דרך ארץ: מסע בעקבות האנשים שמאחורי הגזלנים
בצמתים, בשערי בסיסים, ביערות או במנוסה מהפקחים. אלופי השקשוקה, אדוני הקבב, מלכי הפלאפל, שליטי המלבי. אוהבים את חיילי צה"ל, מתעבים את נציגי הממסד ומתגעגעים לימים שלא ישובו. מדן ועד אילת, מסע לאורך מפת הגזלנים השלמה של ישראל
נראו כאילו צולמו מרכבת מהירה. אבל אבא התגאה שהצליח לחלץ את הספורט מידי החיילים בתור לגזלן. כך שמעתי בפעם הראשונה את המילה. "גזלן". במלעיל .
זה סיפור בן 60 שנה, כשאבי היה אזרח עובד צה"ל בסדנה בקסטינה. כל טבח צבאי חתם אז על בלוני חמצן כדי לצלול לשמן למשות את הביציות. העונג שהשק"ם הציע התמצה בטמפו ארוז בבקבוקים שנראו כמו הברנש של צמיגי מישלן ובמצופים בעטיפות המוכספות.
הטרנזיט המאובק מעבר לגדר הזכיר שיש חיים אחרים בחוץ. עולם של חביתות אפילו עם בצל, של סנדוויצ'ים אפילו עם נקניק, של אורנג'דה איומה כמו הטמפו, אבל לפחות כתומה ולא בצבע מים. במקום שקמיסט שממהר לסגור את חלונו, עמד איש שאיתו היה אפשר לדבר. לשמוע מילים טובות.
המסע אל הגזלנים הוא קודם כל מסע אל שנות החמישים. ישראל הייתה אז קטנה, חלומותיה צנועים ואנשיה מצחיקים יותר. לאיש לא היה אכפת להיות גזלן. היום הם רוצים שתקרא להם "רוכלי דרכים". וזה נשמע פלסטי כמו הסנדוויצ'ים של Yellow. מזנוני תחנות הדלק די העלימו את הגזלנים וזה אומר הרבה עלינו. מעדיפים את החיצוניות על התוכן, את הצלופן המרעיש על הקדרה המבעבעת, את ה"תודה שקנית ב-Yellow" על ה"קח עוד חריף, אחי, שיהיה לך לדרך".
הדרך עדיין של הגזלנים, ולא רק בגלל האוכל. האנשים הכפופים במכוניות המאובקות משמשים מרכז חברתי ארוך כאורך לעיסת שקשוקה. חברויות בזק שנפרמות ברגע, אחווה עד לשחרור ההאנדברייק. לא רק הדרך שלהם. גם הרומנטיקה. שיירת הרוכלים הזכירה את רוכלי המערב הפרוע. ההם שהצליפו בסוסים שגררו קרונות מכוסים יריעות בד. כמותם, גם הם עצמאים, נכון יותר בודדים בשטח. דואגים לחשמל, למים, לגז. מאלתרים את קיומם, כשבתפקיד האינדיאנים המסתערים אוחזים הפקחים. היה משהו מכובד במחויבות שלהם לעבודה. כמותה מצאתי אצל אופי פריז שמזנקים באישון לילה אל לחם חדש.
לך תדע מה הכניס את האנשים האלה לפורד שלוהטת מקיץ ומשמן רותח. כסף? יש כאלה שסוגרים את היום ב-150 שקל. נחת? יש כאלה שהחוק יורד לחייהם. נוחות? הם על הרגליים משש בבוקר עד שש בערב. ואחר כך הם נוהגים כל הדרך הביתה ומצטיידים לבוקר הבא. אז מה? הסיפור הזה נכתב תחת סככות ללא צל. במחברות שהונחו על שולחנות פלסטיק צולעים ועל דלפקים שמנוניים. זה היה מסע בזיגזג עם גיחות אקראי. מסלול של אלף ק"מ, שמחזיר אותך רק עם פיסת אמת. זאת שרצו הגזלנים לחשוף.
