לאכול בנאפולי ולמות: אלון הדר טועם פיצה בנאפולי
להשתולל או להתאפק? מסע טעימות בעיר שמציעה את הפיצה הטובה בעולם. אלון הדר שובר צום בנאפולי
ב-12:00 יצאתי מהטרמינל בדרך לטעום את הפיצה הטובה בעולם, הרפתקת אוכל צנועה שהבטחתי לעצמי מראש, ולכן חתמתי על צום פיצה כשבועיים לפני הטיסה. התוכנית הייתה לצעוד כמה רחובות ולתפוס מונית שתוביל אותי לפיצריית La Notizia. אפילו הפתק עם הכתובת היה מוכן. אבל הרגליים הובילו אותי לחנויות מזכרות שחלונות הראווה שלהן הציגו בובות קטנות שמספרות את ההיסטוריה העיר: אינספור פסלי חמר צבעוניים של בעלי מלאכה נשכחים, פרצופים מלאי הבעה של קדושים נוצרים ומראדונה אחד, עם הילה מעל ראשו. הריבוי הזה שאב אותי, אבל גם סחרר.
בסוף הבטן דיברה. המונית שעטה במעלה האוטוסטרדה לשכונה המשקיפה על הנמל המסעיר באירופה. הפיצרייה הייתה סגורה. ככה ייעשה לאיש שלא בודק שעות פתיחה. אבל בנאפולי לא צריך לשבור את הראש כדי למצוא פיצה מעולה והנהג הוריד אותי בפיצריית Da Michele.
50 אנשים עם פתקי קופת חולים עמדו על המדרכה. מדי כמה דקות צעק אחד מאנשי הצוות מספרים באיטלקית. כשהגיע תורי נכנסתי פנימה. על הקירות תמונות היסטוריות של מייסדי אחת הפיצריות העתיקות בעולם (1870), כולל פואמה שנכתבה במיוחד.
התפריט לא השאיר הרבה מקום להתלבטות: פיצה מרגריטה או מרינדה (נעדרת גבינה ומחוזקת בשום ועלי אורגנו טריים). בלי סלט ובלי יין. כל פיצה ארבעה אירו.
על הפלא הזה שמנוגד לחוקי הכלכלה צריך להזיע. ועובדי הפיצריות העתיקות מזיעים. גבר אחד מרדד את הכדורים שתפחו במשך שעות, מותח אותם ברגע האחרון באצבעותיו. שני שופך עגבניות טריות מרוסקות, מפזר ריקוטה מעושנת ומזליף שמן זית. כשהשלישי מכניס גזעים של עץ אלון לתנור הלבנים הענק, הרביעי מסדר את הפיצה על קרש העץ. כמה דקות והיא מונחת על השולחן. לא לפני שהושהתה לצד התנור לצינון בזק.
זו לא פיצה, אלא מפה טופוגרפית. פיצה שמשנה את התפיסה המוכרת של המאכל הנהדר הזה. הבצק מזכיר לאפה ספוגית אך גמישה, עם שפע של בועות אוויר גדולות. מפוחמות מגזעי העץ הן יצרו גבעות של קרום שרוף שעיבה את הפיצה בטעם מעושן. כל פינה בבצק התאפיינה בדרגת צריבה שונה, ומכאן מנעד הטעמים השתנה בכל ביס.
רסק עגבניות טריות הרטיב את הבצק, במקומות נמוכים הוא הציף אותו לגמרי, בתלוליות הוא רק ליטף. אבל הסערה האמיתית התחוללה בגלל מלבני המוצרלה דה בופאלו הקטנים שפוזרו על הבצק. דומיננטיות אש, מחוספסות נדירה. שמן זית סיציליאני איחד את הרב קוליות הזו.
אנשים המשיכו להיכנס לחלל הקטן, הצוות לא עזב לרגע את התנור הגדול. רגע אחד הפיצה נאכלה בעזרת סכין ומזלג, רגע שני האצבעות קרעו חתיכה. הזוללים שנותרו בחוץ בחרו בדרך השלישית: הם קיפלו את הפיצה לארבעה חלקים והחזיקה אותו כמו שאוחזים בלאפה על המדרכות של שוק התקווה (מוצרלה דה בופאלו כביז טבעי).
על אף הכיף הגדול, Notizia לא פרחה מהראש. גם התגובות שעוררה בכל פעם ששמה הוזכר בפני המקומיים לא הותירו ברירה. השעות לפני הביקור הוקדשו לסיור בחלק העתיק של העיר ולניסיון לדגום את המתוקים שנאפולי מצטיינת בהם.
ראוי לציון (ולעלייה לארץ מתוקף חוק השבות) הספולייטלה - צדפות אפויות של דפי בצק דקיקים במילוי של קרם ריקוטה חמצמץ עם מעט סולת. כל מעבר ליד אחת הפיצריות גרם לגוף להשתולל: להיכנס או להתאפק. פעם אחת נמלטתי בבעתה. העיניים סירבו להאמין. ערימה של אצבעות צ'יפס נחה על פיצה מדוגמת. הילדים של נאפולי, הוסבר לי, משוגעים על הסטייה הזו.
ל-Notizia הגעתי כלקוח ראשון. אבל הבנדיטים לא פתחו את הדלת עד שעת הפתיחה הרשמית. ב-19:30 הודלקו האורות והפיצרייה נכנסה לפעולה. חדרון קטנטן עם שישה עובדי מטבח חרוצים. המון סוגי פיצות, כולם כמעט אותו דבר.
הבסיס: בצק שתפח במשך עשר שעות עם מינימום שמרים כדי לשמור על הטקסטורה. מערכת הדם: עגבניות מאזור הר הגעש וזוב המועשר באדמות מינרליות. הלב: גבינת פרובלה (סוג של מוצרלה מעושנת). ואז הכל הולך לשתי דקות באש הגיהנום. התוצאה: פיצה במשקל נוצה וטעם במשקל כבד. עדינה כמו תינוק, מרגשת כמו ג'ולייטה מסינה.
הפרידה הקרובה מנאפולי וממחוז קמפאניה זימנה עוד פיצה לשולחן, הפעם עם ארבעה סוגי גבינה מקומית: מוצרלה די בופאלו, פרובלה, פקורינו וריקוטה על בסיס עגבניות שרי מרוסקות. זה היה מפגש של עולם לבן עם עולם אדום. הגבינות נטפו והתערבבו בעגבניות ומי החלב הציפו את הפיצה. ומעל הכל הריקוטה - נסיכת הלילה של הגבינות - שציננה את הבערה, נתנה טוויסט מתקתק ובעיקר לימדה צניעות מהי.
בעל הבית, שנשען על זוג קביים, הביט בצלחת הריקה בחיוך והצביע על צילום גדול שהיה תלוי על הקיר. סקרולה, אמר. פיצה סגורה עם עלי חסה ובייבי, פילטים של אנשובי וזיתים שחורים. נותרו עוד שתי דקות עד שהיא תגיע לשולחן.
עוד טעימות בבלוג קולינר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
