כשהחיים נותנים לך לימונים: מסעדת חליל ג'רחי
בביקור בעכו נגוז סופית החלום למצוא מסעדת דייגים זולה וטובה בישראל - ונחשף מרכיב התיבול הסודי של המטבח הערבי המסורתי
אכזבה ממסעדה היא בדרך כלל מפגש כושל בין ביצועי המטבח לבין ציפיות הסועד. ככל שחלקה של המסעדה ביצירת הציפיות גדול יותר, כך סביר יותר לדרוש ממנה למלא אותן. במקרה של מסעדת הדייגים בעכו, אין מקום לשמץ של טרוניה. המוסד הקטן הזה, שנחבא אל הכלים למרגלות מגדל השעון בנמל עכו, לא פרסם מודעות, לא שכר משרד יחסי ציבור, אין לו אתר אינטרנט וספק אם הוא מצויד במכשיר פקס. מפח הנפש אשר נחלתי שם נובע כולו מהפנטזיות חסרות השחר שאיתן הגעתי. אם אי פעם היה מקרה שבו ראוי לומר בכנות "זו לא את, זה אני", הריהו מתואר בשורות הבאות.
ראשיתו של הסיפור בכמה פוסטים שפורסמו בסצנת האוכל הישראלית באינטרנט. סופר בהם על בית חשאי בעכו, חציו חנות דגים וחציו האחר מסעדה. בני המזל אשר פוקדים את המקום מבקרים תחילה בחנות, שם הם בוחרים דגים ופירות ים מתוך סחורה שנשלפה זה עתה מהמכמורות. הדגה הטרייה נשלחת לטיפול מיומן על הגריל או במחבת, בשעה שהאורחים עוברים לחדר האוכל, שם הם מתענגים על שפע סלטים מעולים, מיטב ההיצע של המסורת הערבית-ישראלית. אחרי זמן קצר מתחילים לזרום מהמטבח טסים עמוסי נתחים בניחוח ים ובטעם גן עדן והארוחה מגיעה לשיאה בסערת חושים צבעונית, שיר הלל לחומרי הגלם הנפלאים של הים התיכון והגליל.
אם להודות על האמת, רוב הדיווחים הללו נכתבו על ידי כותבים מסוג מסוים מאוד, שהולך ומתרבה ברשת הישראלית. מדובר באנשים מוארים אשר נוהגים לתאר את המציאות דרך שני שמות תואר עיקריים - "מדהים" ו"מקסים". הטקסטים שלהם נוטפי זחיחות ואהבה ומלווים בתמונות של אוכל עטור אגלי טל שחר על רקע השקיעה בקיסריה. אין שום ספק לגבי ההנאה שהטיפוסים הללו מפיקים מן החיים, אבל כמקור לאינפורמציה הם בדרך כלל אמינים כמו חסיד ברסלב אחרי הבאנג של שחרית.
בשום עניין אחר לא הייתי מייחס חשיבות לסיפורים המתפרסמים באותן אכסניות, אבל יש מקרים שבהם הנפש חפצה להיות מולכת שולל. תיאורי המסעדה בעכו נגעו באחד העצבים החשופים שלי כחובב אוכל ימי, הלוא הוא פנטזיית מסעדת הדייגים הזולה.
תקצר היריעה מלנתח כאן את שורשיו של התסביך הנפוץ הזה ונסתפק בתיאור שלו: מדובר בערגה מתמדת למאורת אוכל, רצוי על חוף הים, שבה ניתן לזלול כמויות ענק של דגה טרייה שבטריות, במחירים שנתקעו באמצע המאה הקודמת, הרבה לפני שסי-פוד הפך למשאת נפשה של חברת השפע. בחלום הזה מככבים שרימפס עצומים, צלויים בשריונם על אש פתוחה ומשוחים בחמאת שום, סקאלופס בשרניות ובורקות, דגי מעמקים מכוערים שבשרם לבן ועז טע. . .
