במלחמת יום כיפורים כל משך זמן הבלימה, בגלל היותי בן יחיד הוחלפתי לפני הפריצה;
שמעתי אותם בקשר את מפקדי הגדודים והמחלקות והס'-ים שלהם , את הפקודות החדות : אגף משמאל, פנה לאחור, צור מגע...
והכל על רקע מטח יריות בלתי פוסק..
אבל יותר מכול דבר אחר אני זוכר פעם או פעמיים, ''קודקוד נפגע'' ואז , בלי שתהיה שהות אפילו לעכל ולו במקצת את דבר הבשורה הנוראה הזאת , הייתי שומע את המשנה שלו , שברגע אחד מחליף אותו, ואולי הוא יהיה הבא בתור... 
נראה היה שממש, אבל ממש , החיים שהיו תלויים להם מנגד לא עיניינו אותם.. הסכנה המיידית אשר בה היו נתונים פשוט לא הייתה חלק מהאג'נדה שלהם.. ימים שלמים, ללא שינה , בלחץ הקרב, כשהחברים החיילים עליהם הם מופקדים חלקם נפגעים וחלקם מתים על-ידם..
איזו רוח אחווה מופלאה החזיקה אותם, כוחות נפש שאין לאמוד אותם כלל, הנובעים מאהבה אין סופית לארץ הזאת, ולהבנה הברורה שאם הם לא יעשו את המלאכה ארץ זו לא תהיה לנו יותר..
רק המטרה שהייתה חשובה, לבצע את המשימה ולנצח בקרב מול האוייב...
הגיבורים האילו, שלהם אנחנו חייבים כל כך הרבה...
תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים..
איך כל כך הדרדרנו עם הזמן ?..
הו, אלוהים, האם לא הגיע הזמן שנפקח סוף סוף את העיניים ונבין שמלחמה לנו עם עמלק מדור-דור ?..
האם לא ברור שאם לא נלחם, פשוט נאבד את הזכות על הארץ הזאת ?..
והאם יש מדינה בעולם אשר לא שולחת את בניה למות בשדה הקרב ע''מ להגן על אזרחיה ועל גבולותיה ?..
והכאב הוא נורא, ואף לא אחד מאיתנו אוהב את המלחמה הארורה הזאת, ואיש אינו רוצה שמי מהם ימות , אבל אין לנו ארץ אחרת ..ואין לנו ברירה אחרת