 |
/images/archive/gallery/316/865.jpg מר טלוויזיה
איור: פביאן שפינר  |
|
|
|
|
| מתחת לכרס של צביקה הדר, לכיפה'לה של נסים משעל, לביוגרפיה המבכה של פנינה רוזנבלום, לגומה של יעקב אילון ולקארה הזהב המושלם של מיקי חיימוביץ', מסתתר הטיפוס הכי אמיתי שיש. קווים לדמותו של איש הטלוויזיה המושלם - אילו לאלוהים היה זמן להתפנות לבריאתו |
|
|
|
 | דפדף בברנז'ה |  | |
פוריה גל
10/6/2005 11:23 |
|
|
|
|
|
|
|
החיפוש אחרי איש הטלוויזיה המושלם הוא מסע באמנות הסינתזה. מנחה או מגיש שילכוד בדמותו את סך כל התכונות שעם ישראל, על כל גווניו ורבדיו, יאהב לאהוב.
עליו להיות ממוקם בדיוק באמצע הסקאלה שבין חיים יבין לגיא פינס, או אם תרצו, בין אריק שרון לנינט טייב. כמו כל מוצר מצליח, הוא יהיה איש של אמצע, אחד שיהיה בו הכל מהכל, ויהיו שיאמרו - לא כלום.
בעת כתיבת שורות אלה, יושב לו בוודאי איש הטלוויזיה המושלם אי שם ומשייף את הקצוות, מתכונן לפריצה הגדולה. אולי אפילו ישנם כמה כאלה שמבקשים להיות הדבר הבא. הם קוראים סקרים, מקשיבים לרחשי העם בשווקים או בטוקבקים באינטרנט, ומתאמנים בחיקוי המבטא הצרפתי של עמנואל הלפרין או בהטיית הראש של יאיר לפיד. אגב, גם הניגון של דניאל בן-סימון הולך.
רגע לפני שייצאו לדרך, הם ילמדו בעל-פה מבחר מבדיחות הקרש של דני רופ ויבדקו מול המראה
כמה אמינים יוכלו להישמע כשיגידו, עת יקבלו את השער הראשון שלהם במגזין נפוץ: "הייתי ילד שמן ודחוי/ אני מנסה להילחם בפחדים/ מאחורי ההצלחה שלי מסתתרת חרדה גדולה מכישלון".
איש הטלוויזיה המושלם שלנו יהיה בעיקר למוד תלאות ומכרזים: כמי שמשתדל ללמוד מכל דבר, וצפה מהצד בטלטלות שעברה הטלוויזיה בימי המכרז לערוץ 2, הוא כבר יודע איך להיות "הולם", " ייצוגי" ו"נכון", כך שיוכל להתאים ככפפה ליד לכל סוג מכרז פוטנציאלי שבוא יבוא.
לפנינו אפוא הולכת ומתגבשת לה חיית מחמד של מכרזים: גם עיתונאי חוקר למראית עין, אבל גם "חביב הקהל". מתגורר בשכונת יוקרה, אבל בעל חיבור חם לפריפריה. אנין טעם ואליטיסט בדרכו, אבל מסתחבק ומצ'פח. רוחני, אבל עם שתי רגליים על הקרקע. דובר נלהב של הרציונליזם, אך נועץ לעתים ברב איפרגן. חילוני בתפישת עולמו, אבל גם דתי. רציני, אבל לא כבד מדי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
זה מהמלחמה? הצלקת של יעקב איילון. צילום: ברקאי וולפסון
|
|
|
 |
|
הלוואי והיו לי את התלתלים של רינו צרור. צילום: יחסי ציבור
|
|
|
 |
|
 |
|
הומו עם כרס, בלונד וכיפה ייצוגית
|
|
|
 |
|
|
|
הגוף שלו הוא כלי הנשק העיקרי שלו, סוס המרוצים שעליו רוכבת הפרסונה שלו, הקופון שהוא גוזר מדי יום: לכן, צריך הגוף הזה לייצג נאמנה את כלל התפישות וההשקפות הנסלחות והנעימות שבנמצא.
הוא מתקשט בכרס מפוארת א-לה צביקה הדר, אבל גם מקפיד על גזרתו ויוצא למסעות דיאטה מתוקשרים לעיני אלפי צופים, נוסח רפי גינת.
