סוגה עלית: ארוחה במול ים
2,600 שקל זה לא כסף, אלא ארוחת טעימות שכללה את כל התפריט של מול ים, המסעדה היקרה בישראל - כולל ביצת הפברז'ה המפורסמת, כמובן. שי גולדן הגשים את החלום של מדינה שלמה
ב-1885 ביקש הצאר הרוסי אלכסנדר השלישי להפתיע את הצארינה היפהפייה שלו מאריה פיודורובנה. הוא פנה ליהלומן ולתכשיטן קרל פברז‘ה וביקש ממנו להכין ביצת פסחא מעוטרת באבנים יקרות עבור הרעיה. המחיר, מטבע הדברים, לא היה עניין שיש להתעכב עליו. כשחזר האמן הרוסי ממוצא צרפתי לצאר, הוא הניח בידו ביצה מעוטרת כהוגן ובתוכה הפתעה: כשזו נפתחה, נגלתה תרנגולת מוזהבת שוחה בתוך אגם חלמון מוזהב, ולראשה כתר אדום מעוטר באבני ספיר. הצאר התרגש כל כך עד שהכפיל את שכרו של פברז‘ה, והורה לו להכין מדי ערב פסחא יצירה שכזו עבור רעייתו ועבור בית המלוכה.
בסך הכול הכין פברז‘ה 50 ביצים כאלו עבור בית המלוכה הרוסי, עד שנת - 1917 אז נפסקו ברוסיה החגיגות המלוכניות והתחילה חגיגה מסוג אחר: המהפכה האדומה. התכשיט המרהיב והמופרך הזה, שסיפורו הוא סמל הנתק בין הדקדנס ההדוניסטי הבלתי מודע לנעשה סביבו לבין שוועת ההמון ורוחות המהפכה המנשבות, היה ההשראה לקינוח בשם זה שרקח השף יורם ניצן במסעדת מול ים. בישראל של שנת 2011, מדינה שגם בה מושל ההדוניזם הדקדנטי וגם בה ההמון משווע לשינוי ורוחות מהפכה מנשבות, נהפכה הביצה של יורם ניצן לא לסמל, כי אם לפנטזיה לאומית בת חלוף.
ערב אחד, כשהתייצב ניצן באולפני הטלוויזיה בנווה אילן לצילומי התוכנית "מאסטר שף", השתנה מסלולה של מול ים - ממסעדה שהיא משכנם של מי שמכונים "בעלי אמצעים" בלבד, למשאת נפשו של כל מי שמחזיק במכשיר טלוויזיה וקולט ערוץ 2. ומה כולם מבקשים? את הביצה! לשבור בכפית כסף את קליפת הביצה המסוכרת ולצלול לתוך חלמון הקרם פטיסייר שלה, שמסתתרות בתוכו אבני אודם בטעם פירות טריים. אכן מעדן למלכים, שגם בני התמותה רוצים להתכבד בו.
מכאן מובן שכאשר הגיעה ההוראה לכרוך משאת נפש דמיונית ואוכל זה בזה, העלה הדמיון את הכמיהה, הילדותית במקצת, לאכול במסעדה היקרה ביותר בישראל. ומובן שדי בתשתית זו לפנטזיה כדי להפוך אותה לבלתי מעשית - שכן אין בישראל מסעדה שמזדקרת בתעריפיה הרבה מעל לאחרות, אין מסעדה שסעודה בה מסוגלת לפשוט את עורו וארנקו של אדם מעליו. יש כמה לא זולות כלל וכלל, כמה מנקרות עיניים במחירי הפתיחה שלהן, אבל ביחס לנעשה בארצות הברית ובאירופה, מצבה של ישראל בגזרת התעריפים סביר למדי.
