אחרי ששמעתי את ההסבר של הרב זמיר כהן באתר הידברות, ואחרי שידעתי אהבה נכזבת ופרידה מאוד טראומטית משלי, זה לפתע הכה בי, הצורך הזה לחדש את אהבת הנעורים שלנו עם בוראינו, להזכיר לו את לכתינו אחריו במדבר, וגם בכך להזכיר את אבותינו היקרים, וממש סבינו וסבתותינו, לא כל כך רחוק... שבקשו להזכיר לו את אהבתם בדרך חייהם, להראות בכך שאנו מחזרים אחריו גם את אהבתינו להם, מעין ''ד''ש'' להם בשמים. במיוחד הקטע על כך שאנחנו כל הזמן נותנים תירוצים טיפשיים, שעכשיו לא נח, שכבר התקלחתי ואיך ארד עכשיו מהמיטה... אחרי שחוויתי את הכאב של החרטה על כך שלא נעמדתי לגודל הרגע בזמן עם אהבה פרטית שלי, התחברתי כל כך לטקסט הזה... הבנתי שלפני שעשיתי זאת לאהוב לבי, עשיתי זאת לקדוש ברוך הוא שנים... תמיד אמרתי שעכשיו לא נח. לא טוב. יש לי אילוצים, יש לימודים, יש עבודה, יש מעמד חברתי... וכו' וכו'. הטקסט הזה גרם לי להתנער מעפר ולקום ולחזר אחרי בוראי, ולשמח את אבותי.
הגב לתגובה זו