"אליהו" הוא הבורדו של המלבי. אנחנו בכניסה למצפה מודיעין, בדוכן שמתפעל יוחאי
(27). רק עובד כאן, אבל הנאמנות שלו למותג טוטאלית. "הלימונדה, המלבי - הכל תוצרת עצמית", הוא מכריז. מלבי בשישה טעמים מגישים כאן: חלבי, שמנת, שרי, פרווה, שוקו וסוטלץ', שהוא בעצם אורז עם חלב. יוחאי בוחר עבורי את השמנת שמשעשעת גרון ניחר ביום לוהט. מתבאס מאלוני הצלם, שלא אוכל "דברים רועדים". שמונה עד שמונה עובד יוחאי, כששעת השיא לפנות ערב. אז מגיחים רוכבי האופניים מהיער. אבל יש גם אחרים. אוטובוסי תיירים וחיילים ממתקן אדם הסמוך. מכוניות מירושלים לתל אביב עוצרות כאן. לא עושות חשבון שייאלצו לחזור שני קילומטרים כדי להתחבר שוב לכיוון הנסיעה.
אליהו עצמו כבר נפטר, "אבל אם אתה רוצה לדעת את כל הסיפור", אומר יוחאי, "לך לבן שלו". אני מוצא את זאב ב"קפה סוזי", אזור התעשייה שילת. כמה שולחנות בחזית והמטבח של המלבי מאחור. המלבי, אני לומד ממנו, התחיל בטורקיה ונחשב לאוכל של עניים. "אורז עם חלב שהיה סוגר לילדים יופי את הבטן". הוא עצמו, יליד איזמיר, גדל על הבטון שייצרה אמו שרה. כשעלו התחיל סבא אברהם למכור עוגיות בשוק של רמלה ואבא אליהו חכמון הצטרף לאל על. תחילה כמנהל מחלקת פחחות מטוסים, אחר כך כדייל, "כי היה איש יפה מאוד וידע שבע שפות". באחד מסיבובי הקיצוצים קוצץ גם אליהו, "ואלוהים שלח אותו עם העגלה המצחיקה שלו לחוף פלמחים".
בהתחלה מכר את המלבי בפחיות שהונחו על קרח בוויטרינה של העגלה. "ראינו שהאנשים התלהבו והתחלנו לעשות כסף". בזכות אבא פתחו גם אחרים. "כולם בכבישים נהיו טורקים. שמעתי שאפילו יש אחד בתאילנד".
למה חוץ מאלוני כל האנשים אוהבים מלבי?
"הוא מתוק, הוא קר, אבל בוא אגיד לך משהו. לא המלבי, הסירופ הוא העיקר. לפעמים אנשים קונים רק את הסירופ".
את סוד הסירופ למד מאמא. היה שואל אותה כמה כפות סוכר והיא הייתה עונה: "לא יודעת, תראה כמה שאני שמה". הוא ראה ורשם במחברת. אחר כך אמא הלכה לעולמה והזיכרון של אבא התחיל להתפורר. "אתה יודע כמה פעמים עשה לי מלבי בלי סוכר?". היו מתווכחים וצועקים ובסוף הולכים למחברת של אמא. כיום הוא לא צריך את המחברת, "אבל שתהיה לצדי כשאתחיל לשכוח".
אפשר לצלם דף?
"אפילו לראות לא אתן לך".
מה יקרה עם המחברת אחרי שלא תהיה פה?
"נדרתי נדר לאמא שרק לילדים שלי אעביר אותה".
זאב מכניס אותי למטבח. "פה זה הבור", הוא לוחש. מקררים לבורקס שהוא קונה ברמלה מגיסו "בורקס באבא", שני מכלים כמו אלה שבהם מגישים תה בצבא. אחד לביצים קשות וסירופ, אחר למלבי. אני רואה בציר מלבי חלבי שמתקרר בטמפרטורת החדר, "כי אמא אמרה שזה עושה אותם פריך למעלה וקטיפה למטה". תמונות ההורים מעל לשתי מערכות כיריים. "אני עובד ושומע את הקול של אמא: 'למה לא שמת את זה?', 'למה שכחת את ההוא?'".
מה הסוד הכי חשוב שמסרה לך אמא?
"אין סודות. בשביל מלבי צריך ברכה משמים, אני רק הצינור".
מתברר שיש. את הסירופ הוא מכין בחצות, רחוק מהעין. בשעות האלה אפילו ליוחאי הנאמן אסור להיכנס. "משתדל לעשות הכל בפשטות, לא אוהב להתבלט". הוא עובד כשדיסק של דלאראס באוויר, "אמא אמרה שעם מוזיקה יוצא יותר טעים".
יוצא טעים?
"אני מבשל כל לילה ולמחרת מוכר הכל".
מה מריץ אותך?
"אוהב להאכיל אנשים. כשאנחנו בחופש באילת, ביום הרביעי כל הגוף מגרד לי ואני אומר לאשתי: 'מאמי, חייב לחזור לעבודה'".