עם זאת, המשימה הוגדרה - לטעום את כל התפריט במסעדה היקרה ביותר בישראל. למה כל התפריט? אולי מאותו מקום שממנו הבורגני מבקש לדפוק את השיטה, לרוקן את הקופה, להביא מכה, לעשות אקזיט. אפשר שמאותו חדר קטנוני בנפש עלתה הפנטזיה הזאת - את כל התפריט, במסעדה היקרה ביותר. ביותר. ואת כל התפריט. כי רק כך הם מבינים, העשירים, בכוח. ורק כך נראה חלום - כמו משהו שאינו אפשרי באמת במציאות.
ואז שודרה "מאסטר שף", והיה ברי לכל מי שעיניו בראשו שביצת הפברז‘ה היא-היא השחור החדש, ואם מול ים אמנם כה יוקרתית, כה יקרה וכה יוצאת דופן באיכויותיה; אם באמת יורם ניצן, שף שהוא סלבריטי בקרב שפים, באמת מוכשר כל כך - אז בואו ניתן מכה על הקופה. נראה אם נצליח לשבור אותה. ועל הדרך נעשה מחווה לבית מלוכה גדול שעבר מן העולם.
בכניסה אמר השומר שהמטבח סגור - דבר שהיה מעציב במקצת בהתחשב בעובדה שהגיע לשם מי שהגיע, מלווה ברעייתו, כדי לאכול. אבל אז הוסיף השומר, "חוץ מהביצה. אם באתם לאכול את הביצה, אז אפשר להתיישב". מתברר שבין 16:00 ל18:00 - מול ים מארחת עולים לרגל, צלייני "מאסטר שף", שבאים להגשים את החלום הישראלי הקולינרי הפופולרי ביותר בימים אלה: לחפור בתוך הביצה האדומה המסוכרת של יורם ניצן.
לבסוף העניין הסתדר, והשף עצמו עמד במטבח ורקח על הכנת התפריט. הוא לא שמח לשמוע שדניאל לילה, הצלם, מבקש להתעכב על צילום המנות דקה קצרה לפני שנכנסה לפי הסועדים, אבל הובטח לו שזמן הצילום ישוקלל בדיווח ואנא ממנו, שלא ייקח ללב את העניין. שפים, בדומה לאמנים, נוטים להיות רגישים מאוד כשזה מגיע ליצירה שלהם. ויורם ניצן הוא אמן, מתברר.
משהו חייב להיות מובהר כאן בטרם תתחיל הקריאה בטקסט, שממילא מתקרב לסופו: הכותב אינו מקצוען. הוא אינו יודע להבחין בין מסעדות משובחות לבין כאלו שסתם מגישות אוכל טעים. הוא יודע לומר מה ערב לחכו ומה נאה לו, אבל אין לו כלים מקצועיים לשפוט את עבודתו של המאסטר שעל הכיריים.
דווקא משום כך הסעודה במול ים הייתה אתגר מרתק להדיוט בן הדיוטות, שעיקר השכלתו הקולינרית נובעת מטפטופי דקות מקוטעות של תוכניות בישול שהוא צופה בהן, ומפסקאות הזכורות לו מטקסטים על בישול ומסעדנות שקרא או ערך במהלך הקריירה העיתונאית שלו. הרעיה - ובכן, זה כבר סיפור אחר, אם כי לא שונה בתכלית: בשנים האחרונות התחזקה הגברת מאוד בתחום שבין אדם למתכוניו והחלה שוקדת על מעשה ידיה במטבח, גם כדי להצהיל את לבבות בני הבית וגם כדי להתחתך בתחום הבישול האופנתי.
