אחד החידושים של היהדות ביחס לדתות אחרות הוא שיש לחיים הדתיים צד מעשי נרחב, או במילים אחרות הלכה. הצד המעשי הזה הוא חלק מן התרבות שנקראת יהדות, שהיא רוחנית במהותה. מה כל כך קשה לקבל כאן? ללכת לכנסיה זה מעשה רוחני השייך לתרבות מסויימת, לעשות מדיטציה זה מעשה רוחני השייך לתרבות אחרת, ולברך זה מעשה רוחני השייך לתרבות היהודית. אין לזה שום קשר למעשים טכניים כמו שטיפת כלים, שכן אנשים לא עושים זאת לצורך השגת תוצאה טכנית כמו בית נקי, אלא כחלק מתודעה אידיאולוגית ואמונית של עולם שהם מאמינים בו.
זה כל כך פשוט, אני לא מבינה מה יש כאן להתווכח.

הגב לתגובה זו

אני מבין את העניין שיש הלכה, הצד המעשי של היהדות אבל, להבדיל ממך אני מבין שעצם המינוח ''מעשי'' הופך את הצד הזה להפך מ''רוחני''. האלמנט האמוני של הדת הוא בוודאי רוחני, אבל ברגע שאנשים חיים לפי סט מסוים של חוקים, לא משנה אם הסיבה היא כי בא להם, כי הם חושבים שזה יעשה אותם יותר בריאים או כי מישהו אמר, זה ההפך מרוחני.
לפעמים, אני בטוח, אנשים מתפללים בכוונה מלאה ובאמת מתכוונים בכל מאודם לתפילה ולברכה ולמצווה, אבל האם זה קורה כל הזמן? האם אין פעמים שבהם אנחנו לא מסתכלים בשעון לראות מתי זה יגמר? האם לא כתוב בבתי כנסת רבים ''אין לדבר בזמן התפילה''? ולמה, אם זה כל-כך רוחני, צריך להקפיד על מספר צעדים לכיוון מסוים ואומרים לי מתי להסתיר את הפנים ומתי לגלות אותם? זה טכני לחלוטין, אין כאן שום רוח. נכון שזה חלק מעולם אמוני, אבל זה חלק טכני בעולם האמוני. אני מקיים מצוות כי אלוהים אמר, לא כי אני מוצא בהן הגיון, לא כי אני אוהב אותן, כי אמרו לי. מבחינתי זה אפילו פחות רוחני מלשטוף את הבית שיהיה נקי. את הבית אני שוטף מיוזמתי. כאן,אני עושה כי אמרו לי, לאו דווקא כי אני רוצה.
זה כל-כך פשוט, אני לא מבין מה יש כאן להתווכח.

הגב לתגובה זו