 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
|
|
| עינת ניב חושבת שיותר משהאמריקאים רוצים למכור לנו מק-שווארמה, אנחנו רוצים לקנות אמריקה. וגם: הבן של "ח. ששין, סוכן ביטוח" בוגד בו עם אבא אחר |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הם לא שלנו, הם לא מכאן, הם אפילו לא אמיתיים. אבל הם רצים כאן על המסך בשבועות האחרונים, הכפיל המצוין של סמואל ל. ג'קסון, והכפיל המצוין פחות של ג'ון טרבולטה. הסצנה: לקוחה מתוך "ספרות זולה". המטרה: להחדיר לשוק את המק-שווארמה, המוצר החדש לבית מקדונלד'ס.
הפרסומת פשוטה, מבריקה, מצחיקה. ג'קסון וטרבולטה נוסעים במכונית. הם מדברים על החיים. כלומר, על מקדונלד'ס וישראל. "אתה יודע איך קוראים ל'קווארטר פאונדר' בישראל?", שואל טרבולטה באנגלית. ג'קסון לא יודע. "מק רויאל! ", עונה טרבולטה. "ואיך קוראים", הוא ממשיך, "לפיתה-ברד עם חתיכות טרקי, טהינה ופיקלס?". ג'קסון לא יודע גם את זה. "מק שווארמה!", צוהל טרבולטה.
זה ממשיך מכאן לפאנץ' החינני, שלפיו בישראל לא אומרים בבקשה, אבל האמת - האמת מסתתרת יפה בתוך הפיתה-ברד. הנה לנו מק-שווארמה, מוצר מייד פור יזראל לכל הדעות. לא תשיגו את המוצר הזה בארצות הברית, מקדונלד'ס לא מוכרת אותו בצרפת, גם בהודו
אין. הוא כאן, כי מקדונלד'ס יודעת יפה שהתחרות האמיתית שלה כרגע, היא פחות ברגר קינג, ויותר השווארמיות בפינות הרחוב.
שאלת השקל ו-90 היא, איך לעזאזל מוכרים לאוכלוסייה שבעת שווארמות את התעתיק המסחרי למה שנחשב כאן לאוכל רחוב אותנטי? זו שאלה לא פשוטה, אבל במשרד הפרסום פיצחו את הקוד.
קודם כל, אם כבר מייצרים חיקוי - אז שגם הממליצים יהיו חיקוי לדבר האמיתי. שנית, האבחון המהיר שעורך טרבולטה לישראליות ("בישראל לא אומרים בבקשה"), הוא רק הטקסט שמעל פני השטח. הסבטקסט, זה שמונח למטה כמו שכבת חומוס דקה, הוא הסיפור האמיתי של הפרסומת: יש רק דרך אחת למכור היום לישראלים מוצר כלשהו, גם אם שורשיו מקומיים: להפוך אותו לאמריקני שהחליט לעשות עלייה.
אז מה אם הפיתה-ברד היא רק כאילו לאפה, אז מה אם טרבולטה וג'קסון הם רק כפילים. גם אנחנו, ממש כמותם, רק העתקים לא ממש מוצלחים של אמריקה. גרוע מזה: העתקים עם טחינה שנוזלת על החולצה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
החיקוי של אמריקה מוכר לישראלים חיקוי של ישראל. פרסומת למק-שווארמה של מקדונלדס
|
|
|
 |
|
 |
|
אבות ובנים
|
|
|
 |
|
|
|
תיעוד השינוי שעובר על החברה הישראלית אינו רשום רק על מקדונלד'ס. פרסומות רבות משקפות שינויים - כלכליים, חברתיים, אפילו משפחתיים - שעוברים על כולנו. הפרסומות האחרונות של ביטוח ישיר עושות את זה כמעט במופגן.
שמיל בן-ארי הוא סוכן ביטוח בחברה קטנה, משפחתית. יש לו אוטו, או שאולי זו דירה, לא חשוב כרגע. בשקט בשקט, אחרי שכולם הלכו, הוא מתקשר מהמשרד לבטח את עצמו. הוא עושה את זה בביטוח ישיר.
המסר המיידי ברור: גם לסוכן ביטוח עצמאי, עדיף היום לבטח את עצמו בחברה גדולה. המסר שאינו מיידי, צף ועולה מאוחר יותר. שוט קצר, חושף את הסיפור שמאחורי הסיפור. שמיל בן-ארי סוגר עסקה מול ביטוח ישיר בטלפון. הוא מניח את השפופרת על כנה. הוא מבין מצוין את המשמעות העמוקה של השיחה שניהל כרגע, ולכן הוא לוקח את תמונתו של מר ח. ששין, מייסד החברה, וכנראה גם אביו הביולוגי, המצויה על שולחנו. הוא מביט בה לרגע ומשכיב אותה על השולחן, כשפניה מטה.
היה אבא מייסד לחברת הביטוח הקטנה והמשפחתית הזו, אומרת הפרסומת. אבל זמנו של האבא הזה עבר. עובדה שגם הבן הביולוגי מבין את זה ומכתיר תחתיו אב חדש: אבא תאגיד. הוא אולי לא האבא שלו, אבל הוא האבא של כולנו. הוא לא יביט בו יותר מתוך תמונה על שולחן העבודה, אבל הוא יביט בו מלמעלה, כיאה לאב גדול. הוא לא אבא אישי, אבל נחשו מה, יש לו די-וי-די להציע. שזה, מתברר, שווה הרבה יותר מהאבהות של פעם.
|
|
|
|
|
|
|  | | שאבא לא יראה. שמיל בן-ארי מוצא אבא חדש בפרסומת ל"ביטוח ישיר" | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