מתחת לכל אלה ינוח לו ישבן עפר שכטר מחוטב (שנחשף בפעם האחרונה במסיבת הרווקים שלו). במרחק לא רב משם, על ראשו המהוקצע, תתנוסס לה כיפה ייצוגית, לא גדולה מדי ולא שחורה מדי, המונחת בהתאמה מושלמת מעל בלונד מיקי חיימוביץ' מוקפד.
מילים כמו "דיאלוג" ו"תיקון ליל שבועות עם אלונה קמחי" מהלכות עליו קסמים: בראיונות לעיתונות הוא יספר שהוא אוהב, באמת אוהב, את בעל החממה מגוש קטיף. במקביל הוא יטפח כמה חברים וקרובי משפחה מפרדס כץ (מהצד של אשתו), יאהב את יהודה סעדו, ויפלרטט מעל גבי המסך עם מסעודה, ההיא משדרות. אפילו הסיגר התקוע לו נצחית בפיו לא יפריע לו בדרכו אל התהילה: מסעודה הרי תמיד חיבבה גינוני שררה ועושר, ובדיחות על ג'חנון וקובה, במיוחד אם הן מעידות על אהבת ישראל צרופה.
איש הטלוויזיה המושלם שלנו הוא מולטי-פונקציונלי, רב-תרבותי ופוסט-מודרני (לא שהוא ידע שהוא כזה). ככל שקשה לקטלג אותו כך קל לאהוב אותו.
הוא הטוב (כלומר הרע) שבכל העולמות. סטרייט, אבל מחזיק כמה חברים הומואים (הוא מת על הסיפורים שלהם ממסיבת החשק באמסטרדם). ימני , אבל מתחזק כמה חברים ערבים מהגליל (מת על החומוס שלהם). הוא חיה פוליטית שמזדהה עם מיעוטים, אבל מזדהה גם עם חיות אחרות כמו סיגרים קובניים, צדפות וכבד אווז.
איש עקרונות הנחרד מהשחיתות הפושה, אבל אופורטוניסט לא קטן. מצד אחד הוא בולדוג השמירה של הדמוקרטיה, משהו בין יעל שטרנהל לעינת פישביין, מצד שני לא יחמיץ את הקוקטייל השנתי בווילה של רני רהב. בהתאמה, ארוחת שישי בחיק המארז המשפחתי "ג' ודי-ניר-מוזס-סילבן-שלום-בע"מ" עונה על כל ציפיותיו: תמהיל מושלם של פוליטיקה וטראש, יחסים דיפלומטיים ואסטרולוגיה, קוסקוס וקוסמופוליטן.
יחסו לישראליות מעורר גאווה אפילו אצל לימור לבנת. הוא טוען בתוקף שהוא בוכה ב"התקווה", ותראו מה זה, אפילו הבנק שעבורו הוא מקמפיין מחלק דגלי ישראל ביום העצמאות. איזה יופי.
הוא איש העולם הגדול אבל ישראלי יותר מכולנו, בוגר גאה של מערכות ישראל. כמובן, איזה עיטור קרב לא יכול להזיק. פניו מעוטרות כדבעי בצלקות פטריוטיות בנוסח אמנון אברמוביץ', ו /או בגומה חיננית בסנטר כשל יעקב אילון.
כי מה ההבדל, בינינו? הנה, אפילו סבתא שלי, מבקרת התרבות הגדולה מכולן, שאלה אותי פעם בשיא הרצינות: "מה קרה ליעקב אילון בסנטר? זה מהמלחמה או מה? ". כמו בבדיחה ההיא "זה מהמלחמה? לא, זה מהאף", ממש לא חשוב מאיפה זה בא, העיקר הוא המטען הסימבולי שזה נושא.
האמת, במקרה של איש הטלוויזיה ההורס שלנו, הצלקת בכלל הגיעה מהתנגשות לא מתוכננת עם המש"קית ת"ש במזנון של גל"צ, אי אז בימי שירותו הצבאי, אבל מי זוכר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אתה יכול לספר לי הכל קובי מידן- זה רק ביני ובינך.
|
|
|
 |
|
כן, אני מקשיבה - אושרת קוטלר בתפקיד מאמא תרזה. צילום: רועי בכרך
|
|
|
|
|
|
|
עשר אצבעות לי יש
|
|
|
|
|
|
|
כאיש טלוויזיה שצמח בישראל בתקופת האינתיפאדה השנייה והפיגועים, יסגל האיש שלנו את כל הגינונים המתבקשים. קשוב ואמפתי כמאמא תרזה בשעתה/אושרת קוטלר, הוא לא ייצא מהבית בלי הלחלוחית הקבועה בעיניים, השמורה לפיגועים או למעילות בבנקים.
