בראש הצוק: ביקור במסעדת קורדיליה
קורדיליה, מסעדת הדגל של השף ניר צוק, חוגגת הקיץ בת מצווה ומשיקה תפריט קיץ חדש. אביטל דאיץ' התמוגגה מהמנות המושקעות והתרשמה בעיקר מהאמביציות
אני לא מאלו ששוכחים לאכול, אני מאלו שאוהבים לאכול. והכי אוהבת אוכל מושקע. הכנת אוכל טעים ומושקע, תמיד נראתה בעיני עילאית ובעלי המלאכה זכו במבטים מלאי כבוד, הערכה והכרת תודה.
לחגיגת תפריט הקיץ של השף ניר צוק, הגעתי עם אותה יראת כבוד. צוק קיבל את פנינו והוביל אותנו לחדר משגע שבו השולחנות ערוכים בהתאם לכל כללי הטקס.
לפעמים יש תחושה, בעיקר באזורנו, שהמילה כבוד מתחלפת בפלצנות. לא בעיני. מספר המזלגות על השולחן לא מבהיל אותי וגם לא מפיות מעומלנות. כל אלו רק מראים שבעל הבית מתייחס ברצינות תהומית לכל עניין האירוח, וכבר אחרי מבט ראשון בשולחן של ניר צוק, הבנתי שאני עומדת לזכות בחוויה קולינרית חד פעמית.
לפני הארוחה פתח מר צוק בנאום קצר, שהבהיר לי בדיוק את מה שחשבתי. קשה בארץ. ולא רק בתחום האוכל, פשוט קשה להצטיין פה. קשה להפגין כבוד ולשאוף לשלמות במקצוע שלך. אך לעיתים, מופיע מישהו שמוכיח ששווה לקחת את הסיכונים. קורדיליה, חוגגת הקיץ בת מצווה, כנראה הרבה בזכות מאמצים אדירים ומסירות אין קץ של השף שלה, מר צוק, שיחד עם שותפיו למטבח ולמשרד, מוכיחים שפרפקציוניזם זאת לא מילה גסה.
את הארוחה פתחנו עם גספאצ'ו חציל ואפרסק, קרפצ'יו אינטיאס ותפוזים, שבליווי היין שנבחר, 'ישפה' של בנימינה, העניקו את התחושה שאם לרגע עוצמים את העיניים אפשר להריח את הים, לשמוע את הגלים ואף לחוש את החול. קיץ, קיץ, קיץ. 35 מעלות בצל, אבל עדיין קריר.
בהמשך הוגש סלט תפוח אדמה מבושל בליווי כבד אווז. נשמע לכם? לי לא ממש, אבל זה היה שילוב מנצח, שמעלה את השאלה איך אף אחד לא חשב על זה קודם. הכבד היה עשוי בדיוק במידה הנכונה, רך ונמס בפה בשניות.
בלי לנוח הרבה, אך עם הסבר מלומד על יפן, פרות ובירה הוגש לפנינו סטייק קובה משובח שהגיע הישר מניו זילנד. הקובה הניו זילנדי, ערך מפגש היכרות קצרצר עם הפלנצ'ה, וכן, זהו הבשר הטעים והשומני ביותר שיצא לי לטעום.
רגע לפני שתכננתי את החתונה הקתולית, לטוב או לרע, עם הניו זילנדי שמגדל את הפרה, או סתם עם הפרה עצמה, עלתה במוחי, דמותה של ד"ר קיזנר, רופאת המשפחה שלי, ונופפה בפני דפים מוזרים, מלאים בתוצאות בדיקות הכולסטרול האחרונות שלי.
לצד הקובה, הוגש רביולי ממולא בירקות שהזכירו גיבץ'. למי שלא גדל בבית אשכנזי: גיבץ' זה פלפל, עגבניה, חציל וגזר מבושלים יחד זמן רב, אולי לנצח. אני מאוד אוהבת גיבץ', אבל מהשילוב הנוכחי, לא באמת התלהבתי.
את רגשות האשמה שעלו עקב חיסולו של הקובה, החליפה שמחה גדולה שהביא עימו פילה הבקר שהוגש עם חיטה, פטריות ואגוזים. המנה הייתה מעולה, ובמיוחד פטריות הפורצ'ילי המסוכרות שנטחנו ונראו כמו סוכר חום, שחשבנו להשאיר אותו לקפה והקינוחים.
לסיכום הארוחה הוגשו המנות האחרונות: סברינה תפוזים בטעם של פעם, מרנג אננס, טילון ושני להיטים מתוקים: עוגיית מקרון עם סוכריות קופצות שהעלתה חיוך נוסטלגי אצל כל הנוכחים וטראפל שוקולד ותבלינים שהחזיר מיד את כולם למציאות - הוא היה קצת חריף וקצת מלוח ומר ובשילוב עם השוקולד והקפה זה היה סיום מושלם לערב שיכול להסתכם במילה אחת - מעניין.
אבל העניין אצל ניר צוק אף פעם לא נגמר רק בקינוח. לקראת סוף הארוחה, התפתח סביב השולחן שלנו דיון ער בעניין ביקורות האוכל במדיה. היו שטענו שצריך לשמור את הזכות הזו למקצוענים ושהאינטרנט והבלוגים הביאו לזילות המקצוע, בעיקר כי היום כל אחד יכול לכתוב את דעתו.
בתור מי שאינה כותבת מקצועית, הרגשתי שאני חייבת להתערב. אז מה אם אני לא אוטוריטה מוכרת, אז מה אם אני לא בגיל הנכון (יש בכלל דבר כזה, גיל נכון?). הרי כולנו אוכלים במסעדות, ובעיקר בתל אביב - שבה נדמה שמספר בתי האוכל שווה למספר התושבים, יש מקום רב לריבוי דעות וביקורות.
אין צורך להבין בבישול באמת על מנת לדעת האם האוכל טעים, האם האווירה במסעדה הייתה כיפית או האם השרות היה משובח. התכונה היחידה שבאמת דרושה היא אהבת האוכל ואת זה ניתן לזהות בקלות - לפי בחירת המילים והתיאורים. משם, האחריות עוברת לקוראים.
נא להמתין לטעינת התגובות
