לחיי העם ההוא: מדריך השמפניה השלם
אם אתם ממש מתלהבים מהסילבסטר או, לחלופין, אוליגרכים, ממתינה לכם פה המלצה לשמפניה מפנקת ב- 3,000 שקל. אם מידת התלהבותכם מהסילבסטר שפויה יותר, התענוג המבעבע יעלה לכם 400 שקל. אם אתם לא שמים על הסילבסטר, וסתם בא לכם להשתכר, תוכלו לעשות זאת ב-25 שקל בלבד. כך תבחרו את השמפניה המתאימה לסילבסטר שלכם
בדרך כלל אני סולד מפדגוגיה בכתבות על אלכוהול. למי יש כוח לשיעור היסטוריה או להרצאה טכנולוגית לפני המשקה שלו. מצד שני, אם אתם מתעתדים לקנות לקראת הסילבסטר בקבוק מבעבע ב-300 שקל ומעלה, שזה המחיר הממוצע, למרבה הצער, של שמפניה ראויה, ראוי שתדעו מה יש לכם בכוס, למה אתם זכאים לצפות, מה כדאי לחפש שם, ולא פחות חשוב - מה ההבדל בין בקבוק כזה ובין מבעבע ב-30 שקל והאם ההבדל מצדיק את ההשקעה.
אפשר לומר כמעט בפה מלא שעולם המבעבעים נחלק בין שמפניה לכל השאר. יש מבעבעים טובים אחרים, אבל לרמות הגבוהות של שמפניות משנים מובחרות לא מגיע שום יין מבעבע שאני מכיר. יש לכך כמה סיבות. ראשית, מה שמכונה "טרואר", המקבילה העברית הטובה ביותר למילה זו היא "בית גידול". השילוב של אדמה, אקלים ומשתנים אחרים גורמים לכך שטעמו של יין יהיה שונה לא רק באזורים גאוגרפיים שונים, אלא אפילו בכרמים סמוכים. הזנים שמהם עשויה השמפניה, בדרך כלל שרדונה, פינו נואר ופינו מונייה, אוהבים את מחוז שמפן (בניגוד לשרדונה, פינו נואר אוהב מעט מאוד מקומות בעולם).
הסיבה השנייה היא השיטה ואורך הרוח שהיא דורשת אחרי שמתסיסים את תירוש הענבים, מערבבים ומבקבקים אותו, ומוסיפים לו "ליקר דה טיראז'", תערובת של סוכר ושמרים שמאפשרת את התסיסה הטבעית בתוך הבקבוק. מרגע זה מתחילה סאגה של טרחה אין קץ. מניחים את הבקבוקים במרתף, עם פקקים זמניים, כשראשם כלפי מטה. במשך זמן ארוך מסובבים את הבקבוקים אחת לזמן מה, כדי שהשמרים ששקעו יצטברו על הבקבוק ויטפסו מעלה.
לבסוף מקפיאים את צוואר הבקבוק ומשחררים את הפקק. הלחץ של הגז בבקבוק דוחף את השמרים החוצה, ואז פוקקים אותו בפקק הידוע, עם תיל המתכת. שמפניה מתיישנת בבקבוק לפחות שנה, וחצי, ואילו שמפניה משנים מובחרות, שזוכה לציון שנת הבציר על התווית, עוברת לפחות שלוש שנים של התבגרות.
הטעמים של שמפניה, כשל כל יין, משתנים מיצרן ליצרן ומושפעים מהרכב הענבים, שנת הבציר, ה"טרואר" ומרכיבים נוספים שקשה לשים עליהם את האצבע. אחד מתווי ההיכר המפורסמים של שמפניה הוא ניחוח השמרים, שיכול להזכיר לחם לבן, ביסקוויט או מאפים אחרים.