הוא לא יוותר גם על תנועת היד של קובי מידן, זו עם המבט הקשוב, האצבע על הלחי והאגודל על הסנטר, של "אתה יכול לספר לי הכל, באמת, זה רק ביני ובינך ובין עוד כמה עשרות אלפי צופים". רק אלוהים לבדו יודע כמה שעות הוא התאמן מול המראה על התנועה הזאת. אבל אי אפשר לרמות את כולם כל הזמן: מתוך עיניו הקשובות ינצנצו להם, מעשה שטן, ריסים מעוגלים ושחרחרים ומבט אטום בנוסח גיא פינס, המעידים על רעב בלתי נשלט לסלבריטאות ולטראש.
הוא יאהב שכותבים עליו במדורי הרכילות ויחייך לצלמי הפפראצי כי "הם עושים את העבודה שלהם". בתגובה יקבל מהם יחס מועדף, ולעולם לא יצולם כשהוא מתגפף עם מישהי שאינה אשתו החוקית. הוא הרי תמיד אהב אוכל טוב, ולא פחות משפזל לעברן של נשים יפות (יש לו כמה תחקירניות הור-סות בתוכנית), חמד לעצמו את החרמנות האינטלקטואלית והאנינה של ירון לונדון.
עם ישראל יאהב את הנשכנות שלו, בעיקר זו שהתגלתה כשתחב את שיניו הטוחנות בכתפה של כוכבת טלנובלות דרום אמריקנית עסיסית. אחח, אם זו לא נשכנות עיתונאית אז מה כן? לעתים, כשתשרה עליו הרוח, הוא יעשה מעשים מרהיבים של אומץ טלוויזיוני, במטרה להוכיח ש"הוא לא כזה כבד כמו שהוא נראה", אלא ש"הוא משוגעעע" ו"אין לו אלוהים". הוא אפילו מוכן להשתתף במתיחות הטלוויזיוניות של יגאל שילון או ללגום שתן בשידור חי. כן, הוא יודע מה ההמונים רוצים באמת.
איש לא יידע לאשורו מאיפה הוא בא או מה בדיוק מוצאו העדתי או החברתי. אבל במחשכים הוא יטפח לו ביוגרפיית טלנובלות מדממת כשל פנינה רוזנבלום או אוולין, המגובה במשפטים כמו "כאן, בצריף הזה, אני נולדתי" או "טיפסתי מלמטה, בניתי את עצמי בעשר אצבעות". עם זה, תהיה לו יכולת המצאה עצמית של דנה אינטרנשיונל.
זה לא יהיה המפגש היחיד שלו עם מגזר המוטציות הג'נדריאליות: בתוך ריאותיו ישכון לו לבטח לב חם ואוהב אדם כשל מיקי בוגנים הנתון בתוככי טי-שירט שחור ודחוס להתפקע כשל יאיר לפיד. בלילות, בשקט המופתי של הווילה, כשרעייתו נמה את שנתה, הוא ילחש לעצמו "מה ישראלי בעיניך?" ויענה לעצמו בסיפוק "אתה".
ועוד ועוד מתכונותיו של איש הטלוויזיה המושלם שלנו, פרי איסוף ממוקד של שנים. רגע לפני שכבר יהיה מוכן ומזומן לפריצה הגדולה, הוא ילך וירכוש לו אופנוע הארלי דיווידסון, להצטייד בשיק הגדי סוקניקי הבלתי מנוצח.
לסיום, הוא יאחל לעצמו שיהיה לו לא רק הבלונד של מיקי חיימוביץ' אלא גם את המשכורת שלה, ויצטער לרגע על שלא התברך בתלתלים השחורים והפריפריאליים של רינו צרור (מה לעשות שהוא נולד בלונדיני וחלק). אבל זה לא מה שיעמוד בדרכו: הוא יצליח. אוהו, איך שהוא יצליח. אבל הוא תמיד יזכור מאיפה הוא בא (מאיפה בעצם? ).
רק דבר אחד חשוב: מתחת לכל המסכות, מסתתר לו בן אדם אמיתי. הכי אמיתי שיש.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
גיא פינס? צלם, צלם אותי. צילום: רענן כהן
|
|
|  | | הלוואי שהיה לי את הבלונד והכסף של מיקי חיימוביץ
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
