איך מתקנים שינה: המדור של אודטה
(וגם: איך מחזירים את הכבוד לשלאף שטונדה, משתמשים לטובה בעלבון, ומשנים לאלתר חוק מעוות. לגזור ולשמור)
הדרך לתקן את השינה, ומיד, היא להיות מאוד מאוד קשובים למה שאני קוראת "רכבות השינה". ואני מתכוונת לרגעים האלה שפתאום מרגישים איזו עייפות קטנה, ורצון לישון. מין נומי־נומי קטן שצונח לנו על הראש כמו משמים. שימו לב לרגע העדין הזה, כי הוא הזדמנות פז. אם לא מנצלים את המומנטום - הוא חולף כהרף עין ולא חוזר. לכן, איך שמגיע כזה רגע, תפילו את הכל מהידיים ותעיפו את עצמכם ישר למיטה. מתוך כל פעילות שאתם עושים. ממש ברמת נתק מיידי.
אל תגידו לעצמכם כרגיל "עוד מעט" ואל תתגברו על הרגע הזה. כי אם מתגברים עליו, מי יודע מתי שוב תגיע "רכבת השינה" הבאה. זה יכול להיות רק אחרי שעות רבות לתוך הלילה. צריך להקשיב לרגעים העדינים האלה עם מגבר פנימי גדול, חדש ורגיש. וכן, עושים ככה גם אם זה קורה לכם בשעות הצהריים, ואתם בבית, או במקום שאתם יכולים להניח את הראש. ואגב, למרבה הפלא, זו העצה הכי טובה שאפשר לתת גם לאנשים הסובלים מעצירות כרונית. מיישמים את כל הקטע אותו הדבר, רק שבמקום המילים "שינה", "רצון לישון", ו"תעיפו את עצמכם למיטה", שמים את המילים "להתפנות", "דקירה קטנטנה שמאותתת", ו"תעיפו את עצמכם לשירותים". זה הכל.
אם אתם יכולים להרשות את זה לעצמכם מבחינה טכנית, נסו להלחים לעצמכם את ההרגל הנפלא הזה לישון גם בצהריים, ותראו איזו ברכה. ולא ברוך, זו לא חוסר רגישות מצדי להציע דברים שכאלה בשעה כה קשה ליעקב. מפני שגם באמצע הבליץ על לונדון, בימי מלחמת העולם השנייה, צ'רצ'יל, שכל העולם היה מונח על כתפיו, היה פורש לשנת צהריים. תפתח כל ספר היסטוריה, ותקרא, כי זה מהמפורסמות. מכאן, שאין "אי אפשר" - יש רק סדר עדיפויות לא נכון, או סדר עדיפויות חשוב מאין כמוהו, שאנחנו לא מדווחים אותו לעצמנו בתור כזה. אם אנחנו מאמינים ששינה היא "בזבוז זמן", לא תהיה לנו מוטיבציה לישון גם בצהריים. אבל אם נדווח לעצמנו שהשינה הזו שווה להרזיה מוצלחת - או! עכשיו זה מדבר עברית.
שלא לדבר זה שבזמן שינה הגוף מתקן את עצמו, מפריש הורמונים חיוניים לפעילותו התקינה, מפרק ומפנה רעלים. האומה העצבנית הזו זקוקה לשנת צהריים כמו אוויר לנשימה. כי ביום שבו ישנים בצהריים, רגועים להפליא. זה רק בהתחלה, שכואב הראש. אחר כך זה עובר. חבל לישון מעט, או פחות ממה שאפשר, כי כבר נמצא קשר הדוק (שאומת במחקרים) בין שינה מספקת (מינימום שמונה שעות ללילה) והרזיה מוצלחת, רק מעצם השינה. ומאידך, הוכח באותם מחקרים איך חוסר שינה מספקת גורם להשמנה (כן!).
וזה לא בהכרח נכון שאם ישנים בצהריים לא ישנים בלילה. פשוט מתרגלים הרגלים חדשים. כי שינה היא כמו צימאון. אנשים שלא שותים מספיק לא צמאים בכלל. ואיך שהם מתחילים לשתות - בהנחה שהבריאות שלהם תקינה, וזו לא אינדיקציה למחלה - מתעורר להם צמא בלתי מוסבר. כי הרפלקס המדוכא התעורר. אז הולכים לישון גם בצהריים, עם מסכת שינה על העיניים, מבער ריחני בחדר וניתוק טלפונים. אז חצי שעה או שעה, מיסטר/מיסיס פרזידנט, לא ישיגו אותך. ואם אתם רוצים את התמריץ הכי גדול לישון, הנה נתון מפתיע: יום של שינה בצהריים, הוא יום שאין בו תיאבון או רעב. כי שינה, מתברר, היא משביע אנרגטי מדהים.