הילדים שלך ימשיכו אותך?
"הבת באוניברסיטה, לומדת מנהל עסקים. הבן לא עושה סימנים של התעניינות. מי יודע, אולי בכלל אמכור".
על מה אתה עובד?
"מלבי דיאט, זה הלהיט הבא".
אשתו של דוד מ"בורקס רנטיס" היא הבת של אליהו נביא המלבי. "אחד הגברים הכי יפים שהכרתי", מודה דוד מתחת למצחיית הקסקט שלו. אבל אליהו לא לקח הכל. גם לבת שלו רינה השאיר. מהתמונה שדוד מעלה בנייד מתברר שהיא באמת יפה. וגם אופה. עושה את הבורקס, את הלימונדה ואת המלבי. בדיוק לפי המחברת של אמא שרה ז"ל. "לא אותה יד, אבל אותו ידע", מתמצת בעלה.
כשפגש את אשתו פגש דוד גם את מלבי אליהו. זה היה בבית חמותו לפני 35 שנה. "הרגשתי מיד שבפה שלי מעדן מלכים". לא שלא אכלו טוב בעיר הולדתו גפסה שבתוניסיה. אבל המלבי של שרה היה עולם אחר. מאז דוד מקפיד לא להיעדר מהשולחן של משפחת אשתו. בן 62. במשך 25 שנה היה נהג מונית, כבר 20 שנה שהוא חונה בצומת רנטיס. מספר שבשנות התשעים היה מתוח. שמונה קילומטרים מכאן נחטף נחשון וקסמן. אבל דוד לא מחזיק נשק ולא מפחד. "אני מדבר את השפה שלהם ואחדים חושבים שאני ירדני".
מולנו מגיח בדואי על סוס לבן. קוראים לו נעים והוא גר בחורשה שמאחורי הקרון. לאבא שלו 26 ילדים מארבע נשים. את אחד מהם, עייאד, שכנע דוד להתגייס. היום הוא גשש בצה"ל. אבל לא רק הבדואים. "מכל הבא ליד עוצרים אצלי", הוא אומר. מברקת, מגבעת כוח, מבית נחמיה, משוהם, מטירת יהודה, ממפעל UMI.
מהפיאט דוקאטו של דוד יוצאת יריעת ניילון כחולה. שמש של 35 מעלות בעשר בבוקר עושה בה שמות. דוד מגיש לימונדה שמצננת את החך שנשרף מחדש מהטמפרטורה של הבורקס. לפני פרידה אנחנו שואלים: "אצל מי המלבי טוב יותר? אצלך או אצל הגיס שלך זאב?". דוד אומר שהוא לא רוצה לדבר על המשפחה, אבל רבים שאלו אותו: "איך זה ששלך טוב יותר?". התשובה לא הותירה ברירה אלא לחזור לזאב ולגבות תגובה. גם הוא אמר שאינו רוצה לדבר על המשפחה. "אבל כשאחותי קמה משולחן ערב שבת שואלים הילדים שלה: 'למה שלך טוב יותר?'".
בפרובנס מומלץ לנסוע בעקבות נהגי המשאיות כדי להגיע למזנוני דרכים. אנחנו נוסעים בעקבות ההרקולס שטס להצניח בפלמחים. "מלבי אליהו" חונה ליד עץ הג'ומס המאובק תמיד. מוצאים על הדלפק את אלי, איש לא במיוחד שמח. אלה ימי בין המצרים, התנועה לחוף דלילה ועצירות הנהגים בהתאם. גם הצנחנים לא מגיעים כמו פעם.
ולמה שיגיעו?
"יש לכם חצי שעה ובלי גזלן", פוסק מדריך צניחה אדום קסקט. ב-18:00, כשלחול צבע דבש, הורים עם דיונות אוכל חוטפים את צנחני דובדבן. צץ קרטון קרטיב אדום, הצידניות נשלפות, "מי רוצה סלט ביצים בפיתה?". פותחים שולחן: קולה, ענבים, רוגלך. הכל נטרף, הכל נשאב. "לא רוצים לקנח במלבי?", שואל איש המלבי. "מה זה מלבי?", שואל אחד.
לאחר 20 שנה הווינקר שוב מאותת בפנייה לתל נוף. בדיוק בסיבוב הוא מחכה לי, כמו בכל שנות המילואים הארוכות. "שקשוקה סניור". הבעלים הוא חיים סניור. חושב שכבר ראה אותי. ואולי הוא סתם איש מנומס שלא רוצה לחרבן את הנוסטלגיה. אני זוכר אותו מצוין. אמנם יותר בטן, אבל אותן פני תינוק, אותה אדיבות עניינית שלא תגלוש ל"מה נשמע בבית". בן 60, יליד לוד שעדיין גר בה כי "אנחנו הלודאים לא עוזבים את הבית".
