כמו ב(מזרח) אירופה: ביקור בשושקה שווילי
במעלה מדרגות תלולות ואל מול נוף מרהיב אל ימה של תל אביב נמצא בית הבירה שושקה שווילי. הבירות נהדרות, האוכל מעט חסר מעוף
שבת בצהרים. דביק וחם. כל כך חם עד שאפילו ישיבה בבית הממוזג הפכה לסוג של עונש. אז אנחנו מחליטים להיות אמיצים ולצאת החוצה לכיוון מקור מים, שאולי יצליח לעשות נס ולהשכיח מאיתנו את הלחות התל אביבית.
לא רחוק מחוף הים הקבוע שלנו, בו עצרנו לטבילה קצרה, נמצא מתחם התחנה, כך שבאופן כמעט אוטומטי אנחנו מחליטים לנזול מהחוף הישראלי אל המתחם האירופאי משהו. במתחם התחנה יש כידוע לא מעט מקומות אכילה אטרקטיביים, אבל היות ואנחנו מסוג האנשים שהרבה לפני התפריט בודקים דווקא את האווירה, אנחנו מחליטים ללכת על המיקום עם הפוטנציאל הגבוה ביותר, תרתי משמע.
לשושקה שווילי לא רק השם הכי מוזר בתחנה אלא גם המיקום הגבוה ביותר. כדי להגיע למקום, שבעליו מגדיר אותו כ"בית בירה", צריך לטפס במדרגות תלולות – משימה לא פשוטה ביום חמסיני שכזה, ובכלל.
לשמחתנו הרבה אנחנו מגלים שהמאמץ משתלם: על הגג אנחנו מגלים שולחנות עגולים, וביניהם כמה שולחנות זולה נמוכים ומולם מתגלה יפו במלוא הדרה ונופה. מימין אפשר אפילו להציץ בים, ששולח אלינו בריזה נעימה של קיץ. אין ספק, רק בשביל זה היה שווה לצאת מהבית.
התפריט של שושקה שווילי מתהדר ברשימה ארוכה עד בלתי נגמרת של סוגי בירות למיניהן מהחבית ובבקבוק - גרמניות, הולנדיות, אוסטריות, תאילנדיות, מקסיקניות, ישראליות, אוסטרליות ומה לא. כדי לעשות לנו קצת סדר בבלגן, המלצרית, שכנראה כבר מתורגלת בהליך, מציעה לערוך לנו מסדר טעימות. כמה דקות אחר כך היא חוזרת עם מגש גדול ובו דגימות כמעט מכל סוגי הבירות בתפריט. המגוון רחב, והאמת? מבלבל.
רגע לפני שאנחנו משתכרים רק מהטעימות, אנחנו מגיעים להחלטה: פרנציסקנר בהירה, בירה גרמנית מהחבית ומעט מתקתקה (26 שקל לשליש, 5% אלכוהול), שוט של בושמילס (עשרה שקלים) ופוסטרס, אוסטרלית קלילה ובהירה שהתגלתה כבחירה מרעננת (23 שקל לבקבוק, 4.9% אלכוהול).
אחרי חימום כלי הדם, אנחנו מגיעים לרגע האמת - הזמן להזמין אוכל. עד לא מזמן החזיקה שושקה שווילי במנות קטנות עד קטנטנות בלבד, כאלה שהולכות מצוין ליד הבירה. לשמחת הקיבות שלנו, שדורשות תשומת לב כאן ועכשיו, התפריט התרחב ממש לאחרונה, והמטבח נערך גם למנות עיקריות מן המניין, אבל תכף נגיע אליהן.
כמעט כמו בבירות, גם מגוון המנות הראשונות שבתפריט עלול לעשות סחרחורת. על הנייר הכל נשמע טוב, אז אנחנו מחליטים ללכת על בטוח ולעשות טוטו. לבסוף נופל הפור על שושקה מאשרום (32 שקל), לביבות כרישה (35 שקל), טריו חצילים (29 שקל), בטטות אפויות (31 שקל), טחינה ירוקה (19 שקל) ולחם הבית (19 שקל). מבין כל אלה, המנה המנצחת שלנו היא ללא ספק לביבות הכרישה, שעל אף השם המעט אפרורי-פולני משהו שלה, הצליחה להנעים לנו את החך ואפילו לעשות חשק לעוד.
בשלב זה הרעב כבר פחות מציק, אבל זה לא עוצר אותנו מלעבור לעיקריות. כאן כבר יש פחות מבחר, מה שמצד אחד מקל על הבחירה, אבל מצד שני לא מותיר הרבה מקום לדמיון. בסופו של דבר אנחנו הולכים על מנת הנקניקיות (69 שקל) ועל מנה של דג מוסר ים (69 שקל). הדג מתגלה כנימוח וערב לחך, אבל לעומתו הנקניקיות לא מעיפות מהכיסא את הקרניבור שבינינו, שטוען שמדובר במנה מעט יבשה ולא מספיק עסיסית.
אבל מי אנחנו שנתלונן? מולנו אחד הנופים היפים בארץ וראשנו כבר סחרחר מהשילוב של אוכל לא רע, אלכוהול משובח, שמש שכבר הרבה פחות קטלנית ובריזה מלוחה. אי לכך, לא נותר לנו אלא לקנח, והרי ידוע שאין כמו שוקולד כדי לפנק עוד קצת את הבטן המלאה. אנחנו מזמינים מהמלצרית החיננית מנה יפה של טריקולד (32 שקל) לצד שתי כוסות קפה שחור (11 שקל לכוס) וזוללים את המתיקות שמגיעה לשולחננו בשמחה.
אחרי כל זה, כשהבטן כבר מאיימת להתפוצץ, אין מנוס מלהגיע למסקנה הבאה: כנראה שאכלנו יותר מדי. כרגיל, העיניים היו יותר רעבות מהבטן. אחרי שטיפלנו בסוגיית החשבון (416 שקל), כל שנותר זה לתהות איך נצליח להרים את עצמנו מכאן ולעשות את הדרך בחזרה למטה. במשך כמה רגעים נתלית השאלה באוויר הלח, עד להחלטה המתבקשת - נשארים עוד קצת. סך הכך, אנחנו מסכימים בהבנה, מדובר באופציה לא רעה בכלל: בדיוק עכשיו השמש תתחיל לשקוע מולנו וזו עדיין ההצגה הטובה בעיר, ואנחנו קיבלנו שני מושבים בשורה הראשונה.
נא להמתין לטעינת התגובות