קאט. חנות הדגים של חליל ג'רחי ובניו, עכו. שישה סוגי דגים נחים על קרח בארגזי פלסטיק. אחד מבני המשפחה נכנס איתי למקרר, שם הוא שולף ארגז שבתחתיתו נותרו כמה עשרות חסילוני קריסטל נטולי ראש ושריון. אני טועם אחד - לא שיא הטריות, אבל מבטיח. ניקח 400 גרם ונוסיף להם 4 קלמרים ששוכבים על מדף סמוך. אנחנו חוזרים לחנות כדי לבחור דג. הוא מציע את הלוקוסים היקרים, אבל אני מסתפק באינטיאס, דג עדין שדורש בישול קצרצר, אם בכלל. השרימפס מתגלים כתענוג יקר, 260 שקל לקילו נקי, יותר ממה שתשלמו בכמה חנויות דגים נחשבות ביפו ובתל אביב.
אחרי קביעת אופני ההכנה של השלל אנחנו מתיישבים במסעדה הקטנה שמעבר לקיר. תוך דקה מגיעים הסלטים. לחומוס לא יהיה הוגן להתייחס, מאחר שאכלנו בבוקרו של אותו יום את המעדן המוגש אצל סוהיילה, בכניסה לשוק.
שאר התקרובת מספקת תצפית פנורמית אל אמנות התיבול של המטבח הערבי המסורתי: פרוסות פריכות של גזר חלוט קלות בתיבול חזק ונעים של לימון. חצילונים מאודים, אפופים חמיצות מעניינת בזכות הלימון שספגו. ערמת עלי מנגולד מאודים עם שפע של מיץ לימון טרי ולצדה סלט ירקות שזה עתה נחתך ומדיף ניחוח רענן של לימון סחוט. הטחינה השגרתית למראה מפיקה טעם מיוחד בזכות תוספת לימון.
עוד צלוחית מכילה פלחי ארטישוק שטעם קופסת השימורים הוקהה בהם בעזרת השריה בלימון. עגבניות שרי משכשכות במיץ לימון שמשלים היטב את מתיקותן. סלט תמוה במקצת של טונה מקופסה עם מיונז חורג מהמקובל בזכות לימון שנסחט לתוך התערובת. הצירוף הנדוש של תירס מקופסה עם גמבה ושמיר זוכה לפרשנות ייחודית עם עסיס לימונים. עוד בערכת הפתיחים הנדיבה: סלסולי כרוב בלימון וסלט טורקי חמצמץ (כנראה תובל בלימון). המנה הבעייתית היחידה היא פרוסות פטריות משומרות מבושלות ברוטב סמיך ועתיר כורכום. משהו חסר שם, אולי חמיצות ש"תשבור" את הרביכה הכבדה.
בלי מוזיקה מקדימה או כל אות דרמטי אחר מופיע המלצר האדיב ומניח את פרי הים על השולחן. השרימפס הענוגים שחפנתי חצי שעה קודם לכן במקרר בושלו יתר על המידה ומוגשים מכווצים, קמחיים ותפלים, טובעים ברוטב טעים של חמאה ושום. למרות הכלל היהודי המסורתי שאין משאירים שרימפס בצלחת, רובם נותרים בלתי אכולים.
לקלמרי, שהוזמנו מקומחים ומטוגנים לאחר שהמלצר דחה את הצעתנו לצלותם שלמים על הגריל, יש טעם של שמן טיגון. האינטיאס, שאותו ביקשתי עשוי מעט כך שיישאר חי במרכזו, לא התייבש אבל איבד את טעמו העדין וכוסה בעודף פפריקה. ציפיות שטופחו במשך שבועיים מתנפצות בפרק זמן קצר יותר מזה הדרוש לקרוא את תיאור האוכל.
כאמור, אין להלין על מסעדת הדייגים, שמעולם לא התיימרה להגיש אוכל זול או מוצלח יותר מהממוצע בענף. ביום אחר, עם סחורה אחרת, פחות לקוחות או יד רגישה יותר על הכיריים, ייתכן שאפשר לקבל שם ארוחה טובה ממש. האכזבה האמיתית היא מכך שחלום מסעדת הדגים הזולה כבר לא יתגשם בארץ הקודש. עם זאת, אסור לאבד תקווה. שמועות חזקות ברשת מספרות שעל חופי קובה יכול תייר לקבל תריסר לנגוסטינים בפחות מ-5 דולר. יום אחד עוד אגיע לשם, יעלה כמה שיעלה.
חליל ג'רחי ובניו, כיכר השעון, נמל עכו.
מחירים: שרימפס: 260 שקל לקילו; אינטיאס: 70 שקל לקילו; קלמרי: 80 שקל לקילו; סלטים ושתייה לסועד: 40 שקל
נא להמתין לטעינת התגובות
