אין כאב גדול מלאבד חברים בקרב. כלוחם וותיק אני מעיד מהתנסות אישית.
אך, האם הפלוגה ולוחמיה הוכשרו מספיק ונכון? אין בשאלה לזרות מלח על פצעי נפגעי הקרב. אך יש בה לשאול את השאלה האם צהל השקיע מספיק משאבים בהכנת היחידה למלחמה. שמענו בתיקשורת שהנ''נ בהם הלוחמים לא השיבו אש. האם שמרו על מרחק נכון בינהם. האם היו מספיק לוחמים בסיור. באם נכון היה לשלוח שני גיפים ממוגנים.... לסיור? האם הלוחמים היו בתנוחה שאיפשרה להם בכלל להשיב באש?
האם המפקדים עשו טרם קבלת הקו סיור ולמדו את הגיזרה. מדוע רק שני כלי רכב ולא שלושה? כשהשלישי מחפה באיזורים שנוהל הסיור מבקש זאת.
הרבה שאלות, התשובה המתבקשת הנראת לכול, שהסיור ולוחמיו התנהלו באופן שאיננו מקצועי.
אם לא נודה בכך, שהליקויים סידרתיים, לעולם לא נתקן את הליקויים. האם יש ללמוד מהנפגעים הרבים שנפגעו בג'נין כי גם אז וגם אתמול לא היה פיקוד ראוי לפלוגה ואולי לגדוד. מה רמת החיילות האישית של לוחמי הפלוגה בהשוואה ללוחמי החיזבלה. שהם שדאים ולוחמים מאומנים.
השאלה הגדולה והחשובה מכול: מה יש להסיק מרמת המוכנות של הלוחמים ביחידות המילואים האחרות בצהל. האם צהל בכלל מוכן למלחמה הבאה? האם מדובר בעוד פרשה של רשלנות בקרב היחידות הקרביות כמו בהתנהלות הנהלת רכבת ישראל. הרי זה אותו עם ואותו ניהול. אל נשכח כבר הינו בסיפור הזה במלחמת 1973.
הגב לתגובה זו