עמיחי, תירגע: מופע היחיד של שדר הנבחרת
למרות שנבחרת ישראל התמודדה אתמול באלבניה נגד תשעה שחקנים וזכתה לשני פנדלים מפוקפקים, השדר עמיחי שפיגלר החליט לחגוג בהגזמה את הניצחון ועל הדרך גם לא שכח להפוך את השידור למופע חוצה גבול של זלזול באינטליגנציה: "ניצחון היסטורי, הכי גדול בחוץ מאז הפארק דה פרנס". עמיחי, בטוח שלא התבלבלת?
"זהו ניצחון החוץ הגדול ביותר של נבחרת ישראל מאז הפארק דה פרנס" ו-"אחד הניצחונות הגדולים של ישראל מאז הצטרפה לאירופה", כך תיאר השדר עמיחי שפיגלר את ניצחונה של נבחרת ישראל אמש (שבת) 0:3 על אלבניה באלבסן, במשחק שלב הבתים של מוקדמות מונדיאל 2018.
אם נתייחס לעובדות, יש משהו בתיאורים המתלהבים של עמיחי – זהו אכן ניצחון החוץ היחידי של הנבחרת הלאומית על נבחרת שמדורגת מעליה בעולם, מאז אותו שער דרמטי של ראובן עטר ב-1993. עובדה נוספת היא, שפרט לניצחון 0:2 על צפון אירלנד ב-2013 בבלפאסט, וחגיגות שערים מול נבחרות חלשות כמו ליכטנשטיין או סן מרינו, לישראל לא היו ניצחונות חוץ מרשימים - לא בתוצאה וגם לא ביכולת.
אך עם זאת, הייתה תחושה שהעצמת ההישג של אלישע לוי וחניכיו בשידור הטלוויזיוני נעשתה באופן מוגזם, ואולי אף ליצני. כזו שלא משקפת את המציאות, פוגעת באמינות הצופים בבית וגורמת לרצון עז ללחוץ על כפתור ה'מיוט' בשלט.
מדוע? כי עובדות פועלות לשני הצדדים, וצוות השידור, ובראשו השדר עמיחי שפיגלר, האדירו את הניצחון תוך כדי שהתעלמו ממספר אירועים שהיו להם לא מעט השפעה על המשחק.
למשל, פרט קטן ושולי - הנבחרת התמודדה מהדקה ה-17 מול 10 שחקנים אלבנים, ומהדקה ה-55 נגד 9 שחקנים בלבד אחרי 2 כרטיסים אדומים ו-2 פנדלים שנפסקו נגד היריבה. האם אין לכך השפעה על אותו הישג גדול והיסטורי? ואולי העובדה שעד לפני כשנה אלבניה האימתנית דורגה במקום ה-32 בדירוג האירופי בעוד ישראל מוקמה במקום ה-29 מעידה על משהו? אבל אצל עמיחי מסתבר שז'אן פייר פאפן, דויד ז'ינולה ואריק קנטונה שווי ערך לטאולנט שאקה ואלסעיד היסאי.
אך פרט לתיאורי הניצחון שחצו את הגבול, גם מהלך השידור כולו נראה מגוחך ופאתטי כשכל נגיעה בכדור של ערן זהבי או שינוי שערך אלישע לוי, לוו בצעקות והתרגשות, שגם החיקוי של פאדי מוסטפה בבובה של לילה כשהוא מדווח על 'שער שיוויון', לא מצליחות לספק.
בבעיטת ה-11 הראשונה עמיחי מיהר לקבוע: "זה פנדל ברור, זהבי נדחף", במה שיותר היה נראה כמו ליטוף וצלילה ברחבה. אבל זה עזר לקפטן הנבחרת לשבור את הבצורת, ולישראל לעלות ל-0:1 אז למה להיות קטנוניים? ועוד הוסיף אחרי הפס המדויק לפינה: "גם אם שלושה שוערים היו עומדים בשער הם לא היו עוצרים אותו". כאילו שיחזר את המספרת מול ליון, כבש בדרבי נגד גוואנז'ו אברגרנדה, או לפחות בעט אל בין החיבורים.
גם בנפילה השנייה של הכוכב הישראלי, שהותירה את האלבנים ב-9 שחקנים, השדר הנלהב צרח מילים שקשה לדעת מה בדיוק נאמר בהן, אך ניתן להבין את כוונתן – 'זהבי הוכשל ברחבה'.