לאחר שירות ממושך בגולן במלחמת כיפור חיפש מה לעשות. התחיל כמפעיל ציוד כבד באל על, כל היום גרר מטוסים. אלה היו ימי מוטי הוד והשביתות. בסוף כולם פוטרו. פוטר גם הוא. כבר 30 שנה הוא פה. עם האוטובוס וולוו שנת 1972. הרצפה אכולה ובא לו להחליף. קורא לעצמו "מזנונאי דרכים", בשום אופן לא גזלן. טייסים, מפקדי בסיסים, צנחנים - כולם עברו אצלו. עובד עם אשתו תמי. "העוגן שלי". הוא היה מוכן למכור את העסק, היא לא רוצה לשמוע. מתה על צה"ל.
ולמה אתה רוצה לעזוב?
"פעם בבסיס לא היה כלום ואני הייתי מתחיל מהבוקר, היום יש שם בפנים קניון, אז אני מתחיל מהצהריים".
החיילים, כמו שאני זוכר את עצמי, היו אוכלים יותר?
"אני זוכר אתכם קמים רעבים כאלה. אני עצמי הייתי מחסל חצי לחם על הבוקר. אבל החיילים היום מפונקים. לוקח להם זמן עד שמתעוררים. מסטולים כאלה".
סניור עושה גם שניצל, חזה עוף וגריל, "אבל השקשוקה היא ספינת הדגל. שקשוקה מובילה יוצאת לי".
מה מיוחד בה?
"היא בסגנון מסוים שאני המצאתי: הביצים מהלול בקדרון. שקועות בפנים. התבלינים טריים תמיד. אני הראשון שאוכל את השקשוקה שלי. לא טעימה? אני מתחיל מההתחלה".
לא שהיכרותנו רבת השנים עוזרת. סניור לוקח פיסת בגט ציפורית, רזה מדוגמית, בוצע לשניים, טובל בשולי הרוטב המבעבע ומגיש לנו. "מרגיש איך היא מתובלת חזק?". האמת שגלשה ביעף לפני שהספקתי להרגיש. אבל עם הראש עשיתי "כן". "סגנון טריפוליטאי", קרן סניור. "אשתי טריפוליטאית ואני טורקי".
מי מבשל בבית?
"רק היא. כל אחד והמקום שלו".
כשהקדרה רותחת מגיע מפקח המשטרה משה בללי. חבר מתל נוף סיפר לו על הפלא והוא בא להתרשם. סניור מורח בגט בחומוס, מניח עליו את שקשוקתו, "וקח גם צ'יפס, זה הפק"ל שלו".
לאחל לנו שניפגש עוד 20 שנה?
"על העיניים שלי".
אחרי צאלים אנחנו נדבקים לאוטובוס שעליו כתוב "רגעים קטנים של אושר". עוצרים לצדו בכרם שלום. ליד שער גדס"ר בדואי 585. ש"ג מודאג יוצא אלינו. שנישאר ליד הבודקה. אתמול נהרגו פה 20 מחבלים. אנחנו ביום שאחרי ניסיון המחבלים לפרוץ לישראל בנגמ"ש מצרי גנוב. "ירו עלי מאגים ומקלעים ומה לא", אומר נהג האוטובוס, שמכר גם אתמול לחיילים. קוראים לו שלום. לא, הוא לא פחד.
כבר 20 שנה שהוא באש הזאת. עד להתנתקות מכר בכיסופים. פצמ"רים שפשפו את קצה הקוקו הכסוף שלו. יש לו עגיל בצורת מגן דוד באוזן והוא נראה צעיר מ-64 שנותיו. "מי שעובד נראה טוב", הוא חותך, "צריך להיות מבסוט. הבריאות נוצרת מאושר".
אבל החיים האלה לא פוצצו אותו מאושר. בנו נהרג בתאונה בקורס טיס, הוא פונה מימית ועדיין חולם עליה. הוא בנה בית במושב דקל שבחבל שלום, התחיל לגדל עגבניות אך נאלץ להפסיק. "חקלאות זה דבר לא יציב", הוא חולק לקח כואב. האזור היה אז מלא חיילים והוא החליט למכור להם אוכל. ייתכן שבקרבתם חיפש את קרבת בנו המת. בהתחלה התרוצץ עם GMC קטן. כשפרצה האינתיפאדה השנייה הגיעו עוד כוחות, ושלום החליף למרצדס 1980. לא חי מהרוכלות אלא מהפנסיה של צה"ל. בלעדיה לא היה שורד.
