כן, זה מחוץ לתל אביב: ביקרנו בסוהו
נכון, שמעתם על הסוהו, זו המסעדה הזו שמצליחה להצליח בראשון לציון. טעים שם, ויש אווירה, והמון טמפורה וסויה כמו שאנחנו אוהבים. את הספיישלים תשאירו לתכניות הריאליטי, אנחנו רוצים את הבייסיק, במיוחד שם
"מכירים את הסוהו? אתם יודעים אולי איפה היא?", שאלתי כשהגענו לאזור התעשייה הישן בראשון לציון. תגובת עוברי האורח הייתה "ברור" מלווה בגיחוך שמשמעו "הנה עוד תייר שלא מכיר את המסעדה הכי מוכרת בארץ". בתור אחד שטוען כי הוא סולד מהתל אביביות שנהנית לזעוק ש"בשביל להגיע לראשל"צ צריך דרכון", השתדלתי למחוק את הרגע המביך מהר ככל האפשר.
השניים הצביעו על הפינה הקרובה, מאחוריה התגלה שלט ניאון עצום שהבהיר מדוע השם שגור בפי כל, גם כאלו שלא גרים בעיר. אם היה גדול יותר אולי ניתן היה לראותו גם מתל אביב.
כשנכנסנו למסעדה, הבנו שהשלט הוא רק ההתחלה. המקום גדול ומאפיל עם ערב, הבר הכפול הממוקם במרכז החלל הענק מתמלא, וגם השולחנות הופכים עמוסים בהדרגה. חברים מהעיר טענו בהתלהבות כי "המקום מפוצץ בסלבס, דוגמניות וכדורגלנים", אך לא זכינו בכבוד להיתקל באחד מהם, וגם אם כן, ספק אם מישהו מהם היה משנה את התמונה לכאן או לכאן.
המארחת ליוותה אותנו לאחד השולחנות הצדדיים, ממנו צפינו בהדרגה במגוון הרחב של אנשים שונים שלא הפסיק להגיע: צעירים וצעירות, זקנים וזקנות, בליינים ומשפחות. הכל מהכל, במיוחד מראשון לציון.
רפרוף מהיר בתפריט שהופיע על אפליקציית אייפד, מגלה כי המקום מציע עשרות מנות, מה שאילץ אותנו לטעום לא מעט ממה שיש למסעדה להציע. לפתיחה הזמנו קלמרי מטוגן (41 שקל), מנת סושי שזכתה לשם הבומבסטי "טייפון" (51 שקל) – אינסייד אאוט שנבנה על בסיס טונה-סלמון-שבבי בטטה, וסלט הונגו בונגו (55 שקל).
אבא שלי, שניאות לראשונה להזמנה לבוא לבקר ולבקר, התרכז בקלמרי שיכול היה להישאר עוד כמה שניות בשמן הרותח, אך ניצל בעזרת האיולי. סלט ההונגו בונגו מרשים ועשיר, ומכיל מלבד מגוון רחב של ירקות גם חתיכות גבינת פטה ופטריות בטמפורה. התיבול מתאים כמו גם צורת ההגשה, אך בדומה לקלמרי, גם את הפטריות ניתן היה להשחים מעט יותר.
ה"טייפון" עמד בקלות בהמלצת המלצר החביב והיה מצוין ומפתיע, אך יש לציין כי הרול רחוק ממנת הסושי הקלאסית. המנה גדולה יחסית ומעליה פוזרו שבבי הבטטה, ורוטב הטריאקי המגיע על המנה משאיר מעט מקום לברירה. גם מנה של שקדי עגל (59 שקל) הגיעה לשולחן, מלווה בעגבניות שרי, שעועית ירוקה ופטריות. שקד אחד בלבד הספיק בשביל לגלות כי מדובר במנה הטעימה בארוחה, ושאר המנות נזנחו מיד אחריו.
בעוד המנות הגדולות ממלאות את השולחן עד אפס מקום, הרים אבי את מבטו והצביע על כך שהמקום התמלא כמעט לחלוטין. התאורה הסגולה\אדומה במקום משרה אווירה מיוחדת שקשה להתעלם ממנה, ונדמה כי מוזיקת הרקע תופסת מקום מרכזי יותר לקראת הלילה, בעוד האוכלוסיה מתחלפת לבלייני ראשון והסביבה. כאן המקום לציין כי רוב שטח המסעדה מוגדר כאזור מעשנים, ואילו האזור ללא עישון תופס חלק קטן יחסית, מרוחק מהמתרחש. אורחי לסעודה ציין כי הוא "לא אוהב לאכול במקום שמעשנים בו", והדליק סיגריה.
המשכנו הלאה ועברנו לעיקרית, ובעקבות המלצה נוספת של המלצר בחרנו ב"ספיישל" מדליוני פילה וכבד אווז (179 שקל). המנה הוכיחה סופית כי העובדה שקיבלנו מנות גדולות עד כה אינה מקרית: המדובר בשלושה נתחי נתחי פילה גדולים למדי, מופרדים על ידי כבד אווז, ומלווים בירקות ברוטב סויה. הופתענו מכך שלא נשאלנו למידת העשייה המבוקשת, מה גם שהסויה הממותקת לא התאימה לטעמנו והוזילה מהמנה. כבד האווז היה לנקודת האור ונעלם מהצלחת, אך קל היה לקבוע כי יש למסעדה מנות טובות יותר, במחיר נוח בהרבה.
לקינוח נבחר קרם ברולה ברוטב בננות (37 שקל). כשהזמנו את המנה האמנו כי נסתפק בביס, מאחר ושנינו מעדיפים בשר על פני קינוח והמקום בבטן תם כבר מזמן. אבל הביס הראשון הוביל מהר מאוד לביס שני ושלישי עד שכמעט לא נשאר דבר מהמנה, שהייתה טעימה בצורה מפתיעה והבהירה את ההתעקשות כי נבחר בה.
יחד עם אספרסו כפול ותה נענע, שבענו עד די. ביקשנו חשבון, שהרקיע- עקב העיניים הגדולות - ל-484 שקל. המחיר גבוה, אבל זה בעיקר באשמתנו. גם אם היינו מזמינים שתיים ואפילו שלוש מנות פחות, קיבתנו הייתה דורשת בשלב כלשהו שנפסיק להתעלל בה ולהתעקש להרחיבה מעבר לרצוי.
ההתלהבות מהסוהו מובנת. קשה להיכנס למקום ולהישאר אדיש למתחולל, במיוחד בזמן שהמחיר של רוב המנות לא שונה ממסעדות בסגנון דומה. הצעה שלנו - התעסקו במוכר, עזבו את הספיישלים. האווירה טובה, המנות הגדולות. הכל מספיק. תנו לה להתעסק במה שהיא יודעת.
נא להמתין לטעינת התגובות
