 |
/images/archive/gallery/299/020.jpg קצין אמריקני מכריח גרמנים להסתכל על גופות
צילום: אי.פי  |
|
|
|
|
| 61 שנים אחרי הניצחון על הנאצים, שואת ההומוסקסואלים כמעט שאינה זוכה לאזכור ולעיתים מוכחשת. והעולם, איך לא, שותק |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אירועי יום הזכרון לשואה ולגבורה המצוינים בארץ, יחד עם אירועים נוספים בעולם, מקפידים להזכיר את הקורבנות היהודים של המשטר הרצחני הנאצי. עם זאת, מקומם של קורבנות המשטר ההומוסקסואלים נפקד מאזכרות רבות. למעשה, רציחת ההומואים במהלך המלחמה נראית כעניין פעוט, כאשר במשך שנים אנו עדים לדיסאינפורמציה בדבר מספר
הקורבנות.
חוקרים רבים מאמצים נתונים ישנים על השמדה של אלפי הומוסקסואלים, ויש המגדילים לטעון כי הושמדו כ-15 אלף הומואים במחנות. בפועל, המספרים גבוהים בהרבה, אך הכחשת השואה ההומוסקסואלית נמשכת. מאמר זה מבקש לעשות צדק היסטורי, ולו קטן יחסית, עם אלו ששילמו בחייהם על העדפתם את אהבת הגברים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
סעיף 175
|
|
|
 |
|
|
|
עם הקמת הרייך השני בשנת 1871, אימץ המלך וילהלם את הקוד הפלילי של בוואריה והוציא אל מחוץ לחוק הומוסקסואליות באמצעות סעיף 175. בין הפעילים הראשונים לזכויות הגייז היו קארל היינריך אולריכס, שנפטר בשנת 1895, לאחר שנאסר עליו להוציא פמפלטים והוגלה מארצו. פעיל נוסף היה אדולף ברנד, שהוציא לאור את המגזין הגאה הראשונה, Der Eigene, שיצא לאור עד 1929, ומגזין נוסף בשם "סאפפו וסוקרטס", שיצא לאור בשנת 1891. ברנד, מגנוס הירשפלד ומקס ספור חברו בשנת 1897 על מנת להקים את הוועדה המדעית ההומניטרית. אע"פ שהיו חברים בוועדה רק שבעים אנשים, היא הוציאה לאור 23 ספרים על הומוסקסואליות ואספה כמה אלפי חתימות לביטול סעיף 175.
בברלין, שמנתה 2.5 מיליון בני אדם בשנת 1895, פעלו 40 ברים של גייז. נשפי דראג פורסמו בעיתונות הסטרייטית. בשנת 1905 עצמה היו כ-320 פרסומים על הומוסקסואליות. השלטונות אמנם עצרו בין 200 ל-300 גברים, אך זה לא הפריע להומואים להתארגן.
בשנת 1919 הקים מגנוס הירשפלד את המוסד למדע המין בברלין, אשר על מדפיו היו כ-20 אלף כותרים, וחומרים רבים לייעוץ להומוסקסואלים ולחינוך. ארגונים גאים נוספים נוסדו, לרבות מרכז קהילתי גאה וכן ועדה לתיאום המאמצים לשינוי החוק האוסר על הומוסקסואליות. הירשפלד, יהודי והומו, הותקף על-ידי אנטישמים שהתפארו בעיתונות כי השחיתו את פיו כך ש"לעולם לא יוכל שוב להתנשק עם אחד מ'תלמידיו'". באותה שנה הותקף על-ידי הנאצים, ונותר מדמם על המדרכה כאשר גולגולתו שבורה.
הקרנות הסרט הפרו-גיי הראשון שהירשפלד עמד מאחוריו, "שונה מן האחרים", הופרעו באופן קבוע על-ידי הפשיסטים. באחד מהאירועים הללו, שאירע בווינה בשנת 1923, נפצעו מיריות כמה מהצופים בקהל. המפלגה הנציונל-סוציאליסטית פרסמה את השקפתה הרשמית בנוגע להומוסקסואליות ב-14 במאי 1928 והצהירה: "כל מי שאפילו חושב על אהבה הומוסקסואלית הוא האויב שלנו".