שמפניה יכולה להיות פירותית, עם טעמים טרופיים כמו פסיפלורה, טעמי פירות קיץ כמו משמש ואפרסק, ואפילו ניואנסים של פירות יבשים. גוון נחשק מאוד של טעם הוא המינרליות, מעין טעם של גיר, המלווה לעתים במליחות קלה. בשמפניות רוזה ניתן למצוא הרבה פעמים טעמים פירותיים שונים, הרבה מזה הוא עניין של אסוציאציות אישיות.
אבל יש כמה דברים מוחלטים יותר ששמפניה טובה מתאפיינת בה: מיקוד, בהירות וניקיון של טעמים. בניגוד למבעבעים הזולים, הבעבוע של השמפניה אינו אלים, הבועות קטנות ואחידות ומלטפות. שמפניה נעדרת בדרך כלל את המרירות האופיינית ליינות מוגזים נחותים, והטעם שלה נותר על הלשון זמן רב אחרי הלגימה.
אין בכך כדי לומר שהדרך היחידה להעביר את הסילבסטר בנעימים היא לנפץ את חזרזיר החרסינה שלכם ולהביא את כל תוכנו לחנות היין. יש גם מבעבעים זולים יותר וראויים מאוד, וכמה מהטובים שבהם אפילו מיוצרים כאן. אם מעולם לא שתיתם קאווה, אתם בגדר חריגים, שכן יותר ממיליון בקבוקים של התוסס הספרדי הזה נמכרים בארץ מדי שנה.
יקבי כרמל הוציאו כבר לפני חודשיים את שני יינות ה"יאנג סלקטד" שלהם. הם נחטפים מהמדפים במהירות אדירה ויכולים להיות פתרון נהדר למי שרוצה להשקיע מינימום ביין מסיבות. היתרון של יקב ענק כמו "כרמל" הוא הנגישות הגדולה שלו לענבים מאיכות מצוינת. התוצאה היא שהחומר הבסיסי שמהם עשויים המוסקטו והקריניאנו 2011 הוא משובח, ואף אם לא מדובר ביינות מורכבים ומרשימים, הם בהחלט לא מביישים, ומהווים תמורה ראויה למחיר.
ב-25 עד 28 שקל תקבלו יין מבעבע קל וניחוחי, מתקתק (לטעמי קצת יותר מהנחוץ, אבל אחרים יראו בזה יתרון) וקל מבחינת אחוזי אלכוהול (כחמישה אחוז). עוד מיקבי כרמל:
ברוט "פרייבט קולקשן" (1). קצת יותר יקר וקצת יותר רציני, חמצמץ ומעורר, בטעמי לימון וליים, תפוח ומעט לחם לבן. הסיומת שלו קצת מרירה, אבל בסך הכול הוא נעים ומצוין לאוכל. המחיר המומלץ: 59 שקל.
מיקבי תבור מגיע אלינו ה-562 האדום והלבן (2). שניהם מבעבעים חביבים מאוד, ומהווים יופי של תמורה למחיר - 53 שקל. אני מעדיף, באופן אישי, את הלבן, שהוא קצת יותר ממוקד. שניהם לא מחייבים התעמקות אבל מרעננים ומשמחים.
הכוכב הישראלי ברמת המחיר הסבירה הוא ללא ספק ה"גמלא ברוט" (3). אם הייתי צריך להמליץ על יין אחד בקטגוריה שמתחת למאה שקל - זה היה היין. הוא עשוי ללא רבב בשיטה המסורתית, ומאופיין בבועות נעימות ומלטפות, בניחוח פירותי ושמרי קל, בחמיצות נדיבה ומעוררת, ובטעמי אשכולית ולימון, וקצת אפרסק. יין מאוזן עם סיומת נעימה. פשוט נהדר.
גם ה"ברוט בלאן דה בלאן" (5) של "דומיין סן מישל" האמריקאי הוא מבעבע מפתיע, עם ניחוח תפוחי-עשבוני וקצת גוון טרופי, כיאה לשרדונה שממנו הוא עשוי. גם כאן, מדובר בתמורה טובה ל-70 שקל.
