זו

אני שמחה שחיים רמון חוזר!!! תתפלאו, ואני אשה! כל גבר נורמלי ושפוי שהיו מפלרטטים איתו היה מגיב כמו חיים רמון ודי כבר לצביעות ! נמאס מכל הצבועים למיניהם (שאין לי ספק שהיו נוהגים בדיוק אותו הדבר) די כבר לרדיפה הלא נורמלית אחרי כל מבט, או נשיקה. מספיק! הגענו לטירוף מוחלט. חזרתו של רמון מצביעה על חזרה לשפיות!
ועכשיו כל שונאות הגברים,הצבועים ויפי הנפש יתעוררו...

הגב לתגובה זו

זו דעתי.

הגב לתגובה זו

הגב לתגובה זו

אדם מפלרטט עם אישה, חושב שהיא מעוניינת בו מנסה לנשקה. היא מתנגדת והוא מפסיק, מתנתק.

אין הפעלת כח, אין אלימות וברגע שאי ההבנה מתבררת לו הוא מפסיק את נסיונותיו.

במקרה באותה תקופה יש אינטרס מסוים של מערכת המשפט להזיז את האדם הזה מתפקידו כדי לקדם מינוי כלשהו לבית המשפט העליון.

לכן הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה והשפוטים רוכבים על גל אלים של שנאת גברים ומרשיעים אותו ב''מעשה מגונה בכפיה''.

טשטשוש הגבולות בין היעדר נימוס לאלימות מינית הוא הבעיה האמיתית. אני היום חושש להכנס למעלית שיש בה רק אישה אחת. אישה במצב רוח לוחמני יכולה להפוך הצצה בלתי רצונית למחשוף שלה להתעללות מינית לקול קריאות העידוד של קהילת הפמיניסטיות.

לאישה מותר לחלוץ שד ולהניק בכל מקום, זה טבעי. אבל גבר שמסתכל או מוטרד מזה הוא סקס מניאק חסר מעצורים, אנס פוטנציאלי או סתם חזיר שוביניסטי חסר זכות קיום.

כשאי הבנה בין שני אנשים הופכת ל''מעשה מגונה בכפיה'', הסכנה האמיתית היא לאותן מוטרדות אמיתיות. המטריד, המנצל, האנס אומר לעצמו, ''כולם עושים את זה, זה בסדר''. זו הבעיה האמיתית.

הגב לתגובה זו

נקדים כאן ונאמר, ביניש מאשרת את דבר קיומו של מכתב התלונה ואת תוכנו. יחד עם זאת, היא מסרבת, בשלב זה, לגלות כיצד פעלה ומה תוצאות בדיקתה. כל שהסכימה למסור, בתגובה לפנייתנו, הוא: ''התלונה שהגיעה לידי נשיאת בית המשפט העליון נבחנה בשים לב, בין היתר, לעיתוי בו הוגשה ולהיותה תלונה אנונימית וכן ניתנה הדעת לתוכן המידע שהובא בה''.

במכתב הפניה אל ביניש נאמר, כי ''לאחר הכרעת הדין בעניין השר לשעבר חיים רמון, אירעו דברים חמורים ביותר, שאי אפשר להחריש ביחס אליהם. מדובר במהלכים בהם היתה מעורבת השופטת חיותה כוחן, ביחד עם עורך דין פרטי בשם X [שמו שמור בידי מערכת Nfc], וביחד עם השר לשעבר בעצמו, בין אם ישירות ובין אם באמצעות חברתו לחיים. אותם מהלכים, הינם לא פחות ולא יותר מאשר שחיתות והטיית משפט''.

על-פי המידע האמור, כבר במהלך המשפט עצמו נכח עורך הדין בחלק מהדיונים, ''בהיותו חבר קרוב מאוד של השופטת כוחן. כשניתנה הכרעת הדין וקמה זעקה ציבורית ביחס לתוכן פסק הדין, נבהלה השופטת כוחן ממעשה ידיה וביקשה למצוא דרך למזער את הנזק, בין היתר על-מנת להבטיח את בחירתה בעתיד לבית המשפט המחוזי. היא נועצה בעורך הדין X, שבשלב ראשון ייעץ לה לשלוח את ילדיה להתראיין, הוא זה שעיצב את התכנים והמסרים שיימסרו הילדים באותם ראיונות''.

לדברי אותו מתלונן, שמסר את המידע, השופטת חיותה כוחן, יחד עם עורך הדין, חיפשו פתרון שיאפשר לשופטת ''לרדת מהעץ'', בלי להיראות כמי שחזרה בה מקביעותיה. ''לשם כך, אף נפגשו השניים בבית קפה וניהלו שיחות טלפוניות. כך נרקם בסופו של דבר המהלך המתואם במסגרתו יופנה השר לשעבר לשרות המבחן. במקביל לשיחות עם השופטת, ניהל עורך הדין X שיחות עם חברתו של השר לשעבר ובהמשך עם השר עצמו, שהתייעץ איתו במספר הזדמנויות''.