למרות הרדיפות, התנועה לזכויות הגייז הצליחה באופן חלקי במאבקה בשנת 1928, כאשר ועדת הרייכסטאג, ברוב של 15 תומכים ו-13 מתנגדים, החליטה על ביטול הענישה על הומוסקסואליות. אולם המשבר של 1929 ועליית הנאצים לא הביאו למימוש ההחלטה.
ב-6 במאי 1933, סטודנטים שהונהגו על-ידי ה-SA -פלוגות הסער, ה-Sturmabteilung, פשטו על המוסד למדע מיני בברלין והחרימו את ספרייתו. ארבעה ימים לאחר מכן, 12 אלף ספרים ו-35 אלף צילומים הושמדו לצד אלפי יצירות ספרותיות "מנוונות" אחרות, בשרפת ספרים גדולה שנערכה במרכז העיר ברלין. מגנוס הירשפלד, מייסד המוסד וחלוץ במחקר המדעי של מיניות האדם, הרצה בצרפת באותה עת ומעולם לא שב לגרמניה.
חיסול המוסד היה הצעד הראשון שנקטו הנאצים בדרך לחיסול התרבות ההומו-לסבית בגרמניה. המשטרה סגרה ברים ומועדונים כמו "אלדורדו" ואסרה פרסומים כמו הז'ורנל Die Freundschaft ("ידידות"). ההומואים ירדו למחתרת בשעה שהנאצים ביקשו לחסל כל פעילות חברתית הומוסקסואלית בגרמניה. בשנת 1934, הגסטאפו הורה למשטרה לערוך רשימות גברים המעורבים בפעילות הומוסקסואלית – "הרשימות הוורודות", שסימנו הומואים כיעד משטרתי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הימלר, ההומוסקסואלים וחיסולו של רוהם
|
|
|
|
|
|
|
ארנסט רוהם היה מנהיג פלוגות הסער, ומיליציית "החולצות החומות" שלו הורכבה בעיקר מחיילים לא ממושמעים ובני שכונות עוני. חלקם היו הומוסקסואלים. רוהם עצמו לא דאג למוניטין שלו במפלגה הנאצית ונראה בגלוי במקומות בילוי הומוסקסואליים. כך, ב-1925 רוהם הגיש כתב איש כנגד זונה ממין זכר, בן 17, ששדד אותו לאחר שבילה עמו את לילה. היטלר ידע על נטיותיו של רוהם, וכן על שירותים שהעניקו בכירי ה-SA לרוהם, שכללו הבאת צעירים לשם סיפוקו המיני וכן אורגיות שנערכו במינכן.
רוהם היה אדם רב-השפעה במפלגה הנאצית וב-SA היו כמאה אלף חיילים. היטלר הגן על רוהם באומרו: "חייו הפרטיים אינם יכולים להיות מושא לבחינה קפדנית אלא אם הם מתנגשים עם עקרונות בסיסיים של האידיאולוגיה הנציונל-סוציאליסטית".
כאשר מספר החברים ב-SA הוכפל פי חמישה, לכדי חצי מיליון חיילים, היטלר חש מאוים וקבע כי חייו האישיים של רוהם מצויים בקונפליקט עם האידיאולוגיה. בחשאי התארגנה קנוניה להתנקש ברוהם ובחבריו אולם היא נחשפה והאחרון תבע חקירה. היטלר החליט כי הגיעה השעה להסיר את הכפפות וב-30 ביוני 1934 נערך "ליל הסכינים הארוכות". רוהם וחבריו נתפשו במיטותיהם עם בני זוג, כאשר עמיתו הבכיר של רוהם ל-SA, היינס, הוצא להורג בירייה יחד עם בן זוגו. כ-200 בכירי ה-SA הוצאו להורג בברלין ורוהם נלקח לבית מאסר במינכן בהוראת הימלר וגרינג. בפקודתם ניתן לו אקדח וצווה עליו לירות בעצמו. היא סירב באומרו: "הניחו לאדולף שיעשה את המלאכה המלוכלכת הזאת". הוא נורה בו-במקום.
