ואני כותב את זה אחרי ימים של הרבה דמעות לנוכח האיום ביותר שקורה, שהורים יכולים לעבור, מוות של בן, התמונות בטלויזיה של סבל כה גדול כאן בישראל ושם בלבנון ובשטחים.
ונכון יצאנו מעזה ולבנון והם ממשיכים וכל זה, גם אני יודע לדקלם את כל מה שמעצבי דעת הקהל שותלים בי בהצלחה מרובה ונכון אנחנו רק רוצים לחיות בשלום עם כולם ולגדל את ילדינו, לפרנסם בכבוד ולמצוא כמה רגעי אושר בחיים. זה הכל בסדר.
קראתי את שכתבת ואז יצאתי לסופר מהר בדקות אחרונות לפני שסוגרים.
תוך שאני נוסע בכביש קטן בלי מכוניות אני רואה אשה שמתחילה לצאת ברוורס מחניה. ציפיתי שהיא תתן לי לעבור ואז תצא, כמתבקש בחוקי התנועה ובחוקי האנושיות. זה לא כביש עמוס וצריך לעזור לה להשתלב, לא היתה אף מכונית נוספת. אבל היא המשיכה ואילצה אותי לעצור ולחכות עד שתעשה רוורס, תיישר את האוטו, ותחל בנסיעה. הערתי לה: היית צריכה לתת לי לעבור קודם. היא: מה זהההה???
אתה בטח מכיר את המנגינה....
''ראיתה שאני רוצה לצאת...''
לא עניתי והמשכתי. הגעתי לסופר ושם בחניה בדרכי למצוא מקום נעמדו אנשים עם עגלה עמוסה באמצע הכביש והחלו לקחת את השקיות לאוטו, ואני חסר המזל נאלץ לחכות ולראות את השואו. צפרתי, הם לא התיחסו, וכשסיימו והתקרבתי נגש אלי איש גדול, מאוד גדול (לא אגיד שמן כמו פיל, בשביל להשאר בסדר) ובמקום להתנצל החל להטיף לי מוסר ובמבטא הידוע אמר סבלנות סבלנות לתוך הרכב שלי. ניסיתי לומר שעם כל הכבוד יכלו לעשות את פריקת הציד גם יותר בצד לא צריך באמצע הכביש אולי אני ממהר, אבל הוא המשיך סבלנות סבלנות בגערה. הוא יכל גם להתנצל על שגזל את זמני אם לא לזוז ברגע שראו אותי מתקרב. אז אנחנו רוצים שעם כזה יחיה בשלום עם עם אחר, יהיה מתחשב, אוהב, מכבד עם אחר, דת אחרת וכו'....
אז אחרי כל ההסברים המלומדים על 100 שנות ציונות והיהודי הנרדף ואנחנו הבסדר וזה הם ששונאים אותנו וכל מה שגדלנו עליו, אני מעז להסתקל במראה ולראות שבעצם כחברה כעם, אנחנו די מגעילים בעצם והגיע הזמן שהעם הזה יתחיל להסתקל על עצמו ויריח את עצמו ויקשיב לעצמו כי זה נראה כמו הולך לאט לאט לאבדון כל העסק פה, וגם אם יהיה שלום עם הערבים, איך יהיה שלום כאן בתוכנו? חיי היום יום קשים, מעצבנים, מרגיזים, אין נימוס, אין כבוד, סף עצבים נמוך, אין מספיק תרבות וזה די גהנום מה שהולך פה.
כותב את זה אדם שנולד וגדל כאן, היה בצבא (חלק מהזמן אפילו ביחד אתך, פעם אחרונה שנפגשנו היתה בתל חי בכוננות ההיא לפני...איך לא מלחמת לבנון....) ולמזלי זכיתי שנים לחיות במקומות אחרים, תרבויות אחרות ועד היום אני מחלק את זמני בין ישראל, והעולם. משהו דפוק כאן מהיסוד למרות שישנם הרבה אנשים יפים וטובים וכל חברי ומשפחתי כאן. אבל כחברה - משהו לא כל כך נעים קורה כאן. חזק ואמץ! תמשיך במלחמת הקודש שאתה עושה, ואולי אחרי ה''אנשים חיים בסרנדות'' היפה שלך הגיע זמן לשיר המשך ''אנשים חיים בסירנות''. שבת שלום ישראל.
הגב לתגובה זו