אתנחתא קלה, לפני השמפניה.
האפריטיף האלגנטי "קיר רויאל" דורש יין תוסס ונגיעה של ליקר קסיס. הסירופ הכהה והמקסים הזה עשוי מדומדמניות שחורות, משדרג מבעבעים הזקוקים לשדרוג, מחליק טעמים בלתי רצויים ומוסיף פירותיות ומתקתקות. לא הייתי מוסיף אותו לשמפניות מובחרות, אבל שווה מאוד להחזיק בקבוק כזה בבית, לטובת שפע קוקטיילים שקצרה היריעה מלפרט כאן. ליקר קסיס מצוין שמיובא לאחרונה הוא ה"סופר קסיס" של ודרן (6) שמייצרים מגוון רחב של סירופים מעולים לקוקטיילים. הליקר הבסיסי שלהם, "קרם דה קסיס" עולה 67 שקל, ואילו ה"סופר קסיס" המשובח - 95 שקל.
ולדבר האמיתי: שמפניה "רודרר" NV (נון וינטג') (7): אחד מבתי השמפניה האמינים והטובים בעולם, כמעט בלי נפילות. השמפניה הבסיסית שלהם היא הימור בטוח, וטובה מהרבה שמפניות ברמת המחיר שלה. היא עדינה, מעוררת חיך, עם שילוב של לימון, שקדים ואגוזים קלויים, אגס בשל ותבלינים. הבעבוע שלה נמרץ אבל לא אגרסיבי, ובכלל, היא תענוג אמיתי. המחיר: 259 שקל לקראת הסילבסטר. יקר, אבל שווה, ואולי, מבין השמפניות, מדובר באיזון הסביר ביותר בין מחיר לתמורה.
וו קליקו ברוט רוזה (8): שמפניה אגדית של המותג המפורסם ביותר של האזור - וו קליקו, האלמנה המפורסמת ואולי ממציאת הז'אנר. הברוט רוזה היא שמפניה נקייה וממוקדת, מלטפת ועדינה, מעושנת מעט, עם גוון של קסיס ופטל ומעט פירות יבשים, דבש ובריוש. 400 שקל.
בולינז'ר ספיישל קווה (9): הבית החביב על ג'יימס בונד, אבל זו סתם אנקדוטה. מה שחשוב זה שמדובר ביצרן מעולה שהשמפניה הבסיסית שלו מצוינת. נקייה וקלה, אבל עתירת טעמים כמו אגוזי אדמה קלויים, אגסים, מאפה שמרים ומינרלים. שמפניה מאוזנת ואלגנטית לעילא ב-400 שקל.
בילקאר-סלמון ברוט רוזה NV שמפניה מבית נהדר. חושנית ואינטנסיבית, עשירה מאוד בטעמים. הניחוח מפתה עם פרי אדום בשל. בטעם תותים ופטל, שמתפתחים לגוון שזיפי קל, על רקע בולט של מינרלים ולחם קלוי. יש לה בועות נמרצות אבל קטנות ומענגות, וחמיצות מתונה. 662 שקל.
ואם יורשה לי, הגזמה אחת קטנה, קצת חצופה, שמתעלמת מ-400 אלף בני אדם שדרשו צדק חברתי: דום פריניון אונוטק 1995. היא מגיעה מהבית הגדול ביותר, "מואט אה שנדון", והיא אולי השמפניה המזוהה ביותר עם יוקרה. שמפנייה עדינה מאוד, אלגנטית ומבושמת, עם גוונים של אגס בשל, אגוזים קלויים ולימוניות קלה, בועות מלטפות, איזון מושלם וגימור ארוך מאוד. אחרי יותר מ-15 שנה בבקבוק, היא עדיין צעירה ומבטיחה. אוליגרכים, לתשומת לבכם. כ-3,000 שקל לבקבוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