לאחר חיסולו של רוהם, היטלר הורה לטהר את הצבא מהומוסקסואלים. חוק חדש נחקק וביסודו ההוראה לטהר מהחברה הגרמנית הומואים, חולי רוח, אפילפטיים, מכורים לסמים, עיוורים ונכים. עד 1935, כ-56 אלף איש ואישה היו לקורבנות החוק. הומוסקסואלים עברו עיקור. בהמבורג פשטו הנאצים על מקומות בילוי של הומוסקסואלים לקראת האולימפיאדה ותוך לילה אחד כשמונים הומוסקסואלים פונו למחנה ריכוז. הירשפלד, שייסד את הליגה לזכויות האדם, מת בצרפת, ופעילי הארגון נאסרו או הוענשו.
בפיקוחו של הימלר, מחלקה מס' 2 היתה אחראית לשליטה ב"מפלגות וארגונים, ליגות וקבוצות כלכליות לא-חוקיים, ריאקציונרים והכנסייה, 'בונים חופשיים' והומוסקסואליות". עד 1937 טיהר הימלר את ה-SS מהומוסקסואלים בעודו מתאר הומואים כחולים, פחדנים, שקרנים, בוגדים, בלתי-נאמנים ובלתי-אחראיים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אדולף היטלר. צילום ארכיון: איי פי
| /images/archive/gallery/297/755.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
תחילת השמדת ההומוסקסואלים
|
|
|
|
|
|
|
ב-28 ביוני 1935, משרד המשפטים שינה את סעיף 175. השינויים נתנו בסיס משפטי להרחבת רדיפת ההומוסקסואלית. בכירי המשרד הרחיבו את הקטגוריה של "פעילויות פליליות מגונות בין גברים" כך שאפילו כוונה או מחשבה היתה עניין שיכול היה להפליל אדם. באוקטובר 1936, הימלר הקים את המשרד המרכזי של הרייך למאבק בהפלות ובהומוסקסואליות. יוזף מיסינגר, שהוצא להורג בשנת 1947 על פשעיו בפולין הכבושה, עמד בראש המשרד החדש. לרשות המשטרה הועמדו כל האמצעים על מנת למנוע את "השחתתה המוסרית" של גרמניה. הומואים נאסרו ונשלחו למחנות הריכוז במידה שעלה חשד שימשיכו לעסוק ב"פעילויות הומוסקסואליות".
ב-4 לאפריל 1938 הגסטאפו הוציא צו המתיר שליחת הומוסקסואלים למחנות ריכוז. בין השנים 1933 ל-1945, עצרה המשטרה למעלה מ-100 אלף גברים בחשד להומוסקסואליות. מחצית מהם נשפטו בבתי משפט ונאסרו בבתי סוהר רגילים, וכ-5,000 עד 15 אלף מהם נשלחו למחנות הריכוז.
בשנת 1941 הימלר הגדיל לעשות והורה להוציא להורג באופן מיידי כל חבר SS שנמצא אשם בהומוסקסואליות. גבלס בירך על הוראתו של הימלר, וכעבור שנה אימץ משרד המשפטים את עונש המוות על הומוסקסואליות כעונש כללי ומחייב. "ההומוסקסואלים חייב להיעלם לגמרי", אמר ב-1940.
רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ, כתב בזיכרונותיו כי הומוסקסואלים הופרדו מאסירים אחרים על מנת למנוע "התפשטות" ההומוסקסואליות לאסירים ולשומרים. מנהלי המפעל התת-קרקעי לייצור טילים Dora-Mittelbau ומחצבות האבן בפלוסנברג ובבוכנוולד הטילו משימות קשות מנשוא על עצירים הומוסקסואלים שהסתיימו במוות במקרים רבים.
ההישרדות במחנה לבשה צורות רבות. במקרים לא מעטים, מיניותם היתה להם לעזר: חלק מאנשי הקאפו הגנו על אסיר הומוסקסואל שבחרו, לרוב אסיר צעיר, נתנו לו מזון והגנו עליו מפני אסירים אחרים, בתמורה לטובות הנאה מיניות. כאשר התעייפו אנשי הקאפו מהעציר, הם לעיתים קרובות ירו בו למוות ומצאו אחר בטרנספורט החדש שהגיע.