ועוד הבהרה עניינית אחת לפני שהתקרובת נזללת: גם יינות אינם תחום שעבדכם מצטיין בו יתר על המידה. כלומר, הוא לוגם כהלכה כל דבר שאלכוהול מבעבע בו, אולם אין הוא שכלתן או מיומן דיו כדי להצדיע ליין מושלם ולהסביר מדוע יין אחר אינו עפיץ דיו, או שו אוסמו. מכל מקום, כאשר הגיע המארח - השירות, כפי שמצופה ממסעדה בסטנדרט הזה, היה לא פחות ממדויק - והציע לנו לשתות במתכונת Fly, הווה אומר: מזיגת שלל יינות, כוס אחר כוס, והרקתם אל קרבם של הסועדים, היה זה בלתי מקצועי, ואפשר שאף עדות לבורות גדולה מצדם של בני הזוג, לסרב. הללו הסכימו, והיינות עפו גם עפו גם התעופפו להם בחדר. וכל זה הוזכר כדי להכניס את הקורא לגרוב של הסיטואציה, יען כי היה שם משכר משהו, על רקע אורגיית הטעימות שעמדה לפתחם של השניים; כמו גשם של זהובים שעומד לצלול מן השמים לידיו של אדם שאינו יודע ערכו של מטבע זהב.
זה נפתח בקפוצ‘ינו סרטנים, אשר כשמו כן הוא: קפוצ‘ינו ובתוכו בשר סרטן. על רקע שמפניית הבוטיק פייר ז‘ימונה (השמות האלה הם ג‘יבריש מוחלט עבור הכותב), שזרמה כבר בעורקי הסועדים, הקפוצ‘ינו ובשר הסרטן היו הפתעה מפתיעה מארץ ההפתעות המפתיעות. אתנחתא: כפי שחלק מן הקוראים בוודאי השגיחו, מסתמן המשך טקסט שמדבר בשבחו של המטבח הלא כשר. אין בכוונת הכותב להעכיר את רוח החג היהודי הנאווה הזה, ולמרות זאת הסועדים סעדו את סעודתם ללא נקיפות מצפון יוצאות דופן. אחרי הכול הקב“ה בוחן כליות ולב, אבל בקטע של הקיבה, נדמה, הוא אינו נתפס לקטנות. הא! חזירות שכזאת.
הלאה, אל לנגוסטין על "הריזוטו האסור" - מעדן של ממש המקושט בקציפת אגוזי לוז, רוטב יין אדום וטוויל חתיך במיוחד של פרמזן ופיסטוק. ומיד אחריו רביולי סקלופ, קוקי סאן ז‘אק שכמותו, על רקע לוינסון שרדונה 2010. הוא התחיל מטלטל את בני הזוג כהלכה, אך כוחם עדיין במותניהם. אילו רק ידעו אילו תענוגות גדולי ממדים מזמן להם העתיד הקרוב.
אל המתאבן הרביעי, והמוצלח מכולם: כבד אווז וירטואלי. רוצה לומר - פטה כבד אווז מגורר מעל מדליוני לובסטר, בריוש, אננס ופקאנים מסוכרים.
!Oh, dear: is it really Oh, yeah this good? Oh, yeah ולא לשכוח: הנה מנתר אל הכוס פאטורי סוביניון בלאן 2008, איטלקי סקסי שכמותו. למותר לציין שהצמד כבר שבע להתפקע ושיכור כלוט.
שבעים אך מרוצים, מסופקים אך עדיין מגורים דיים, ניגשו השניים לחלק הארי של העניין. הגברת כבר אחזה במותניה, מבקשת מריצה להתגלגל עליה החוצה מהמסעדה, ואילו הגבר - העיתונאי העשוי ללא חת - עדיין איתן ומלא עזוז, מוכן להסתער על האתגר הבא. אחרי הכול, לא בכל יום מזדמן לו להדיוט לסור אל שולחנו של מייסטר שכזה.
והנה מונחות על השולחן צדפות וונגולה וצדפות קוטו צרובות על הפלאנצ‘ה ברוטב יין לבן, שום, פטרוזיליה וחמאה מזוקקת. והעניין נפלא לבלוטות הטעם, בדיוק כפי שהוא מהנה לכתיבה. אח, איזו שירה היא זו! האישה טועמת כזית והזכר מסתער על העניין בתאווה. אחרי הכול, צדפות הוא מאכל של רוזנים צרפתים, או משהו. וצדפות טעימות מאלה לא טעם בימי חייו. מנה שנייה, "לה מאסה", מוגשת אל המאסה כדי לייצר מאסה קריטית של שיכרון חושים. האורגיה הזאת של ערבוב הטעמים מתחילה לגבות את מחירה התובעני.