הרבה זמן הייתי בטוחה ש"להיעלב זה עניין של בחירה". אבל בינתיים נהיה לי "פיין טיונינג" בנושא והבנתי שאי אפשר לבחור אם להיעלב או לא. מפני שעלבון הוא דבר שבא ממקומות כל כך קדומים ועמוקים, שלפני שבחרנו לא להיעלב, כבר נעלבנו, ועמוקות. כי אנחנו נעלבים מהמקום הכי סודי שלנו, שמחזיק את כל מערך האמונות שלנו לגבי עצמנו ולגבי העולם. אפשר, כמובן, לתקן את האמונות שלנו על המציאות הזו שמחזיקה את העלבון, אבל לא באותה שנייה, כי זו עבודה מאוחרת יותר.
כשקורה לנו דבר בלתי נעים, ישר יש להפעיל את "חוק שתי התחנות": בתחנה הראשונה, תמיד, קודם כל, נספר לעצמנו את האמת האותנטית שלנו. מה אנחנו באמת חושבים או מרגישים לגבי מה שקרה. בתחנה השנייה נחליט מה לעשות ואיך להתנהל בפועל, בהתאם לנתונים. וכאן, בתחנה השנייה של "חוק שתי התחנות" הזה, מצויה הבחירה. כי רק שם ניתן לבחור מה לעשות עם העלבון הזה, שכבר קרה.
יש מצב שמבצעים עליו את מדיניות "החום בוטל". אין. הוא לא קרה. כמו עם נפיחה של מישהו באמצע ישיבת מנהלים: לא ראינו, לא שמענו, לא הרחנו, לא קיים. אבל מכיוון שאצל לוחמים ואלופי שרידה מפרידה רק מיליונית שנייה בין הדיווח העצמי על העלבון, להחלטה מה לעשות איתו - סמיכות ההתנהלות משיאה אותם לחשוב שחד הוא. ש"עלבון הוא עניין של בחירה". כי הנה, בחרתי לא להיעלב. לא, לא, רק בחרת מהסיבות הטובות שלך להפגין בחוץ (ולהפגין כל כך טוב, שאפילו אתה נפלת בבולשיט הזה של עצמך) שלא נעלבת.
אבל אין לבלבל בין רגש להתנהלות. ואם ניתן לעשות דבר אחד פרודוקטיבי עם העלבון - זה רק להשתמש בו כחומר גלם מצוין לשנות ולעדכן את האמונות שלנו לגבי עצמנו. כי נעלבים רק מדברים שאנחנו תופסים אותם (ודגש על המילים "תופסים אותם") כאמת הכי סודית וצרופה שלנו. גם אם במציאות החיצונית, "האמת" הזו היא דבר מופרך לחלוטין. וכשזה כך - זו אחלה הזדמנות לבדק בית.
"לכבוד שר הרווחה מר משה כחלון. בחוק הביטוח הלאומי ישנו סעיף המכונה 'חוק עקרות הבית', והוא כולו אפליה זועקת ומכעיסה נגד נשים. הסעיף קובע כי אישה נשואה שלא עבדה בארבע השנים האחרונות בבואה לממש את זכויותיה – תיחשב לעקרת בית. מדובר על נשים שחלקן עבדו 20-30 שנה ואף יותר מכך, ושילמו כל חייהן לביטוח לאומי כנשים עובדות.
משמעות ההגדרה הזו היא שאם אישה תובעת קצבת נכות או פיצוי כתוצאה ממחלה או פציעה, תביעתה תיבדק כאילו היא עקרת בית, כלומר: האם היא יכולה לסדר את הבית, לשים כביסה במכונה ולקלף מלפפונים. לעומת זאת, גבר גם אם לא עבד יום אחד בחייו, תמיד ייבדק על פי יכולתו להשתלב בשוק העבודה ולא על פי יכולתו לתפקד במשק הבית. לא יתכן כי במדינת ישראל יהיה חוק אחד לגברים וחוק אחר לנשים. אני קורא/ת לך היום לפעול במרץ לתיקון העיוות הזה. אמשיך לעקוב, תודה".
היכנסו לקישור, צפו בסרטון, חתמו והפיצו ככל שתוכלו!
הצעות, בקשות, טיפים? שלחו לאודטה פקס 03-5682892 או מייל odetta@maariv.co.il אנא ציינו את מספר הטלפון שלכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