דרך נוספת להישרדות היתה הסכמה לסירוס או לעיקור, מעשה בו ראו בכירים במערכת המשפט הנאצי דרך ל"רפא" סטייה מינית. הסכמה לעיקור היתה מביאה לקיצור תקופת המאסר. מאוחר יותר, שופטים ופקידי SS היו יכולים להורות על סירוס מבלי לקבל את הסכמת האסיר.
בנסותם למצוא תרופה ל"מחלה" הורחבו תוכניות הנאצים לניסויים רפואיים באסירים הומוסקסואלים ששהו במחנות הריכוז. ניסויים אלו הסבו לאסירים חולי, גרמו להשחתת גופם והביאו למותם הטראגי.
ד"ר ל. ד. קלאסן וון נאודג (Neudegg), ניצול מחנה זקסנהאוזן, סיפר כי בערב ה-20 ביוני, 1942, הוא שמע לפתע קריאה הקוראת לכל אלו העונדים הטלאי הוורוד לעמוד ב"הקשב". "מפקד הקבוצה שלנו נבח: 'שלוש מאות סוטים פליליים, הציגו עצמכם כנוכחים!'. נרשמנו ואז נגלה לנו כי בהתאם לצו מה-SS, הקטגוריה שלנו צריכה להיות מבודדת לכדי קבוצה עם עונשים חזקים יותר, וכי נועבר כיחידה בבוקר הבא... התחלחלנו, משום שחרדנו מול מטחנת המוות האנושית... הוכרחנו לפסוע מעל עשרים גופות, כאשר על אחרים מקרבנו הושפרץ דם". נאודג מספר כי כאשר הגיעו למפעל Klinker הם היו כ-300 איש. "השתמשו בשוטים בתכיפות בכל בוקר, כאשר הוכרחנו לרדת לבורות חיטוי תחת הצופרים השורקים של המחנה. 'רק חמישים נותרו בחיים', לחש הגבר שעמד לידי".
ההומואים דורגו בדרגה 3 במחנות השונים: דכאו, פולסבוטל, גרוסרוסן, ליכטנבורג, מאטהאוזן, ראבנסברוק וזוננבורג. הם קיבלו פחות מזון, עבדו קשה יותר, זכו לפיקוח חמור ולא הורשו לקבל טיפול רפואי. רבים חלו וגססו או הוצאו להורג באמצעות זריקות עם מנות גדולות של מורפיום.
ניצול המחנות הללו סיפר על הגעתו של אסיר הומוסקסואל חדש למחנה, גבר צעיר ובריא: "כשהוא הגיע, תפשו אותו ולעגו ולו, אז הכו אותו ובעטו בו, ולבסוף ירקו עליו. הוא סבל לבד ובשקט. הם שמו אותו תחת מקלחת קרה. זה היה ערב חורפי קר, והוא עמד מחוץ לקסרקטינים, לאורך אותו לילה ארוך וקר".
"כשעלה הבוקר, נשימתו הפכה לכבדה. הוא הוכה שוב ובעטו בו. אז הוא נקשר לעמוד והוצב תחת מנורה עד שהחל להזיע, ושוב הושם תחת מקלחת קרה, וכך הלאה. הוא מת לקראת הערב. דלקת ריאות הוצגה כסיבה למותו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אמיתות, מיתוסים ושכחה
|
|
|
|
|
|
|
פירוט מלא של היחס להומואים במחנות נמצא בספרו האוטוביוגרפי של רודולף הס, "רודולף הס - קומנדנט אושוויץ" (יצא לאור באנגלית בשנת 1958, ותורגם לעברית עשרים שנה מאוחר יותר). בזקסנהאוזן, בראשו עמד הס לפני שפיקד על אושוויץ, היו הומוסקסואלים רבים. העבודה הקשה והמשאות הכבדים הביאו רבים להתמוטטות פיזית. אלו שהתמוטטו לא נראו שוב. הרעיון היה להפוך אותם ל"נורמליים". הס מדווח בספרו על מערכות יחסים במחנות. "אם מישהו מאלו איבד את 'חברו' בגלל מחלה, או אולי מוות, הרי שניתן היה לחזות את הסוף. רבים התאבדו. לבעלי טבע כזה, בנסיבות כאלו, ה'חבר' היה הכל. היו מקרים רבים של 'חברים' שהתאבדו יחדיו", הוא כותב. אולם רבים אחרים סירבו לוותר. הס מעיר על כך בכותבו כי "לעיתים קרובות לא היה קל להכניס אותם לתאי הגזים".
