 |
|
|
|
|
קינה לאמנון רבי |
|
|
|
|
מי שיכנס לנעליו של עורך "העיר" חייב לקוראיו עיתון שירסן את האגו וישיב את העניין. לא עיתון שמתעסק בכבוד, אלא עיתון שמתעסק בתוכן
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
מוקי אוהב פסטוקי
25/6/2004 12:51
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
"ביום שלישי האחרון נאספו חברי ועובדי מערכת 'העיר' כדי להפרד ממספר עיתונאים ותיקים שעבדו בעיתון. אחרי הבורקסים (או שמא היה זה שוב טל בייגלס?) והמיצים, סיפר העורך, אמנון רבי, בקול חנוק מדמעות, כי הוא פורש מעריכת העיתון לאחר שכיהן בתפקיד למעלה מחמש שנים. מקורבים לרבי ובכירים ברשת שוקן מעידים כי ההחלטה הקשה סגרה חודשים רבים של חילוקי דעות בין רבי למו"ל שלו, עמוס שוקן. נורא רצינו לשאול את רבי 'אמנון, לא עוזב את העיר בשביל אף אחד?' אבל לדאבוננו את אמנון רבי לא היה ניתן להשיג השבוע".
(מי נגד מי, חמישי, 24/6/04. אייטם בידיוני, עם קשר חזק למציאות)
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
כוס אמק, אין מה לקרוא
|
|
|
|
|
המערכת של העיר מתפרקת. אביב הורוביץ לא יכחיש, מקסימום ירים טלפון לאביב לביא לבדוק אם צריך כותבים במוסף המתחדש של "הארץ". מסתבר שהיחידה העילית של עולם העיתונות המקומית, לפחות כפי שהיא הצטיירה לעוסקים במלאכה מבחוץ, מתפוררת מבפנים. אנשים נוזלים החוצה. אחד הולך למעריב, שני לערוץ 10, שלישי לא רוצה לשמוע על תקשורת 6 חודשים לפחות. אוחובסקי ממשיך לנטות שמאלה בעמוד האחרון של העכבר ועלי מוהר עדיין מאמין שאלוהים לובש אדום בעמוד הראשון, אבל "העיר" הוא כבר לא אותו "העיר".
ההתפוררות הזאת, שהיא שיחת הסלון של אנשי תקשורת תל אביביים כבר חודשים רבים, מורגשת היטב מעל דפי העיתון. היא מורגשת בתכנים, בעריכה שאיבדה מקפדנותה, היא אפילו מורגשת בעוביו ההולך ונעלם של העיתון. ועדיין, כולם קוראים את "העיר" ועל אף הפיתוי ההולך וגובר לעבור מול הפיצוציה ביום חמישי ולהתעלם מהגיליון הטרי, אף אחד לא יפסיק לקרוא בקרוב. הרי אין לנו דרך אחרת לדעת מה קורה במסדרונות NRG ובגן של הילדים של גפי אמיר. אבל אין כמעט קורא אחד שלא אמר לעצמו בחצי השנה האחרונה, מיד כשסיים לקרוא את הבדיחה השבועית של ציפורה, "כוס אמק, אין לי מה לקרוא בעיתון הזה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הזחיחות דרסה את הפוליטיקה
|
|
|
|
|
קורא שגרתי, שלפני שנים העריץ את המקומון שלו בגלל מדורה הנוקב של עינת פישביין שתקף את נושא העובדים הזרים, כובש היום את פניו בבושה כשהוא נאלץ לקרוא שמה שהכי חסר כרגע לכנרת רוזנבלום בחיים, אבל הכי הכי, זה מספר של איזה עוזרת בית, רצוי עם רישיון אבל ממש לא חובה. כנראה שהוא מבולבל: אם האריזה נותרה כשהיתה, אז איך זה שהאישיות לא חדלה מלהתדרדר?
יש עדיין דברים ב"העיר" שמצליחים לענג כל שבוע מחדש: מדור הקולנוע של יאיר רוה, ביקורות המוזיקה והאמנות, "הברווז" ו"ציפורה". גם ל"עכבר" אין תחליף, ו"די ג'יי העיר" הוא מגזין מוביל בתחומו. האנשים שעובדים ב"העיר" משקיעים בו את נשמתם. הם נכונים להשקיע כל דקה מחייהם במערכת. לעיתים קרובות הם מגיעים הביתה בשעות הקטנות מאד של הלילה. וההשקעה ניכרת - במשך זמן רב "העיר" היה חומר הקריאה המוביל של סוף השבוע. מתבונן מרחוק עשוי להעריץ את המסירות וההשקעה של העובדים בעיתון. התוכן הדל והנזילה האנושית ממסדרונות המערכת ביוסף קארו מעלים את השאלה למי זה היה שווה.
אמנון רבי הוא בוודאי עורך מצוין וכריזמטי. ועדיין, אחרי 5 שנים בתפקיד תמיד יש מקום לתחלופה. אי אפשר להכחיש שההתרחשויות במסדרונות "העיר" מעניינות ומייצרות דיבור, אבל העניין נשאר ברמה הרכילותית בלבד. קשה להאמין שלמישהו מקוראי העיתון איכפת אם לעורך קוראים אמנון, איתן או גל. השורה התחתונה היא שמי שיכנס לנעליו הגדולות של רבי חייב לקוראיו עיתון ראוי, כזה שהזחיחות לא תדרוס בו את הפוליטיקה. עיתון שלא ישכח שהכיבוש הוא עדיין בעייתי הרבה יותר מעבירות של שקל וחצי בחניוני העיר, עיתון שירסן את האגו וישיב את העניין. לא עיתון שמתעסק בכבוד, אלא עיתון שמתעסק בתוכן.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|  | | | ההתפוררות הזאת, שהיא שיחת הסלון של אנשי תקשורת תל אביביים כבר חודשים רבים, מורגשת היטב מעל דפי העיתון. היא מורגשת בתכנים, בעריכה שאיבדה מקפדנותה, היא אפילו מורגשת בעוביו ההולך ונעלם של העיתון. ועדיין, כולם קוראים את "העיר" ועל אף הפיתוי ההולך וגובר לעבור מול הפיצוציה ביום חמישי ולהתעלם מהגיליון הטרי, אף אחד לא יפסיק לקרוא בקרוב. הרי אין לנו דרך אחרת לדעת מה קורה במסדרונות NRG ובגן של הילדים של גפי אמיר | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
