אכן, אם נשים לב על מה נלחמנו משך השנים ועבור מה שלחו אותנו אל הקרב תתגלה אמת אנושית פשוטה שלא העלינו על דעתנו לבחון ולהתגמש סביבה.
נלחמנו על קרקע ועל אמונה, ''סיבות אמפיריות'' שלשלטון קל לשכנע בנחיצות שבלהילחם עבורן אבל מה שגרם לנו להסכים לפקודה ולהצטרף למאבק היה כבוד ורצון בנקם.
היום מתחיל להתברר שנשארו מעט מאד סיבות אמפיריות אבל הרבה כבוד פגוע נצרב בזכרון הקולקטיבי והאישי.
אם מדינות ערב היו רוצות לכלותנו מספיקה היתה תנועה מאוחדת, צעדה רגלית של מליוני מוסלמים ללא נשק מספיקה היתה למחוק את זהות המדינה בן יום.
המציאות היא שהכל נסוב על כבוד והשפלה. עמישראל לא מבריק בכל הנוגע לצניעות לאומית ובטחון בזכות קיומו עצמו.
אפשר לומר שהשמאלני הקיצוני ביותר והימני הקיצוני ביותר שניהם מחזיקים בעמדותיהם מתוך תחושת ערעור קשה של בטחון עצמי ומנסים להוכיח בדרכם שהם ראויים להתקיים. בין אם בזכות דעותיהם הרדיקליות ש''מגביהות'' אותם ומאפשרות להם לייצג עם מתוסבך ובין אם גישותיהם האלימות שמאפשרות להם ''להגן'' על אותו העם.
המציאות היא שיכולנו להגיע לשלום רחב לפני שנים. יכולנו לעמוד מול הקונפליקט ומדינה אחרי מדינה, מהקל אל הכבד לפתור סכסוכים בדרך של ויתור על כבודנו ושמירה על זכויותינו.
אין לישראל כל צורך בשטחים כבושים ולא באסירים בטחוניים. הגלגל שמתרץ את הצרכים המתמשכים הנ''ל הוא כמו גלגלי האוגרים, כזה שאם רק נפסק מלרוץ לרגע יגלה את טבעו חסר המשמעות.
שלום הוא שלום ומלחמה היא מלחמה.
כשנעשה שלום יהיה זה כשנתחיל לרדוף אותו. מלחמה צריך ''לעשות'' רק כשצריך. לעשות מלחמה אומר להיות מתוכננים וממוקדי מטרה.
כבוד לא שווה חיי אדם.
הגב לתגובה זו