ייתכן וחיילינו למדו (כך אנכי מקווה) איך וכיצד להיזהר ולהישמר מאש אויב אך הם אינם יכולים, אינם מסוגלים ואינם ערוכים בשום אופן להיזהר, להישמר או לשמור את עצמם ואת חייהם מאש המופנית כלפיהם מכיוון כוחותינו. על כך צריכים מפקדים בכירים ומתכנני תרגילים בצה''ל לתת את הדעת ולמצוא מענה ותשובה הולמת: בשינון, הקפדה ושמירה על כל צדדיו הצפויים וגם הבלתי-צפויים של מבצע או תרגיל. ''אם מפקד היה יודע שכשהוא מתכנן תרגיל-אש ולא סוגר אותו מכל הקצוות וקורה אסון – הוא יאכל אותה בגדול – אולי האסון שקרה עכשיו לא היה קורה'' אמרה אחותו של רס''ר רמי כץ ז''ל שנהרג בצאלים א'. ואילו נעמי אונגר בספרה 'לעצור את הכדור' כתבה: ''מטילים עליהם (על המפקדים) אחריות שהם לא מסוגלים לעמוד בה. איש מהם לא נותן את הדין על הדרך שבה מעבירים פקודות הקובעות חיים ומוות. הם יודעים שבהיותם טובים ונחוצים במערכת, לא יצטרכו לתת את הדין על אסונות. וזה מנוון את הבלמים הטבעיים שלהם. הם עדים לבריחה מאחריות מלמעלה, מהקצונה הגבוהה. זה החינוך המשמעותי ביותר שהם מקבלים'' אין לי, אלא רק להצר על העובדה כי גם בעבור-חלוף שנים כה רבות מאז נאמרו הדברים הללו, הן עדיין תקפים ובעלי משמעות כבדה וקריטית ועדיין קיימת רשלנות נמנעת, בלתי-מובנת, בלתי מתקבלת על הדעת, בלתי-נסבלת ובלתי-מחוייבת-המציאות, הגובה, בלי כל צורך, חיי אדם יקרים.
הגב לתגובה זו