הבן שלכם, אם הוא משרת באזור, יוכל למצוא כאן סנדוויצ'ים, שניצלים, המבורגרים, קבב ונקניקיות. שלום חף מכל פוזה של שף ולא מתהדר בבישולי דרכים. "הכל קנוי, אני רק מטגן". לא שזה מפריע לחיילים. ג'אודה, שנכנס הרגע, קונה כל יום בגט עם שניצל ושומר אותו לערב, לצאת הרמדאן. "זה שניצל יותר טוב מאמא", הוא מתלקק. כשהוא בתל אביב, בדרך לבסיס, הוא שומר את עצמו לשניצל של שלום.
זה לא רק השניצל. המרצדס עם המושבים הקרועים היא בית קטן בשממה. שלום מכיר אותם בשמם, יודע כל בעיה. "דיברת עם המג"ד?", הוא שואל אחד, "רק תהיה אופטימי, אחי, הכל יסתדר".
כמה מאות מטרים משלום ממוקמת "תמי מאמי". מרחק אפס מהפרצה שדרכה חדר בט"ר המחבלים. ליד מכוניתה רסיס מהלילה, הבוקר היא מדריכה את תיירי הטרור. הנה הגדר הפרוצה, הנה האספלט שמעך רכבם. דדון, שעובד על גדרות הגבול, ממתין לשניצל. מחווה בידו שהכל חארטה. בטח עבודה של המוסד. מה שמדאיג את תמי עוד יותר. לך תדע מאין זה נופל עליך. "אבל תמי מאמי לא מוותרת כי היא עקשנית באופיה, מטרתה לפנק את החיילים בשעות הכי קשות ואלה השעות הכי קשות", לדבריה.
תמי רגילה לחיות בקו האש. 400 מטר ממנה יש עמדה מצרית "ומספיק כדור מהצלף שיוריד לי את החיוך". כשיש פצמ"ר או קסאם היא רצה למבנה המינהלת שלידה. "ובדיוק אז, בגלל ההתרגשות, הדלת של האוטו לא נפתחת". אבל אין לה ברירה. "כי פרנסה זה פרנסה ואני מאמינה באלוהים". כל בוקר היא מתיישבת מאחורי ההגה של הניסאן קבסטר שלה ודוהרת מהבית במושב ישע אל הגבול. על האוטו שלה פורחים לבבות מצוירים ובינם כתוב: "לחיילים באהבה מתמי מאמי".
האמת שאהבה אותם ממבט ראשון. כבר כשראתה אותם בשדה בלוד עם עלייתה מגאבס שבתוניסיה. ברבות השנים רצתה להיות כמו דודה מרי, ששירתה את החיילים בגדר הטובה. לפני כמה שבועות מרי התקשרה אליה. תמי הייתה בעננים. היא מכירה את החיילים שלה בשמם. "אהלן סמל אכרם, צהריים טובים סגן רביב".
בת 62 תמי מויאל. נשואה פלוס ארבעה פלוס שבעה. אמא קוראז' על גלגלים, סבתא שהיא פקידה פלוגתית. תופרת דרגות לחיילים שמקבלים קידום, מייעצת להם אם להתחתן, שומעת על אבא שפוטר מהעבודה. בשיא הקסאמים שירתה בתה גינת במודיעין בכיסופים. "חשבתי שאת רק אמא שלי, אבל את של כולם", אמרה לה. ב"עופרת יצוקה" באו אליה הוריו של חייל שנפל. רצו לראות מי זאת אותה "תמי מאמי" שעליה היה בנם תמיד אומר: "אל תשלחי לי כלום, אמא,'תמי מאמי' דואגת לכל".
עכשיו היא מושיטה סודה ומיץ אשכוליות ומושיטה שוב. מבשלת לנו חזה עוף בשומשום ומניחה בבגט. פשוט ומעולה. מעורר חדוות אכילה. כשאנחנו הולכים היא צועקת אחרינו: "אלונצ'יק, שייצאו תמונות יפות. שיראו כמה אני מאושרת".
את המשך קורות מרדכי חיימוביץ' ויוסי אלוני בארץ הגזלנים תוכלו לקרוא במוסף סופשבוע של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות