סגולה לאריכות ימים: ביקרנו בפת קואה
מה סוד הקסם שמחזיק את מסעדת פת קואה הסינית כבר 20 שנה בהרצליה פיתוח? בינוניות מזהרת נטולת גאות ושפל
במאמר מוסגר, קל לדמיין איך ידיעה כזו מתורגמת בכמה ממדורי האוכל הנחשבים בארץ לקינה ארסית על מצבו העגום של הענף ועל חוסר המחויבות של העוסקים בו ("אתם מדמיינים רסטורטור פרובנסלי מחליט יום אחד שהוא בכלל מנורמנדי? לא יעלה על הדעת, אכן דורנו דור יתום" וגו'). אלא שבלי להיכנס למשמעויות סוציו-קולינריות עמוקות, אפשר לראות במהלך דוגמה קיצונית לחוסר התועלת שיש בביקורת על מסעדה חדשה.
מעבר לסיפוק סקרנותם של אנשים שחיים את סצנת האוכל המקומית, ביקורת כזו לוקה בסיכוי גבוה להפוך לבלתי רלוונטית תוך כמה שבועות או חודשים, תקופה שבה המקום עדיין מחפש את קולו מבחינה מקצועית ועסקית. מהטעם הזה, דחינו במשך זמן רב את הביקור בפת קואה, המסעדה הסינית בהרצליה פיתוח, המזוהה עם ישראל אהרוני (במסעדה אומרים שהוא עדיין קשור אליה עסקית, ברשת מספרים אחרת). במקום להצטרף לעדר הנוהרים למקום אחרי פתיחתו המתוקשרת בשנות התשעים של המאה הקודמת, חיכינו בסבלנות להתייצבות התפריט. האם 20 שנים הן תקופת המתנה ארוכה מדי? יעיין הקורא וישפוט.
>>> ואיך היה הביקור במסעדת 44?
הגענו לפת קואה בשעת ערב מאוחרת. המסעדה כמעט נחבאת בתוך שדרה של משרדים ומוסכים, ומציגה חזית מעוצבת בהידור מאופק. הקו המכובד הזה נשמר בתוך חלל האכילה הלא גדול, שכולל ריהוט כבד ונוח בצבעי שחור-אפור סולידיים ובעליל לא "סיניים". הצוות האדיב והקורקטי ומוזיקת הרקע הרגועה משלימים אכסניה מוצלחת לארוחות עסקיות ולפגישות רגועות ללא רוח שובבה.
הארוחה מתחילה ברביעיית פתיחים על חשבון הבית: חצילים מאודים בטריאקי, ירקות מוחמצים מתקתקים, כרוב כבוש קלות ופריכיות מבצק קליל ונקבובי. אלה האחרונות מצוינות, בעלות טעם שנספג כנראה מטיגון בשמן שזכה לארח מאכלי ים. שאר הפתיחים דלי טעם בהשוואה למתאבנים המקבילים במסעדות טובות מהז'אנר האסייתי.
המשכנו עם שני מרקים שהיו נחמדים, אבל דומים מדי בטעמם: מרק פירות ים ומרק ג'ינג'ר הותקנו שניהם מציר דליל של עוף וירקות שאירח פרוסות ג'ינג'ר עבות במנה אחת וכמה שרימפס וגופי קלמרי חלוטים באחרת. סועד שאינו צמא במיוחד עלול למאוס בהם אחרי שמיצה את חדוות הדיג בעמקי הקערה. המשכנו לאגרול, סקרנים לבחון את המוצר הסטנדרטי הזה בגרסה שזכתה לתו התקן של ישראל אהרוני. בעוונותינו לא זכינו למצוא הבדלים משמעותיים בין הגליל הפריך שקיבלנו לבין אינספור אגרולים אחרים שאכלנו בארץ. סלט עוף עם ליצ'י היה טוב יותר, אם כי לא מסעיר או יוצא דופן לסוגו, עם פיסות חזה עוף קטנות ועסיסיות, חצאי ליצ'י משומר, נבטים, שברי בוטנים ורצועות דקיקות של גזר ומלפפון ברוטב אסייתי טיפוסי של ליים וג'ינג'ר.
>>> הנה מסעדה ותיקה שדווקא אהבנו
בהמלצת המלצרית הזמנתי חזה אווז ברוטב תפוזים, מנה שלא היתה רעה, אבל בוודאי לא הותירה חותם או תוכניות לחזור אליה בעתיד. הבשר הוגש פרוס ומסודר כמניפה נעימה לעין, אולם לא היה רך כפי שחזה אווז יכול להיות, ולקה בכמה מקומות בסיביות קלה. רוטב התפוזים היה נחמד, מונח שאינו בהכרח מחמאה לאוכל במסעדה. מנת בשר חזיר בנוסח סצ'ואן היתה טעימה יותר, עם בשר רך עטוף ברוטב מוצלח ולא מאוד חריף על בסיס פלפלי צ'ילי, שום וסוכר. לתימהוננו, למרות המחירים הגבוהים של המנות העיקריות, פת קואה מגישה אותן ללא תוספות וגובה 12 שקלים על קערה של אורז לבן סתמי.
מפח הנפש היחיד בארוחה היה הקינוח. גלידת קוקוס מטוגנת בציפוי פריך הגיעה פושרת, כשהציפוי רך וניכר בו שהספיק לראות עולם מאז יצא מהשמן החם. הגלידה עצמה הפתיעה באיכותה הנמוכה, והרושם הכללי היה של מנה שחוממה לקראת ההגשה בניגוד מוחלט לטבעה.
עד לעזיבת המסעדה עסקנו בעיקר בבחינת הסועדים האחרים ובהפרחת ניחושים על סוד אריכות ימיה של מסעדה, שלא הצליחה לרגש או להלהיב אותנו ולו במנה אחת. נראה שמעלתה העיקרית של פת קואה היא יציבותה - יכולתה לספק חוויה עקבית לאורך שנים ארוכות. מכאן אפשר לגזור באופן ישיר את השיטה הבטוחה ליהנות במקום: כל שעליכם לעשות הוא לשבש את מרחב הזמן, כך שתתחילו מהביקור החמישי במסעדה, ותקפידו להזמין את המנות שאליהן התרגלם בביקורים הקודמים, שלמעשה יבואו לאחר מכן.
פת קואה, גלגלי הפלדה 6, הרצליה פיתוח, 09-9547478.
מחירים: מרק ג'ינג'ר: 26 שקלים; מרק פירות ים: 35 שקלים; אגרול: 24 שקלים ; סלט עוף וליצ'י קטן/גדול 29/54 שקלים; פורק סצ'ואן: 79 שקלים; אורז מאודה: 12 שקלים; גלידת קוקוס בציפוי פריך: 35 שקלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