הגבר מתחיל להתעניין בקינוחים והאישה מנקרת בצלחת שעלותה מעל 300 שקל כאילו הייתה מלאה בשעועית יבשה. ולפני זוג הגיבורים, המבוסם כהלכה והאומר להתפקע, עומדות עדיין שתי מנות עיקריות נוספות וארבעה קינוחים. השם ירחם. אלא שאין בו רחמים, באל הטוב, והוא מעמיס על צלחתם לובסטר מבושל בוואקום, מקולף ובשרני וטעים עד שברון לב.
האישה נמנעת אך הגבר בולס ולו מפאת ההכרה כי לובסטר שכזה לא יזדמן לו בקרוב, אם בכלל. והמחשבה על השף הגאון שניצב במטבח, מרוכז כולו, משוקע במלאכת הכנת המנות להתפאר בהן: והוא ישיב את הצלחת אל בעליה מלאה? לא יקום ולא יהיה כדבר הזה! הוא לועס ובולע, ומבקש את נפשו להתפוצץ.
ואז, ברגע שהאישה מבקשת שיזעיק מי שיזעיק אמבולנס או אחות רחמנייה לסעוד אותה על מיטת חוליה, צונחים אל השולחן אנילוטי שרימפ - שרימפס קריסטל, קוקי סאן ז‘אק ופסטה אנילוטי ממולאת בריקוטה וכמהין. זו מנה שאין איש על כדור הארץ שלא ימחא לה כפיים כשתעבור בבית הבליעה שלו, אך הם לועסים אותה עייפים, מובסים, כמעט על סף התקף פסיכוטי או עילפון. וכדי להמתיק את יגונם, צולל אל הכוס אמפורה קברנה 2005, יין אדום ישראלי, עז כדם המכבים עצמו, או משהו. סלחו לו, לכותב, זו הכוס החמישית השרה שטויות ממקלדתו.
נעשה את זה קצר: מוס שוקולד חלב על מוס שוקולד מריר; קרפ סוזט שאין לתארו אלא כנשגב; מבחר פטיפורים, מקרונים, מרמלדות וטראפלס מוצגים כמו היו שלל מספינת נשק שהשייטת השתלטה עליה במבצע מהולל.
ואז מגיעה הביצה. הביצה המדוברת. הגוף אינו יכול עוד להכיל דבר, הנפש זועקת תחינה לרחמים והקיבה מנופפת בדגל לבן של כניעה. והנה היא, הביצה. הו, יורם ניצן, ברוך שברא אותך שף. רק שתהיה לכולנו בריא, יורם ניצן. ביצת הפברז‘ה הזאת, עם קציפת פיסטוק הדובדבנים בסירופ וניל, קולי פטל וסורבה יוגורט; אם היא הצליחה לעלף את שני הסועדים הללו לאחר המסע המופלא - גם אם המתיש - שעברו, הרי שבאמת יש בה משהו. ויש בה, אין מה לומר. ועכשיו: שתיקה. את הביצה הזאת אוכלים בפה סגור.
שלוק קינוח מהפנר שרדונה 2002, כדי להקל על המעיים, ועוד מקרון ועוד טראפל ועוד ביס מהקרפ סוזט הגאוני, והנה 2,600 שקל מגוהצים והנה החשיכה יורדת על נמל תל אביב, והאומן יוצא מסדנתו כדי להציץ בשני המשיגנע. הם כבר מעולפים כהוגן וגוררים את רגליהם אל הרכב, ועל פניהם נסוך מבט של מי שקיבל התקף סחרחורת קשה במהלך הביקור בגן עדן.
נא להמתין לטעינת התגובות
