דבשת הזהב: ביקור במסעדת ראצ'ה בירושלים
ספה מוזהבת, וילונות קטיפה, שילוב מדויק בין ביתיות למקצוענות, אוכל נהדר וגמל אחד שמח. ביקור מוצלח במסעדת ראצ'ה הירושלמית
הגמל - כך הוא מוכר בקרב החברים - הוא איש גדל מידות ונעים הליכות, ופדחתו חלקה ובוהקת. יש לו שמחת חיים של עז הרים על אקסטזי ותיאבון של נימפומן. הגמל אוהב אוכל. באמת אוהב אוכל. בימי הנעורים הוא היה יונק מגש וחצי פיצה בלי למצמץ, מקפל כל משולש לחצי ומוריד עם בקבוק קולה ליטר וחצי. אחר כך היה מרגיע את הרעב בעזרת מנה פלאפל, ובסוף שולק לגרונו כמה כדורים יפים בגלידה "קרוול".
סקירת יכולת הבליסה של האיש החביב באה ללמד שהגמל אינו בוחל באיכות. אוכל, באופן כללי, משמח אותו מאוד. אבל ממש משמח אותו. לאחרונה הוא בילה סוף שבוע בקלאב טורקי, ואשתו סיפרה שלמראה הבופה החופשי, שמתעדכן ארבע פעמים ביום, הוא הזיל דמעות של שמחה צרופה. מצד אחר, זה לא עשה פלאים לסטיגמה על התייר הישראלי בקמר. אבל זה כבר עניין למיסז'ניקוב.
לעתים - כשהדינמיקה, רוחות השמים והקארמה מסתנכרנות בצורה מושלמת - לא רק החברה נעימה, אלא גם האוכל טוב. זה בדיוק מה שקרה לנו במסעדת "ראצ'ה" הגאורגית. הגמל היה נרגש, מה גם שהזמנתי לארוחה את הצלם האפרו-ישראלי.
"ראצ'ה" נפתחה ממש לאחרונה (היינו שם יומיים אחרי הפתיחה) בהשקעה כספית גדולה, כך נדמה. המקום נראה טוב ויש שם קריצות, ספק הומוריסטיות ספק רציניות, למה שמקובל לחשוב על העדה.
הדוגמה הבולטת ביותר נמצאת בקומה השנייה: ספה גרוזינית מרופדת בבד קטיפה זהוב ומאחוריה וילונות קטיפה בבורדו. כל מה שהיה חסר כדי להשלים את הסצנה הוא גרוזיני עצבני וחסון בשם דאטו, בעל שן זהב מנצנצת, מסתתר מאחורי הווילון.
"ראצ'ה" היא מסעדה מצוינת, וגדולתה העיקרית בכך שהיא מצליחה לשלב בין שני עולמות: בישול ביתי ובישול מקצועי. האוכל שלה מושתת על מטבח גאורגי-יהודי מסורתי שאפשר למצוא בכל משפחה ששמה מסתיים בשווילי.
ההבדל בין האוכל של "ראצ'ה" ובין ארוחה טובה ממטבח של גברת שווילי הוא בגימור, בסידור ובשימוש במיטב החומרים. אם ברוב המסעדות הביתיות עדיין מכינים מזון שמכיל אבקות מרק וכדומה, ב"ראצ'ה" זה לא קורה.
עבור כל מה שתכף יפורט שילמנו 532 שקל. חוץ מהאוכל, החשבון כלל גם שלוש פעמים ג'ין וטוניק, פעמיים מים מינרלים מהעיר בורג'ומי (שרק להם כדאי להקדיש מדור אוכל), ובירה.
התחלנו במעין פסטו גאורגי טעים בשם איספנחי הכולל חומץ, אגוזי מלך ותרד. איתו הגיעה צלחת יפה של חמוצים ולחם טרי. הפתיחה הייתה טובה והגמל היה מבסוט.
לראשונות הזמנו גלילות חציל, סלק אדום, פטריג'אני וקירקאז'י. גלילות החציל האלגנטיות מולאו במשחת אגוזי מלך עם חילבה, כוסברה, חומץ ושום. השידוך בין חצילים מטוגנים למשחת אגוזי המלך הוא היפה ביותר שיש במטבח הגאורגי ומופיע בכל מסעדה. סלט הסלק היה נחמד, לא יותר מכך. הקירקאז'י (סלט שעועית אדומה עם פטרוזיליה, כוסברה ואגוזים) היה טוב מאוד, אך מעל כולם היה הפטריג'אני - פתיח עשוי פרוסות עבות של חציל ועליהן אגוזים ועשבי תיבול. אל תחפשו כאן טעמים עדינים, לסלטים הגאורגיים יש עוצמה פותחת תיאבון.
כדי שהגמל לא יהיה עצוב, הזמנו כמה מאפים בין הראשונות לעיקריות. החינקלי – כיסוני בצק מאודים, ממולאים בשר בקר - היו מצוינים, אבל כאלה יש בכל מסעדה גאורגית. מנת המאפים המומלצת יותר נקראת בליני (הפנקייק הרוסי שנהוג להניח עליו קוויאר). לשולחן הגיעו שני בליני מגולגלים ומטוגנים, ובתוכם מילוי בשר. הבליני היו פריכים עשירים ומתפצפצים, והמילוי טוב מאוד.
כמו עם כל המאפים במקום, עם הבליני מגיע רוטב שזיפים ירוק בשם טחמלי; מוזר, לשמות של מאכלים גאורגיים יש יכולת לשבור אפילו שיניים מזהב. נוסף לכל אלה, קיבלנו צ'יבורק מעולים על חשבון הבית.
הדבר הקלוקל היחיד שמצאתי במסעדה עד כה הוא כשרותה: משום כך נמנע מאיתנו לאכול צ'יבורק עם גבינה גאורגית או להוריד כמה פרוסות של גבינת סולוגוני בהתחלה.
לעיקריות קיבלנו נקניקיות ביתיות בשם קופטי. הן היו טעימות מאוד ובלטו בהן טעמי יין לבן ועשבים. איתם הגיע אורז מעולה. המנה הבאה, ח'ליאה (וריאציה גאורגית על הקאליה של הכורדים והגאליה של אזור איראן-טורקיה), הייתה נפלאה. היא מורכבת מקוביות בשר שבושלו ובושלו ובושלו בערימות של פרוסות בצל ורוטב רימונים, עד שהכול התערבב לתבשיל שאפילו עושר השפה העברית יתקשה לתאר, לכן נעבור ללעז: דליקטס.
בסוף קינחנו בקנקן תה משובח, עוגיות פריכות וצ'ורצ'חלה (חרוזים של אגוזי לוז מושחלים על חוט וטבולים בתערובת מבושלת של יין אדום, סוכר וקמח). האפרו-ישראלי, שבילה ירח דבש בגאורגיה, אמר לבעלים שהצ'ורצ'חלה שלהם טובה מזו שמוכרים בטבילסי.
כאמור גדולתה של "ראצ'ה" בכך שהיא יודעת לשלב בין שני עולמות, והכי חשוב: החברה הייתה טובה, והגמל יצא שמח וטוב לב כשדבשתו על העליונה.
ראצ'ה, חבצלת 6, ירושלים. טל': 02-5376600.
נא להמתין לטעינת התגובות