לאחר צפייה בשידור החוזר, ניתן היה לראות בבירור כי הכשלה לא הייתה, וגם אם היה מגע כלשהו הוא התקיים מחוץ לרחבה, אבל השדר הסביר: "האדום לא ניתן על ההכשלה, אלא בגלל הנגיחה הקשה של ברישה בזהבי", ואכן כך. רק שנגיחה לא הייתה, אלא התגרות משני הצדדים, שבסיומה הישראלי היה חכם יותר וזרק עצמו על הדשא. ספורטיבי? לא, אבל לגיטימי. תשאלו את דויד טרזגה על טל בן חיים הבלם.
ועדיין, במקום להציג את זהבי כלא הוגן אבל חכם, או כאחד שזכה מן ההפקר הודות לשיפוט גרוע, השדר בחר לזלזל באינטליגנציה של היושבים בבית כשדיווח: "אלבניה שילמה על המשחק האלים שלה". כאמור, הכוכב החטיא את הפנדל, ובהמשך גם מספר מצבים נוספים, אך שביעות הרצון לא פסקה: "הוא היה צריך לכבוש עוד 3 שערים, אבל בתוצאה כזאת נסלח לו".
גם בשלב הראיונות החגיגה לא פסקה. מאמן הנבחרת, אלישע לוי, חטא כנשאל ע"י שפיגלר "האם זהו הרגע הגדול ביותר שלך?", והשיב: "בהחלט כן, זהו הרגע הגדול בקריירה שלי". לא האליפויות עם מכבי חיפה, לא ההעפלה לליגת האלופות וגם אפילו לא ההישארות ההיסטורית בליגה עם בית שאן, ניצחון נגד 9 שחקנים אלבנים הודות ל-2 פנדלים גבוליים, זה השיא. באמת אלישע?
ואיך אפשר בלי לקנח עם פרגון מצד חברי הפאנל באולפן? "ניצחון היסטורי לישראל", "משחק טקטקי גדול של אלישע", "נראה שהוא למד מהמשחקים הקודמים", "זהבי חזר לעצמו", הצהירו בסיפוק רב.
אז ומדוע אני לא מסופק? ולמה להתקנן אחרי ניצחון 0:3? אי אפשר פשוט לפרגן כמו עמיחי שפיגלר וצוות השידור? מכיוון שלדעתי הסיקור התקשורתי המוגזם של 'ההישג', הוא מבין האחראיים לכך שהנבחרת לא מביאה איתה שום בשורה בכל קמפיין מחדש.
נגד תשעה שחקני יריבה אף אחד משחקי העתיד שזומנו (קלטינס, אוחנה, לביא) לא זכה אפילו לדקת משחק, זהבי שוב נראה כסוליסט בהתקפה והוכיח שהוא מתקשה להבקיע לא מהנקודה הלבנה, ובדומה להצלת הפנדל מול מקדוניה, עוד פעם נזקקנו למזל גדול כדי להשיג את הנקודות (הפעם בעזרת השופט).
אחרי ספרד או איטליה אולי יהיו הנחות, אבל כשנתקשה במשחק הבא מול ליכטנשטיין בחוץ, או נפסיד למקדוניה בבית, כולם יתפלאו איך אחרי 'ניצחון היסטורי על אלבניה' הנבחרת נראית כל כך רע, וערן זהבי לא יבין איך אלו שסלחו לו על ההחמצות באלבסן, פתאום 'יוצאים מהחורים' ומבקרים אותו.
כמובן שאמוציונליות היא תכונה הכרחית לשדר ספורט, ולעתים נדמה שזהו תפקיד שנועד ליחידי סגולה (ישראל – ליכטנשטיין למשל), אך כשהיא מתבצעת באופן מוגזם ומעוותת את המציאות היא הופכת למופע ליצנות בקרקס (מאלו המלחיצים). בעידן הטכנולוגי של ימינו, הצופים הם גם פרשנים, ואי אפשר לערבב אותם עם תיאורי שמחה מופרזים אחרי ניצחון סביר נגד 9 שחקנים. גם המחמאות המוגזמות לאלישע לוי לא מועילות לו, כשהוא נסחף אחריהן במקום להנמיך את הלהבות, אלו שבהמשך עלולות לגרום לו לכוויות. לכן יש לי בקשה קטנה – עמיחי תירגע.
אקו"ם