נוצר אם כן מצב, הוא מתריע, ''בו פניית השר לשעבר לשרות המבחן היתה בתיאום מלא בין השופטת הדנה בתיק, הנאשם ועורך הדין X''.; ''איני יודע איך יסתיים ההליך'', כתב אותו מתלונן - כאמור, ערב מתן גזר הדין, ''אך נראה שכבר עתה את חייבת להתערב, מאחר ומדובר במהלך מושחת ביותר, שאסור לקבל אותו''.

העולה מהדברים הנ''ל: אם אכן בחנה ביניש את המידע, כפי שהשיבה לשאלות Nfc, הרי שהיה עליה לפנות, לאחר שקיבלה את התלונה, אל השופטת כוחן, זמן קצר לפני מתן גזר הדין, ולברר עימה חשד חמור שכזה, או לחילופין, להפנות נושא זה לידי היועץ המשפטי לממשלה, כדי שייבחן זאת ויחליט האם יש מקום למהלכי בדיקה או חקירה - אם במישור המודיעיני ואם בחקירה גלויה. מבדיקה שערכתי עולה, כי לפחות עד יום 30.04.07 שום גורם חקירה לא פנה אל עורך הדין בשאלות. הדעת נותנת, כי דבר זה אמור להיבדק באופן רציני או להיחקר (ואולי, מי יודע, הנושא כולו כבר מצוי בחקירה ממש בימים אלה. האזנות סתר אפשרויות כבר אמרנו?...).

הגב לתגובה זו

האפשרות שחיים רמון ישוב ויהיה שר מעידה על אובדן מצפון


המורשע הטרי בפלילים, חיים רמון, עדיין לא גמר בדעתו אם יחזור לממשלת ישראל מיד לאחר חג הפסח, ובאילו תנאים. אך עצם העובדה שאפשרות זו בכלל נפתחה בפניו היא עדות להתבהמות מוסרית ולאבדן מצפון ומצפן ערכי בחברה הישראלית.

מקוממת ודוחה במיוחד התנהגות ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שהמעשה המגונה ללא הסכמה שבו הורשע רמון בוצע בקצינה ששירתה במשרדו, ולא רחוק מלשכתו. מותר היה לצפות שכמו המזכיר הצבאי שלו, אלוף גדי שמני, גם אולמרט יראה לנכון לעודד ולחזק את רוחה של קצינה צעירה שהתגייסה לתרום למדינה שירות מסור ללא דופי, אך נפלה קרבן למעשה פלילי ''פוגעני, פולשני ומשפיל'' (כהגדרת בית המשפט), מצד בעל שררה, ואחר כך נחשפה להכפשות זדוניות ושקריות שנועדו להציגה כפלרטטנית, שלא לומר מופקרת. במקום לעודד ולחזק אותה, ראש הממשלה ממשיך להעניק גיבוי חם דווקא לעבריין שפגע בה וביזה אותה, והוא אף מוכן ומזומן, בנפש חפצה, לארח אותו שוב בממשלתו.

החוק היבש אינו אוסר על שובו של רמון לצמרת הפוליטית. אך החוק היבש גם לא אסר בשעתו על יצחק רבין להמשיך ולהנהיג את מפלגת העבודה ואת ממשלת ישראל, לאחר שנתפס בעבירה על תקנות מטבע חוץ. אלא שאז, לפני 30 שנה בדיוק, עוד היו לחברה שלנו, ואפילו לפוליטיקאים שלה, מצפון ומצפן, ולא נזקקנו לסעיף בחוק או לקביעה של בית משפט כדי להבין שמקומו של מורשע טרי בפלילים (אף אם אין בעבירתו קלון) אינו בשורת ההנהגה הראשונה. והחשוב מכל - רבין עצמו הבין זאת ולא העז להיאחז בקרנות ההנהגה בטיעון הפורמלי של היעדר קלון בעבירה שביצע.

גם התקשורת חייבת בחשבון נפש ערכי. עיתונאים שלא היו מוכנים (בצדק) לסבול את מינויה של אסתרינה טרטמן לשרה, אינם משמיעים אפילו הסתייגות רפה ממינוי מיניסטריאלי חדש לרמון. האם מעשה מגונה של בעל שררה בקצינה חמור בעיניהם פחות מהתהדרות כוזבת בתואר אקדמי?

חז''ל הזהירו כי מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים. זו אכן רעה חולה אצלנו לרחם על עבריינים (בעיקר אם הם אנשי ציבור) במקום על קרבנותיהם (בעיקר אם הן נשים). קשה היה להשתחרר לאורך כל השתלשלות פרשת רמון מהתחושה שהעיתונאים (והעיתונאיות), רובם ככולם, מרחמים דווקא על השר ''השובב'' שסרח ולא על הקצינה שאותה ביזה והשפיל.