עד היום לא נמצאו סטטיסטיקות בדבר מספר ההומוסקסואלים שמתו במחנות הריכוז וברדיפות הרייך השלישי. עם זאת, ישנם נתונים בנוגע למספר המורשעים תחת סעיף 175: כ-47 אלף בני אדם בין השנים 1933 ל-1943. אין מידע בכל הנוגע לשנתיים האחרונות של המלחמה. למספר זה יש להוסיף כ-56 אלף גברים שנידונו לעיקור.
הס מדבר על הומוסקסואלים "רבים" במחנות דכאו, זקסנהאוזן וראבנסברוק. הערכותיו של הס מעידות כי מספר ההומוסקסואלים היה נמוך ממספר היהודים, אך רב. הנתונים אינם כוללים את אלו שלא עצרו במחנות הריכוז אלא הועברו ישירות להשמדה, או את אלו שניסו לברוח בטרם נרשמו במחנות, ונורו למוות.
הס עצמו פיקח על השמדתם של 2,000,000 יהודים, הומואים, צוענים, קומוניסטים וחיילים רוסים. הוא עצמו יכול היה להביא לרציחתם של כ-15 אלף הומוסקסואלים, המספר הרשמי המצוטט בכל מקום. אולם תיעודים ממחנות הריכוז הושמדו על-ידי הנאצים והתיעוד שנותר בידינו הוא חלקי. הערכות חדשות עוסקות ב-430 אלף הומואים שנרצחו בתקופת טיפולו של היטלר ב"בעיה ההומוסקסואלית". הערכות אלו הן אמנם מוגזמות, ככל הנראה, אך הטענה כי מדובר בכ-10,000 עד 15 אלף בני אדם אינה הולמת, בלשון המעטה, את עובדות ההשמדה כפי שתוארו על-ידי הס ואחרים.
מסמכים ששרדו מראים כי אסירים הומוסקסואלים הושמו בעבודות הקשות ביותר במחנות כמו דכאו וזקסנהאוזן, וכי שיעור התמותה בקרב הומוסקואלים היה גבוה בכ-50 אחוז מזה שהיה בקרב אסירים פוליטיים. מקרב האסירים, ההומוסקסואלים היו הקבוצה המרכזית ש"זכתה" ליטול חלק בטרנספורטים הרבים ביותר לתאי הגזים. רוב מהניצולים כיום אינם מודים בכך שהיו להם עמיתים הומוסקסואלים רבים במחנות. לאחר המלחמה, הומוסקסואלים רבים סירבו לפנות לקבלת פיצויים מגרמניה משום שחששו מכך שסיווגם הפלילי בחוק היה עדיין בתוקף. חלקם אף נשמרו ברשימות "עברייני מין" וחששו לגורלם.
באזכרות ממלכתיות לקורבנות הנאציזם, חלקם של ההומוסקסואלים נפקד במקרים רבים. בארץ, אזכור קורבנות הנאציזם מקרב ההומוסקסואלים איננו נחלת המדינה שקמה על חורבות עם שיותר משישה מיליון מבנותיו ובניו נרצחו.
שואת ההומוסקסואלים עדיין ממתינה להכרה. הנחת הזרים על-ידי נציגי הקהילה הגאה בטקס הנחת הזרים הרשמי ב"יד ושם", הוא צעד אחד בכיוון הנכון.
|
|
|
|
|
|
|  | | גדר במחנה אושוויץ. עיבוד מחשב: איי פי
| /images/archive/gallery/299/159.jpg | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