גם לקראת גזר הדין ולאחריו התמקד השיח התקשורתי במה שעלולה לעולל החלטת בית המשפט לקריירה של הפוליטיקאי, ולא בהשלכותיה על כבוד האשה (בצה''ל ובכלל) והאוטונומיה שלה על גופה. הקצינה ה' אמנם רשאית לשים את הפרשה הכאובה מאחוריה, אך לא כך החיילות והקצינות שמתגייסות ויתגייסו בעקבותיה, הוריהן וכל אדם בעל מצפון החרד לשלומן. השורה התחתונה של פרשת רמון - העונש המינימליסטי (כהגדרת סנגורו) שקיבל מבית המשפט, ובעיקר ההכשר החברתי שקיבל לחדש את הקריירה שלו, ואולי אף לשדרגה - עלולה חלילה להתיר את גופן של חיילות לכל אשמאי בעל שררה.

הכותב הוא הפרשן המשפטי של ''קול ישראל'' ומרצה בכיר באוניברסיטה העברית ובמכללת נתניה

הגב לתגובה זו

96.
לא נוכל לסיים משפט זה בלי התייחסות לתקשורת.

לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו.
תוכן עדויות פורסם באמצעי התקשורת, טרם עדים השמיעו את עדותם וכך התוודענו, במספר מקרים, ל''זיהום'' עדויות.
האיסור שלא לפרסם את עדות המתלוננת הופר ברגל גסה ע''י פרסום מילולי של העימות, שהיווה חלק אינטגרלי של העדות. ראיות מתיק המוצגים, לרבות צילומים, פורסמו ברבים, טרם ביהמ''ש אמר את דברו.

אמצעי התקשורת עשו שימוש נלוז בבדיקות פוליגרף לשלוש עדות ההגנה האחרונות, בנסיון ליצור בציבור את התחושה שהמשפט מתנהל בתקשורת ולא בבית משפט.

תחושתנו היתה שנעשים ניסיונות, לעתים ע''י מסרים מוסווים, לעיתים בבוטות, להטות משפט. ליבנו היה גס בנאמר. לנו השופטים אין אלא את צו מצפוננו והוא הוא בלבד שמנחה אותנו.




97. התופעות החמורות שנתגלו במהלך ניהול משפט זה אינן יכולות להישאר ללא מענה. ראוי שהאחראים על מערכת אכיפת החוק יתנו דעתם לאותן תופעות פסולות וינקטו בצעדים הנדרשים.


ניתנה היום י''ב בשבט, תשס''ז (31 בינואר 2007) במעמד הצדדים.

______________ _________________ _______________
ד. בארי – שופט ח. כוחן - אב''ד ד. שריזלי – שופטת

הגב לתגובה זו

הפניות למקורות מדעיים שכותביהם/ן אינם ידועים כנמנים עם התנועה הפמינסטית אלא פשוט חוקרים אוביקטיביים שבהם מוכח מעל לכל ספק, כיאה למחקר מדעי, הקשר בין לגיטימציה ציבורית לבין מעשיהם של תוקפים מינייים? האם יש הוכחה לטענה של ''לגיטימציה ציבורית=איפשור ההתקפה, במחדל או במישרין''?

גם אם כן וישנן בידיה הכותבת מאמרים כאלו, האם היא תהיה מספיק ישרה כדי להודות שכנגד כל מאמר שכזה ייתכנו גם מאמרים המפריכים אותו?

וכלל לא העלתי את משפטו של רמון עצמו שזכה להדים לאו דווקא מחמיאים ולא בכדי.

הגב לתגובה זו

זה היה פסול מהשניה הראשונה

הגב לתגובה זו

את מנסה להכשיר את השרץ באופן הכי לא ראוי ומקומם - דמגוגיה

אנשים אינם טפשים והחיים הם לא לגו שבו את יכולה לצבוע את השקפות העולם של כולם רק לפי מגדר. שולמית אלוני תמכה ברמון בגלל שהנושא כלל לא היה אמור לעמוד למשפט וכך מרגישים חלק נכבד ביותר מהציבור

אז מה זה אומר שעיקר הציבור הוא בעד התעללות מינית? שזה מה שיוצר את ההכשרה התודעתית?

הרי חצי מהבעיה כאן היא ההגדרה של נשיקה כפויה כעבירת מין מלכתחילה. מדוע שלא נגדיר זאת כתקיפה? בשנייה כל הטיעונים שלך עפים מהחלון. ושכל מי שחושב שנשיקה כפויה גרועה מאגרוף לפרצוף הוא מגוחך בעיני.

הגישה הגורסת כי מטרה סופית טובה מקדשת אמצעים פסולים של מידע כוזב, דיסאינפורמציה בכלל והתלהמות בפרט היא רעה חולה. הגישה אותה את מנסה להנציח שבו צדק נקבע אך ורק ע''י מין האדם (אם היא אישה אז הסולידריות שלי חייבת להיות איתה, לא?)

את מרצה לאקטביזם חברתי ומגדר? אז את אמורה להכיר את המונח ''מיסאנדריה'' ודי לחכימא ברמיזא

הגב לתגובה זו

הגב לתגובה זו

הגב לתגובה זו

הגב לתגובה זו

אין שום קשר בין גילוי עריות לנשיקה של רמון.

פאשיסטית קטנה, כדאי שתתחלי לחשוב קצת.

הספר שלך אינו תיאור של גילוי עריות, אלא ספר פורנוגרפי ותו לא.

הגב לתגובה זו

הגב לתגובה זו